לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח הוא ביטוי מקראי. משמעותו העיקרית היא שלא יאבד אדם מבני ישראל.

הביטוי מבוסס על הפסוק בספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"ד: ”וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹקים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח”.

במקורו נאמר על ידי האישה החכמה מתקוע בדבריה אל דוד המלך במטרה לשכנע אותו להחזיר את אבשלום לירושלים. לפי פירוש מצודת דוד טענה האשה שאמנון נהרג על ידי אבשלום כדי לכפר על חטאו במעשה אמנון ותמר, ואבשלום היה שליח ההשגחה ואין להאשימו כל כך.

לפסוק זה נקשרו כמה תובנות בהגות היהודית:

• מטרת הבורא לקיים לעתיד לבוא את כל הנשמות, ושום נשמה של יהודי לא תידחה ותאבד.^[1]
• הנשמות יתגלגלו ויחזרו לחיים עד שיעשו תשובה.^[2]
• בזמן קיבוץ הגליות יתקבצו כל עם ישראל, ולא יהיו כאלה שיושארו בגלות.^[3]
• שום ניצוץ קדושה לא יאבד.^[4]
• הנשמה ששקועה בעולם הזה תחת החומר, לבסוף תיחלץ ממנו.^[5]

בהסתמך על הרעיון של ביטוי זה נפסקו כמה פסקי הלכה:

• מומר שחזר בתשובה יש לקרב אותו ולא להרחיק אותו מחברות בחבורה קדושה.^[6]
• יש לומר קדיש על מאבד עצמו לדעת.^[7]
• גם על מינים יש להתפלל שישובו בתשובה.^[8]
• יש לומר השכבה על חייל דרוזי שנהרג.^[9]