כְּלָיוֹת (ביחיד כִּלְיָה) הן זוג איברים השייכים למערכת ההפרשה וממוקמים מאחורי חלל הבטן.
הכליות הן האיברים הפעילים ביותר במערכת השתן, כאשר כמות הפלזמה העוברת בכליות נאמדת ב־180 ליטרים ביום. הכליות מווסתות את משק המים, את מאזן היונים ואת חומציות הגוף. הן מסננות את הדם ומפרישות חומרי פסולתמטבוליים (במיוחד שתנן) וחומרים כימיים זרים. הכליות גם מסנתזות גלוקוז מחלבונים (תהליך המכונה "גלוקונאוגנזה") ומפרישות לתוך הגוף הורמונים שונים.
הכליות ממוקמות מאחורי הצפק בצד האחורי של חלל הבטן, משני צדי עמוד השדרה, מאחורי המעי ומתחת לסרעפת. הדם נכנס אליהן מאבי העורקים הבטני דרך סעיפיו, העורקים הכלייתים (הימני והשמאלי), ויוצא מהן לווריד הנבוב התחתון דרך ורידי הכליה.
הענף העוסק במחקר ובטיפול במחלות כליה נקרא נפרולוגיה.
אנטומיה
מבנה כללי
לכליה (TA: Ren; Nephrons) צורה הדומה לשעועית, עם חלק קעור הפונה לכיוון תיכון. דרך החלק הקעור המכונה "שער הכליה" (Hilum renale), מתחברים לכליה עצבים, עורק הכליה, וריד הכליה והשופכן. אורכה של כליה ממוצעת הוא כעשרה סנטימטרים, רוחבה כחמישה וחצי סנטימטרים ועובייה כשלושה סנטימטרים.
כל כליה עטופה בקופסית (Capsula fibrosa renis), הנחלקת לשני אזורים: קליפה חיצונית (cortex) וליבה פנימית (medulla). הקופסית עשויה רקמת חיבור סיבית חזקה ועטופה ברקמת שומן ("השומן שמסביב לכליה", Capsula adiposa perirenalis) – שכבת שומן זו ממלאה גם את הסינוסים של הכליה. את רקמת השומן עוטפת מחתלת (Fascia renalis) המקבעת את הכליה למקומה. פנימה יותר לכיוון חלל הבטן, נמצא הצפק הדופני (למעשה, הכליות אחוריות לצפק), וחיצונית יותר ולכיוון הגב, נמצאת שכבה שומנית נוספת (Corpus adiposum pararenale) העוטפת חיצונית את מחתלת הכליה. המחתלת עוטפת גם את בלוטות יותרת הכליה (בלוטת האדרנל). במקרים בהם שתי שכבות המחתלת לא מתחברות בחלקן התחתון, ייתכן מצב בו הכליות יצנחו כלפי מטה.
הכליה עצמה מורכבת בחלקה החיצוני מקליפת הכליה (Cortex renalis) ובחלקה הפנימי מלשד הכליה (או ליבת הכליה, Medulla renalis). הקליפה והלשד מכילים בעיקר נפרונים שהם יחידות התפקוד היסודיות של הכליה. לשד הכליה מורכב בעיקר מכתריסר מבנים דמויי פירמידה (Pyramides renales). רקמת קליפה הנמצאת בין הפירמידות מכונה עמודי הכליה (Columnae renales).
הכליה הימנית נמוכה יותר מהכליה השמאלית, כאשר שער הכליה השמאלית עובר ב-transpyloric plane (מישור רוחבי שעובר דרך שער הקיבה). הסיבה להבדל בגובה הכליות הוא הלחץ שמפעיל הכבד על הכליה הימנית, שגורם לכך שהיא נמוכה יותר. גובה הכליות הוא בין החוליה החזית השתים עשרה של עמוד השדרה (T12) לחוליה המותנית השלישית (L3).
איור של נפרון מוגדל המתאר את מיקום חלקיו ביחס למבנים בכליה
מרבית הקליפה ולשד הכליה מורכבים ממבנים מיקרוסקופיים הנקראים "נפרונים". ישנם כ־1.25 מיליון נפרונים בכל כליה.
לנפרון מבנה של צינור שקצהו העיוור הוא קופסית באומן בתוכה נתונים צרורות של נימים הנקראים פקעיות. חלקיו הבאים של הצינור מכונים האבובית המקורבת, לולאת הנלי והאבובית המרוחקת. האבובית המרוחקת מתנקזת לצינור מאסף המהווה חלק ממערכת מאספת גדולה יותר שסופה בגביעי הכליה ואגן הכליה. המבנה של כל נפרון נמשך מהקליפה עד לשלד (לכל אורך השלד לכיוון אגן הכליה או לאורך חלק מהשלד), בחזרה עד אזור קופסית באומן, ושוב דרך הצינורות המאספים עד אגן הכליה.
אספקת דם
הדם מגיע לכליה ישירות מאבי העורקים דרך עורק הכליה, עם קצב זרימה של 1.2 ליטרים לדקה (לשתי הכליות) מגיעים לכליות כעשרים אחוזים מהדם שמזרים הלב. בגלל שהכליה זקוקה לכמות דם גדולה, איסכמיה בלב בדרך כלל מובילה לאיסכמיה בכליה. עורקי הכליה מתפצלים מאבי העורקים – העורק השמאלי אשר מספק את הכליה השמאלית הוא מעט קצר יותר מהעורק הימני, מאחר שאבי העורקים נוטה מעט שמאלה מקו האמצע של הגוף. מעורקי הכליה ישנם מספר פיצולים של עורקים קטנים יותר המספקים את האונות השונות של הכליה: הפיצול הראשון מעורק הכליה הוא לפן האחורי של הכליה (או לאונה האחורית) ולאחר מכן קיימים פיצולים לארבע אונות – החלק העליון והחלק התחתון של הכליה, והחלק הקדמי עליון והקדמי תחתון של הכליה. אצל 30% מהאוכלוסייה קיים עורק נוסף אשר יוצא מאבי העורקים בנפרד, ונקרא עורק הלוואי של הכליה (accessory renal artery).
בכליה מבנה ייחודי לכלי הדם המתבטא במערכת נימים כפולה. לאחר הפיצולים של עורק הכליה לעורקים ועורקיקים וכן הלאה עד גודל של נימים המהווים את הפקעות בתוך קופסיות באומן, נאספים בחזרה הנימים לעורקיק ולא לוורידון ומתפצלים בשנית למערכת נימים העוטפת את אזור המשכו של הנפרון והצינורות המאספים. המערכת השנייה של הנימים נאספת לוורידונים שמתאחדים לוורידים גדולים יותר ויותר עד וריד הכליה שמתנקז לווריד הנבוב התחתון ומשם הלאה לעבר הלב.
עצבוב
עצבוב הכליה הוא אוטונומי, וכולל עצבוב סימפתטי ופאראסימפתטי אשר נמצאים במקלעת הכליה (Plexus nervosus renalis):
הסיבים הפאראסימפתטיים מגיעים מה-Truncus vagalis posterior (למעשה, המשך של העצב התועה, Nervus vagus X) – עצבים פאראסימפתטיים אלו מעצבבים את הכליה, את בלוטת האדרנל ואת החלק העליון של השופכן.
הסיבים הסימפתטיים לכליה מגיעים מה-Nervus splanchnicus imus (אשר עושה סינפסה ב-Ganglia aorticorenalia) – עצבוב זה מגיע לכליה, לבלוטת האדרנל ולחלקים המקורבים (פנימיים לכיוון הגוף) של השופכן. החלקים המרוחקים של השופכן מקבלים עצבוב משני מקורות:
עצבוב פאראסימפתטי – מסיבים בחוליות S2-S4 שנכנסים למקלעת העצה ונפרדים ממנו ליצירת ה-Nervi splanchnici pelvici
עצבוב סימפתטי – מה-Nervi splanchnici sacrales.
פיזיולוגיה
השתן הנוצר בנפרונים נקרא שתן ראשוני וכמותו נאמדת ב־180 ליטרים ליום. לאורך הנפרונים והצינורות המאספים יש המוני משאבות קטנות שתפקידן להחזיר לדם את החומרים החיוניים לגוף כגון גלוקוז. בנפרונים ובצינורות המאספים מתרחשת ספיגה מחדש של מרבית השתן חזרה לנימים המקיפים אותם, וכך כמות השתן היוצאת מהגוף ביום היא כ-2 ליטר בלבד.
כניסת חומרים לנפרון נעשית על ידי לחץ כאשר עורקיק הופך לנים ונעשה דק יותר ויותר עד כי כל חומר שיכול לעבור בין התאים של דפנותיו מגיע לנפרון. החומרים שאינם עוברים הם תאי דם וחלבונים למיניהם, זאת משום גודלם. כאשר נמצאים חלבונים או גלוקוז בשתן זוהי עדות לבעיות בתפקוד הנפרון.
בנוסף לתפקידן בהפרשת שתן, הכליות אחראיות על כמה תהליכים:
הכליות מפרישות עודפי מים, מלחים, ושתנן. שתנן הוא חומר רעיל הנוצר מחיבור שגורם לו הכבד של אמוניה עם CO2.
את איכות תפקוד הכליות מודדים על ידי בדיקות דם או בדיקות שתן וזאת מודדים על פי המושג פינוי, שהוא נפח הדם המטוהר בפרק זמן מוגדר, לדוגמה: ערכו התקין של החומר החנקני קריאטינין הוא מאה מ"ל לדקה (בגבר ממוצע), כלומר שבכל דקה מפנות הכליות את החומר קריאטינין מ-100 מ"ל דם.
במחלות כליה, בדיקות השתן מגלות חריגות בתרכובת השתן כגון חלבונים או תאי דם. כיוון שהכליות חיוניות ביותר לגוף האדם, חולי כליות למיניהם נזקקים לתחליף מלאכותי הנקרא דיאליזה. מומים בכליות נפוצים יותר מבכל מערכת אחרת בגוף האדם.
