12 באוקטובר מתחיל עם העומס הרגיל במגרש עיתוק הרכבות פולר יארד בווילקינס, פנסילבניה. אנשי משמרת הלילה להוטים ללכת הביתה בעוד אנשי משמרת הבוקר גוררים עצמם לעבודה. שניים מהעובדים מתבקשים להזיז את אחת הרכבות החדישות למסלול חדש. בינתיים מסתבר שיתארחו בפולר יארד ילדי בית ספר יסודי המגיעים מניו יורק. העובדים מתחילים במלאכת ההעברה של רכבת 777, כשאחד מהם לוקח החלטה שגויה ומחליט לעשות קיצור דרך כדי לסיים את העבודה מהר יותר: כדי להעביר את הרכבת למסילה ריקה הוא יורד ממנה בשביל להסיט את המסילה אבל הרכבת מתחילה לדהור ובורחת. נד, רתך ותיק, מגיע לצומת הקרובה כדי לנסות להסיט אותה מהמסילה הראשית אבל מגלה בדרך הקשה שהרכבת נוסעת במהירות מקסימלית כמעט.
הקטר החדש המצויד בטכנולוגיה החדישה ביותר והנושא 39 קרונות יוצא בין רגע מכלל שליטה. 200 מייל בהמשך הקו, במינגו יארד בברוסטר, היום מתחיל עם אותה שגרה. בטרם הם יוצאים לעבודה, הגווארדיה הוותיקה של עובדי הרכבת חולקת כוס קפה אחרונה. תוך שהוותיקים מחליפים סיפורי מלחמה על נהגים טירונים מגלה פרנק בארנס שנהגו להיום הוא ויל קולסון, מינוי פוליטי טרי. השניים מצליחים ברגע האחרון להימנע מהתנגשות חזיתית עם 777. פרנק מנתק את הקרונות ורודף בנסיעה לאחור על המסילה אחרי 777 בקטר בודד. הוא מצליח להדביק את 777 אבל הקטר לא מתחבר בעצמו. וויל יוצא מהקטר ומחבר ידנית אבל זה לא מספיק לעצור את הרכבת. בסוף נד מופיע עם הטנדר שלו מקפיץ את וויל ברגע האחרון לקטר כדי שיעצור את הרכבת המידרדרת.
במהלך הנסיעה סמנכ"ל המבצעים גלווין מנסה שיטות נואשות לעצור את הרכבת: האטתה על ידי קטר מקדימה, הפלתה על ידי שומטן ועוד. כפי שפרנק מנבא, כל השיטות לא הצליחו.
הפקה
ההפקה של הסרט סבלה מקשיי ליהוק, עמידה בלוח זמנים, וכן בעיות תקציביות. בחודש יוני 2007 החלה חברת ההפקה פוקס המאה ה-20 במשא ומתן עם מרטין קמפבל לבימוי הסרט, אך במרץ 2009 מונה טוני סקוט כבמאי, ובחודש אפריל צורפו לפרויקט גם דנזל וושינגטון וכריס פיין. התקציב המקורי להפקת הסרט עמד על 107 מיליון דולר, ממנו קוצצו לבסוף 7 מיליון, בעיקר מהשכר הראשוני של וושינגטון (20 מיליון דולר) וסקוט (9 מיליון).[1]
ההפקה הראשית התנהלה מבסיס בפיטסבורג שבפנסילבניה, העיר שבה נמצאים גם המשרדים הראשיים של חברת הרכבות הבדיונית המתוארת בסרט; "רכבות אלגני אנד ווסט וירג'יניה". הסרט צולם בעשרות ערים שונות, כולל אוהיו, ברוסטר, פיטסבורג, אמפוריום. הגשר העקום שנראה באחת מסצינות השיא הוא גשר אמיתי בעיר בלאייר שבאוהיו. צילומי הסרט עוכבו ליום אחד, כשחלק מהרכבת ירדה מהפסים עקב תאונה שהתרחשה בסט הצילומים ב-21 בנובמבר 2009. שני ימי צילומים התקיימו במסעדת הוטרס במונרוויל בפנסילבניה (פרבר בפיטסבורג), שבה צולמו עשר "בנות הוטרס" מכל רחבי ארצות הברית.
הקטרים שהובילו את הרכבות הדוהרות בסרט (רכבת מס' 777 ו-767) היו מדגם ג'נרל אלקטריקAC4400CW שנשכרו מחברת הרכבות הקנדית "קנדיאן פסיפיק ריילווייז", ושאר הקטרים שנראו בסרט היו מדגם EMD SD40-2.
השראה
התסריט נכתב בהשראת סיפור אמיתי משנת 2001 על רכבת לא מאוישת של חברת CSX האמריקאית שזכתה לכינוי רכבת "שמונת המשוגעים". הרכבת שהובלה על ידי קטר מספר 8888 מדגם EMD SD40-2 (בישראל מוכר כ-EMD GT26CW-2) עזבה את מגרש המסילות באוהיו עם שמונת קרונותיה והחלה לדהור במהירות של 66 מייל (106 ק"מ) לשעה דרך מערב אוהיו, מבלי שיהיה מי שישלוט בה. נהג הקטר ירד למספר רגעים מהרכבת שבהתחלה נעה עדיין באיטיות, על מנת לשנות את מצב המסוט על המסילה, תוך שהוא מאמין שהוא הגדיר כהלכה את מערכת הבלימה הדינמית של הרכבת, בדיוק כפי שקורה לדמותו בסרט.
שניים מקרונות הרכבת הכילו אלפי גלונים של פנול מותך, חומצה צבעונית שהופך רעיל במקרה של שאיפה, בליעה או מגע עם העור. הניסיונות להשמיט את הרכבת באמצעות שומטן נכשלו, והמשטרה לא הצליחה לירות ממרחק בשסתום הפסקת חרום הדלק של הקטר. הרכבת נסעה במהירויות של עד 51 מייל לשעה (82 קמ"ש) במשך כשעתיים, עד שצוות של רכבת אחרת הצמיד אותה אל הרכבת הדוהרת והחלו להאט אותה. לאחר שהאחרונה האטה למהירות של 11 קמ"ש, החל אחד מהעובדים לרוץ לעברה לצד הרכבת ולטפס עליה, תוך שהוא מכבה את מנוע הקטר. הרכבת נעצרה רק כשהגיעה לדרום קנטון באוהיו, ולא גרמה לאבדות בנפש.
ביקורות וציונים לשבח
לא ניתנת לעצירה זכה לאהדת רוב המבקרים. אתר Rotten Tomatoes נתן לסרט ציון של 85% בהתבסס על 122 ביקורות, שמשקפות קונצנזוס ביקורתי על כך ש"כמו הרכבת הדוהרת המתוארת בו, הסרט הוא מהיר, חזק, וחסר רחמים. סרט "בידור פופקורן" מושלם, והסרט הטוב ביותר של הבמאי טוני סקוט מזה שנים."
מבקר הקולנוע רוג'ר איברט העניק לסרט דירוג שלושה וחצי כוכבים מתוך ארבעה וציין בביקורתו על הסרט ש"במונחים של אומנות טהורה, מדובר בסרט מעולה". בניו יורק טיימס שיבחו את הסגנון הוויזואלי בסרט: "באופן בלתי צפוי, סקוט יוצר עולם עשיר שבו רכבות דוהרות חולפות ביעף על פני נופים תעשייתיים וטבעיים יפים באותה מידה".
העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" היה מדוד יותר בביקורתו: בעוד שלסצינות האקשן בסרט "יש את האגרוף השמנוני של שלש דקות סולו של גיטרתהבי מטאל", מבקר העיתון חש שהדמויות שורטטו בריפיון, וכינה את הסרט "אלגוריה פוליטית אופורטוניסטית על כלכלה היוצאת מכלל שליטה ותעשיות שנחלשות עקב פיטורים, העסקת צעירים על חשבון וותיקים, ואטימות התאגידים".
