כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ ישראל. כל השמות שזוהו בקבוצה הראשונה נמצאו בקבוצה השנייה. יכול להיות שהשינויים במספר השליטים ביישובים הנזכרים בין שתי הקבוצות, מעידים על שינויים חברתיים בארץ ישראל, עדות לקיומן של ערי ממלכה בארץ ישראל בסוף השושלת ה-12, שנשלטות על ידי שליט אחד. אולי גם האזכור של יותר יישובים בקבוצת בריסל, שהיא הקבוצה המאוחרת, מעיד על הגידול העירוני בארץ ישראל עד סוף השושלת השתים עשרה.
קבוצת שברי החרסים
קבוצת מירגיסה(Mirgissa) כוללת שברים של קערות חרס שנתגלו בתוך קבר, ועליהן חמישה שמות של מקומות בלבנט, חלק מהם אמוריים. זו הדוגמה הקדומה ביותר של חרסי המארות והיא מתוארכת לתקופת השושלת השתים עשרה בממלכה התיכונה. החרסים נתגלו בקרבת עיר-המבצר המצרית מירגיסה, בסמוך לאשד השני של הנילוס בגבול מצרים-סודאן (נוביה) שהגן על מצרים העליונה מפני פלישת הנובים.[1]
קבוצת ברלין כוללת שברי חרסים שתוארכו למאה ה-20 לפנה"ס. הם פורסמו לראשונה על ידי האגיפטולוג הגרמני קורט זתה בשנת 1926. על החרסים מופיעים שמות של כ-20 ערים או חבלים בארץ ישראל ובסוריה כמו אשקלון, לכיש, אפק, בית שמש, אשמם (ירושלים), אשאן (בית שאן), עפל (עפולה), שכם, רחוב. בלבנון מוזכרים אנשי גבל, והערים אלסה וערקת, לערים הנזכרות ברשימה משייכים 2–4 שמות שליטים. סה"כ יותר מ-30 שמות של מושלים. החרסים תוארכו לסוף השושלת האחת עשרה, או אמצע השושלת השתים עשרה.
המטרה בנוהג שבירת החרסים לאחר כתיבתם בטקס מאגי, הייתה בבחינת "זה יהיה גורלו של המורד במצרים", מעין קללה נמרצת שתחול על ערי הסביבה אם ימרדו. בחרסים נזכרות הערים ועוד ערים רבות, ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח.
