לאון השלישי האיסאורי (ביוונית ביזנטית: Λέων Γ' ο Ἰσαυρóς בעברית: "לאון (או טריטוס) איסאורוס", נולד בשנת 685 לערך - 18 ביוני 741) היה קיסר האימפריה הביזנטית מ-717 ועד מותו ב-741, ומייסד "השושלת הסורית". בתקופתו הושם קץ לחוסר היציבות ממנו סבלה ביזנטיון מזה שנים, הקיסרות הצליחה להגן על עצמה מול הערבים ומבחינה דתית דגל לאון השלישי במדיניות של איקונוקלאזם (ניתוץ פסלים וצלמיות האל).
חייו
לאון (ששמו המקורי היה קונון) נולד בגרמניקיאה (קהרמאנמרש), בפרובינציה הסורית קומגנה.
כינויו הידוע "האיסאורי" מקורו בטעות של כרוניקנים שחשבו שמוצאו מחבל איסאוריה בצפון סוריה, של אז.
משפחתו היגרה לתראקיה, ושם הוא גויס לשירותו של יוסטיניאנוס השני, בזמן שהלה התקדם לכיוון קונסטנטינופול עם צבא של 15,000 רוכבים אשר סיפק לו טרבליס מבולגריה בשנת 705.
אחרי ניצחונו של יוסטיניאנוס, נשלח לאון במשימה דיפלומטית ללזיכה (אגריסי) על מנת לארגן ברית נגד ח'ליפות בית אומיה, שבראשות וליד הראשון. לאון מונה לסטרטגוס (מושל צבאי) של גזרת אסיה הקטנה על ידי הקיסר אנסטסיוס השני. לאחר שהודח מתפקיד זה, זמם יחד עם עמיתו, ארטבסדוס, שהיה אחראי על גזרת ארמניה, להפיל את הקיסר תאודוסיוס השלישי. לארטבסדוס הובטחו, בתמורה, אירוסין עם בתו של לאון השלישי, אנה.
ב-25 במרץ 717 נכנס לאון לקונסטנטינופול, כפה על תאודוסיוס לוותר על כס המלוכה והוכתר כקיסר לאון השלישי. הבעיה הראשונה על סדר היום של הקיסר הטרי הייתה המצור הערבי השני על קונסטנטינופול, שהחל באוגוסט אותה שנה. מולו עמדו כוחות בית אומיה אשר נשלחו על ידי הח'ליף סלימאן בפיקוד שר הצבא מסלמה. הערבים ניצלו את חוסר היציבות באימפריה על מנת להחדיר כוח של 80,000 איש וצי גדול לבוספורוס.
המצור ארך כ-12 חודשים. לאון תכנן בהצלחה מלחמת התשה נגד הפולשים. אחד הגורמים שהובילו לניצחונו הוא השימוש באש יוונית. גורם אחר היה כוחות סיוע בולגריים שבאו לסייע לאימפריה. ללאון הייתה ברית עם הבולגרים[1]. באוגוסט 718 נאלצו הערבים לסגת אל מול המתקפות הבולגריות. סלימאן עצמו מת ויורשו, עמר אבן עבד אלעזיז, לא ניסה שוב לצור על קונסטנטינופול.
לאחר שהציל את הקיסרות מחורבן, התפנה לאון לייצב את הממשל והמנהל, שהדרדרו בשנות חוסר היציבות. בשנת 718 הוא דיכא מרד בסיציליה וב-719 דיכא מרד נוסף, בשמו של הקיסר המודח. על מנת לחזק את גבולות האימפריה, הזמין לאון מתיישבים סלאבים שיישבו את אזורי הספר. לאחר שבית אומיה שב לאיים על האימפריה בשנים 726 ו-739 הוא הכה את כוחותיו של הח'ליף השאם אבן עבד אלמלכ שוק על ירך, בייחוד בקרב אקרוינון ב-740. הוא גם כרת בריתות - עם ממלכת הכוזרים ועם הגאורגים.
בתחום האזרחי, כללו הרפורמות שלו ביטול הנוהג של תשלום מס לפני הרווחים; הפיכת הצמיתים למעמד של איכרים חופשיים ושינוי חוקי המשפחה, החוק הימי והחוק הפלילי. חוקים אלה עוגנו בקודקס חוקים חדש, האקלוגה, שפורסם ב-740 ונתקל בהתנגדות של חלק מן האצולה והכמורה הבכירה. הקיסר יצר גם אזורי ממשל צבאי חדשים באזור הים האגאי.
רפורמות חוקיות אלו היו משניות יחסית לרפורמה שיזם בתחום הדתי. תקופתו של לאון הייתה מאופיינת בלהט דתי שקורבנותיו היו לרוב יהודים, והמרה כפויה של יהודים ושל מונטניסטים בשנת 722. לאחר מכן, בשנים 726–729 הוציא לאון צווים האוסרים על כל עבודת פסל וצלמים נוצריים (איקונין). יוזמה זו זכתה לתמיכה של חלק ניכר מן האצולה וחלק קטן מן הכמורה. אולם מרבית התאולוגים והנזירים התנגדו למדיניות ובחלקים המערביים של האימפריה הייתה התנגדות לציית לצווים.
המדיניות הובילה למרד על רקע דתי ביוון, אשר דוכא ב-727 על ידי הצי הקיסרי. ב-730 הפטריארך גרמנוס הראשון התפטר על מנת לא לציית לצו. לאון החליף אותו באנסטסיוס, אשר צידד בקיסר, ובכך דיכא את ההתנגדות העיקרית למהלכיו בבירה.
בחצי האי האפניני, הובילה התנגדותם של האפיפיורים גרגוריוס השני והשלישי למדיניות לקרע בין הקיסר לכס הקדוש. גרגוריוס השני זימן אליו את מועצה אשר תגנה את האיקונוקלאזם ב-730 וב-732. לאו הגיב באמצעות העברת דרום איטליה מחסות הכס הקדוש לחסות הפטריארכיה של קונסטנטינופול. הסכסוך התפתח לקרב באקסרכיה של רוונה ב-727. לאון התכוון להכריע את המאבק בכח הזרוע, אך סערה ימית פגעה קשות בכוחותיו ותושבי דרום איטליה הביסו את כוחותיו, וכתוצאה מכך נותקה האקסרכיה של רוונה מהאימפריה.
יצוין, כי מקור המידע על חוסר היציבות בביזנטיון בעקבות מדיניותו של לאון מגיע מן ה"מנצחים" במאבק ההיסטורי בדבר השימוש בצלמים נוצריים, התומכים בשימוש זה, בנצרות המערבית. לפיכך, ייתכן שחוסר היציבות לא היה חמור כפי שמתארים אותו סופרים בימי הביניים, אשר השתייכו למשתמשים בצלמיות האל. השושלת שהקים לאון השלישי שרדה 80 שנה באימפריה הביזנטית.
משפחה
ללאו היו ארבעה ילדים מאשתו מאריה:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אם כי ההיסטוריון תאופנס לא היה בטוח אם הם פעלו תחת טרבלוס או תחת יורשו, קורמסיי
