ערך זה עוסק בחוסר קיום, ההפך מ"יש". אם התכוונתם לנהר באירופה, ראו
אין (נהר).
אַין או לא כלום (באנגלית: Nothing) הוא רעיון מטפיזי, שפעמים רבות מוצג כהיעדר מוחלט או כמושג הופכי ל"יֵש", "ישות", או "קיום". האין הוא מושג מופשט בו דנו פילוסופים רבים לאורך הדורות.
בפילוסופיה היוונית
הפילוסוף היווני פרמנידס (המאה ה-5 לפנה"ס) טען ש'לא כלום' אינו יכול להתקיים, שכן לא ניתן להתייחס לדברים אלא אם כן הם קיימים.[דרוש מקור] מתוך שלילת הקבוצה הריקה שלל פרמנידס את האפשרות של יצירה של דברים 'יש מאין' או היעלמות של דברים, והמשיך לשלול כל תנועה או שוני.[דרוש מקור]
הפרדוקסים של זנון נבנו על ידי תלמיד של פרמנידס, שהביא ראיות נוספות לתורה של מורו בדרך השלילה: הוא הניח שתנועה קיימת והראה שהנחה זאת מובילה לסתירות.[דרוש מקור] אריסטו אמר על תורתו של פרמנידס שלמרות שנראה שהטענות שלו מבוססות על הגיון לוגי מוצק, להאמין לתוצאות (שלא קיימים תנועה או שוני בעולם) גובל בטירוף.[דרוש מקור]
הפילוסופים האטומיסטים, כמו לוקיפוס ודמוקריטוס קיבלו את טענותיו של פרמנידס שלפיהן ללא 'כלום' תנועה לא יכולה להתקיים, וביססו את התורות שלהם על מבנה החומר על ההנחה שבין החלקיקים היסודיים ישנו 'לא כלום'. גם אריסטו התייחס לנקודה זאת בכך שהוא הבדיל בין 'חומר' ל'מרחב' וכך איפשר למרחב ריק מחומר להתקיים.[דרוש מקור]
הקשר בין קיומו של 'לא כלום' לבין מבנה החומר והדינמיקה שלו המשיך להעסיק פילוסופים כגון רנה דקארט ובלז פסקל, וכן ממלא תפקיד חשוב בתורות פיזיקליות כמו מכניקה ניוטונית, תורת הקוונטים ויחסות כללית.[דרוש מקור]
בפילוסופיה ההודית
בפילוסופיות מזרחיות, כגון בודהיזם, 'לא כלום' משחק תפקיד חשוב כמצב תודעתי רצוי.[דרוש מקור]
בפילוסופיה המודרנית
ה"אין" (nichts) הוא מושג ראשוני ב"מדע הלוגיקה" וב"אנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים" של הגל. הוא פותח את הלוגיקה שלו עם דוקטרינת ההוויה (Die Lehre vom Sein) ועם הניגוד שבין הוויה (sein) מופשטת לחלוטין לבין האין, ומראה שהאין למעשה כלול במושג של הוויה. השינוי התדיר בין שתי הקטגוריות מביא למושג של "התהוות" (werden).[1]
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים