PROFILPELAJAR.COM

לאה שקדיאל
	לאה שקדיאל, 2020
לידה	1951 (בת 73 בערך); ירושלים
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת בר-אילן; צייטלין ;
מספר צאצאים	3

הרבנית לאה שקדיאל (נולדה ב- 31 ביולי 1951)^[1] היא אשת חינוך ופעילה חברתית.

ביוגרפיה

לאה שקדיאל (מנדלבוים) נולדה בירושלים למשפחה דתית-ציונית. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית וספרות צרפתית מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת מכון "כרם" להכשרת מורים לחינוך יהודי-הומניסטי.

לימדה עברית, ספרות עברית, יהדות, תנ"ך, תושב"ע, היסטוריה של עם ישראל ומחשבת ישראל במסגרות שונות, ובהן: תנועת "יהודה הצעיר", אולפן הקיץ של האוניברסיטה העברית בירושלים והתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, וכן במוסדות חינוך בדרום, ובהם: מכינת "הנגב" במדרשת בן-גוריון, מדרשת באר, תיכון סביבתי שדה בוקר, תיכון ספיר בירוחם, במדרשה הישראלית למנהיגות חברתית "נחשון" ובמכינת ערבה חצבה.

עברה לירוחם ב-1978 במסגרת גרעין "משמיע שלום" להתיישבות דתיים בתחומי הקו הירוק. השקפת עולמה רואה פשרה טריטוריאלית בארץ ישראל, ושלום בין העמים, כמצווה דתית חשובה יותר מהתיישבות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה. הייתה נשואה לד"ר משה שמואל לנזמן (נפטר בינואר 2024). אם לשלושה ילדים. אחד מבניה הוא הבמאי צבי לנזמן^[2]^[3].

חברותה במועצה הדתית

ערך מורחב – בג"ץ שקדיאל נגד שר הדתות

בינואר 1986 נבחרה שקדיאל לחברות במועצה הדתית של ירוחם, אך שר הדתות זבולון המר ביטל את בחירתה בנימוק שנשים אינן יכולות לכהן בתפקיד זה. בראשית 1987 הגיע העניין לבית המשפט העליון ביושבו כבג"ץ. את המדינה ייצג עורך הדין מני מזוז ואת שקדיאל עורכי הדין נטע זיו ויהושע שופמן מהאגודה לזכויות האזרח. בג"ץ החליט בפסק דין תקדימי שהתקבל פה אחד לטובתה של שקדיאל^[4]. בהרכב השופטים ישבו מרים בן-פורת, מנחם אלון ואהרן ברק. בשנת 1988 הייתה האישה הראשונה בישראל שכיהנה במועצה דתית, בעקבות הכרעת בג"ץ^[5]. מקרה זה יצר פולמוס רחב בציונות הדתית סביב שאלת היכולת של נשים להנהיג. תנועת נאמני תורה ועבודה גיבתה את לאה שקדיאל והובילה שיח רעיוני התומך ביכולתן של נשים להיות חברות במועצה דתית^[6].

הסמכה לרבנות

בספטמבר 2019 הוסמכה שקדיאל לרבנות על ידי בית המדרש "הראל" בירושלים - בית מדרש ללימודי רבנות לגברים ונשים שהוקם על ידי הרב הרצל הפטר, והיא נמנית עם הנשים המועטות שהוסמכו לרבנות אורתודוקסית.

פעילות פוליטית וציבורית

כיהנה כחברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח, פעילה במחסום Watch, במסל"ן (מרכז סיוע לנשים בנגב), ובמחויבות לצדק ולשלום (כולל בעניין הבדואים).

בשנת 1992 הקימה את מפלגת התקווה יחד עם צ'רלי ביטון. המפלגה התמודדה בבחירות לכנסת השלוש עשרה ולא עברה את אחוז החסימה^[7].

יחד עם דבי גולן הקימה בירוחם את פרויקט "תעודת זהות" להעצמה קהילתית באמצעות תיעוד היסטורי עצמי^[2]. במסגרת בית הספר למנהיגות חינוכית פיתחה מודל ליישום פדגוגיה פמיניסטית בישראל. לימדה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במסגרת הכשרת מורים, ובמכון שכטר ללימודי היהדות במסגרת המסלול ללימודי האישה וחקר המינים, וכן עסקה בהדרכת מורים בנושא שוויון מגדרי בחינוך.

מתשס"ג מלמדת במכינת הנגב הקדם צבאית בשדה בוקר. מתשס"ד מלמדת גם במכללת ספיר בשער הנגב. מתשס"ח מלמדת גם סטודנטים מחו"ל באוניברסיטת בן-גוריון, וכן צעירים חברי גרעין "בינה בשכונה" בבאר שבע, במכינת אדרת, במכינת הנגב שבמדרשת בן-גוריון, במכינת עמיחי שבקבוץ כרמים וכן במכינת נחשון, הממוקמת הן בקיבוץ שובל, הן בשדרות והן במצודת יואב. בנוסף, מלמדת במכינה הקדם צבאית הנגב שלוחת חולית, ובמכינת ערבה פארן.

בשנת 2009 הוענק לה פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.

מאמרים נבחרים

“Dialogue as an Opportunity for Spiritual Growth” - on dialogues with Palestinians as a Jewish issue, in: Israel-Palestine - The Quest for Dialogue, eds. Haim and Rivca Gordon, Orbis Books, 1991, pp. 43-58

המאמר תורגם לאיטלקית ופורסם תחת הכותרת:

“Una Posizione Sionista e Religiosa per il Dialogo: il Dialogo come Opportunita di Crescita Spirituale”. Lo specchio dell’altro, a cura di Janiki Cingoli e Aryeh Yaari. Baldini&Castoldi, 1993, pp. 247-260

“The Straightforward, the Comfortable, and the Conflicted” (a critical review of

three books on women rabbis) Nashim 1, a journal of Jewish women’s studies and gender issues, winter 1998

"כדאי להפריד, אבל בעצם למה? על הפרדה בין המינים בבתי ספר תיכוניים בישראל", עין טובה - דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן, עורך: נחם אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה, 1999. תקציר פורסם באתרוג, כתב עת לענייני חינוך, יהדות וחברה, גיליון 8, יולי 2000
"פמיניזם כתיקון ה/עולם", רבגוני 3 – בין איש לאשה: מגדר, יהדות ודמוקרטיה, עורכת: רחל אליאור, מכון ון ליר, ספטמבר 2000, עמ' 36–40
וכן בתרגום לאנגלית של פרסום זה (2004):

“Feminism as Tikkun ha / Olam”, in: Men & Women: Gender, Judaism & Democracy, ed. Rachel Eli-or, The Van Leer Jerusalem Institute / Urim Publications, pp. 97-111

"הצעת חלופות לחינוך פמיניסטי בישראל", בתוך: צמתים – ערכים וחינוך בחברה הישראלית, עורכים: יעקב עירם, שמואל שקולניקוב, יונתן כהן, אלי שכטר, משרד החינוך והתרבות, 2001, עמ' 522–555
"הבנייה חברתית של מצוקות נשים", בתוך: להיות אישה יהודיה, קובץ שני (דברי הכנס הבינלאומי השני "אישה ויהדותה"), עורכת: מרגלית שילה, קולך – פורום נשים דתיות, ואורים הוצאה לאור, 2003, עמ' 339–347

“Women of the Wall: Radical Feminism as an Opportunity for a New Discourse in Israel”, in: Hanna Naveh (ed.), Women’s Time, New Studies from Israel, Part II – Israeli Family and Community, Special Issue of The Journal of Israeli History – Politics, Society, Culture, vol. 21, numbers 1 / 2, Spring/Autumn 2002, pp. 126-163. Also published as a book, Valentine – Mitchell Press

ובעברית: "קבוצת נשות הכותל: פמיניזם רדיקלי כהזמנה לשיח ישראלי חדש?", בתוך: מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל, מכון ון ליר / הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכים: יוסי יונה ויהודה גודמן, 2004, עמ' 277–315
"צבא של נשים לומדות תורה", על תהליכי הבניית זהות במדרשות "הסדר" לבנות דתיות. גדיש, שנתון לחינוך מבוגרים, כרך ט' 2004, עורכים: ד"ר פאול קורמאייר ועידו בסוק, משרד החינוך והתרבות, עמ' 227–245
ובגרסה אנגלית:

“An Army of Women Learning Torah”, in: Gender, Religion and Change in the Middle East: Two Hundred Years of History, eds. Inger Marie Okkenhaug and Ingvild Flaskerud, Berg Publishers, Oxford UK, 2005, pp. 155-156