כלא קילמיינהאם (באירית: Príosún Chill Mhaighneann, באנגלית: Kilmainham Gaol) היה בית כלא בקילמיינהאם, שבדבלין, אירלנד. המקום הוא כעת מוזיאון המנוהל על ידי המשרד לעבודות ציבוריות, סוכנות של ממשלת אירלנד. מהפכנים אירים רבים, כולל מנהיגי מרידת חג הפסחא של 1916, נכלאו והוצאו להורג בכלא על ידי הבריטים.
כניסה ראשית
היסטוריה
כאשר נבנה בשנת 1796, כלא קילמיינהאם נקרא "הכלא החדש", כדי להבדילו מהכלא הישן אותו נועד להחליף – צינוק מצחין, רק כמה מאות מטרים מן האתר הנוכחי. הוא נקרא רשמית בשם כלא מחוז דבלין, ובמקור היה מנוהל על ידי המועצה המשפטית של מחוז דבלין.
מודל של כלא Kilmainham
במקור, הוצאות להורג ציבוריות התקיימו מול הכלא.[1] אך החל משנות ה-1820 ואילך התרחשו מעט מאוד תליות בקילמיינהאם. תא תלייה קטן נבנה בכלא בשנת 1891. הוא ממוקם בקומה הראשונה, בין האגף המערבי והמזרחי.
בימיו המוקדמים, לא הייתה בכלא הפרדה בין אסירים: גברים, נשים וילדים נכלאו יחיו, עד 5 בכל תא, עם נר יחיד כמקור לאור וחום. את רוב זמנם העבירו בקור, בחושך, וכל נר היה צריך להחזיק שבועיים. גודל התאים היה בערך 28 מטרים רבועים.
ילדים היו לפעמים נעצרים בגין גנבה, הצעיר ביותר הידוע עליו היה בן שבע. מבוגרים רבים שנכלאו שם הועברו לאוסטרליה לעבודה בכפייה.
תא בכלא קילמיינהאם
התנאים הקשים שבהם הוחזקו אסירות בקילמיינהאם היו הדורבן לשלב הבא בהתפתחותו. התנאים של האסירות היו באופן עקבי גרועים יותר מאשר אלה של הגברים. בדו"ח משנת 1809 הבחין המפקח כי לאסירים סיפקו מיטות עם מסגרת ברזל, בעוד האסירות נאלצו לישון על קש פזור על הרצפה בתאים ובאזורים משותפים. גם כעבור חצי מאה לא ראה הכלא שיפור גדול. אגף הנשים, שהיה ממוקם באגף המערבי, היה צפוף יותר משאר הכלא. בניסיון להקל את הצפיפות, 30 תאי נשים נוספו לכלא בשנת 1840.[2] אך גם שיפורים אלה נעשו רק זמן קצר לפני שהתרחש הרעב הגדול, אז קילמיינהאם הייתה מוצפת באסירים.
קילמיינהאם כסמל לאומני
עם הזמן, כלא קילמיינהאם הפך לסמל של המסורת המיליטנטית והלאומנות הרפובליקנית האירית, החל מהמרד של 1798 ועד מלחמת האזרחים של השנים 3–1922. מנהיגי המרידות של 1798, 1803, 1848,1867 ו-1916 נכלאו בו, ובחלק מן המקרים הוצאו בו להורג. חברים רבים מהתנועה הרפובליקנית מתקופת מלחמת העצמאות נגד בריטניה (1919–1921) גם נכלאו שם. שמות שהפכו לאיקונים בהיסטוריה של אירלנד המהפכנית – ביניהם הנרי ג'וי מקראקן, רוברט אמט, אן דוולין, צ'ארלס סטיוארט פרנל, ומנהיגי 1916, ביניהם פטריק פירס וטום קלארק – קשורים בקשר הדוק למקום. רוב האסירים במהלך השנים לא היו מהפכנים אלא פושעים וכאלה שהואשמו בפשעים קלים וחמורים, אך כפי שמציין ההיסטוריון פט קוק בספרו, A History of Kilmainham Gaol, פתיחת וסגירת הכלא מתואמים לקשירת והתרת הקשר בין בריטניה ואירלנד, והכלא פעל כמעין סייסמוגרף פוליטי, אשר בו נרשמו הרעידות המשמעותיות ביותר בהיסטוריית היחסים הסוערים בין שתי הארצות; יחסים שבליבתם הכמיהה האירית לעצמאות פוליטית, אשר הכתה גלים במהלך המאה ה-19, והגיעה לשיא בתקופה הנקראת "אירלנד המהפכנית", בין 1912-1924 לערך.
תקופת פוסט-העצמאות
קילמיינהאם נסגר ככלא על ידי ממשלת מדינת אירלנד החופשית בשנת 1924. המקום נתפש בעיקר בתור אתר של דיכוי וסבל, ובאותו שלב לא היה עניין גדול בשימורו כאתר לשמירת מורשת המאבק למען עצמאות לאומית. הפוטנציאל של הכלא לשמש כאתר זיכרון לאומי גם עורער בשל העובדה כי ארבעת האסירים הרפובליקנים הראשונים שהוצאו להורג על ידי מדינת אירלנד החופשית במהלך מלחמת האזרחים האירית נורו בחצר בית הכלא.
מועצת הכלא האירית שקלה את פתיחתו מחדש כבית כלא בשנות ה-1920, אבל כל תוכניות כזו ננטשה בשנת 1929. בשנת 1936 הממשלה שקלה את הריסת הכלא, אך גם זה לא קרה בשל העלות הגדולה שהייתה כרוכה בכך. העניין הרפובליקני באתר החל להתפתח החל משנות ה-1930 המאוחרות, בעיקר באמצעות הצעה של אגודת הקברים הלאומית, ארגון רפובליקני, לשמר את האתר גם כמוזיאון, וכן כאנדרטה למרידת הפסחא של 1916. ההצעה התקבלה ללא התנגדות על ידי המועצה לעבודות ציבוריות, אשר תמחרה את העלות ב-600 ליש"ט, והחלה מתן עם מחלקת החינוך על האפשרות לעברת חפצים הנוגעים למרידת 1916 מהמוזיאון הלאומי למוזיאון חדש שיוקם באתר כלא קילמיינהאם. משרד החינוך דחה את ההצעה הזו, מכיוון שראו את האתר כלא יאה למטרה זו והציע במקום זאת לתלות דיוקנים של מנהיגים לאומנים בתאים המתאימים. אך עם פריצת מלחמת העולם השנייה, התוכנית נגנזה למשך תקופת המלחמה.
סקר אדריכלי שנערך על ידי המשרד לעבודות ציבוריות, אחרי מלחמת העולם השנייה גילה שמצב בניין הכלא בכי רע. מכיוון שמשרד החינוך עדיין התנגד להמרת האתר למוזיאון לאומני, ובהיעדר פונקציה ברורה אחרת לאתר, הממונים על עבודות ציבוריות הציעו לשמר רק את חצר הכלא ומספר תאים בעלי משמעות לאומית, ולהרוס את שארית האתר. גם תוכנית זו לא יצאה לפועל.
ב-1953 משרד הטישאק (משרד ראש הממשלה, Department of the Taoiseach), במסגרת תוכנית ליצירת תעסוקה, שקל מחדש את ההצעה המקורית של אגודת הקברים הלאומית, להפוך לשפץ את בניין הכלא ולהקים מוזיאון באתר. אך שוב לא יצאה התוכנית לפועל, והמצב הפיזי של האתר המשיך להתדרדר.[3]
החברה לשיקום כלא קילמיינהאם
בשנות ה-1950 המאוחרות החלה להתפתח תנועה עממית למען שימור כלא קילמיינהאם. בעקבות דיווחים שהמשרד לעבודות ציבוריות מקבל מכרזים עבור הריסת המבנה, הקים לורקן סי. ג'י. לאונרד, מהנדס צעיר מדבלין, יחד עם מספר קטן של חברים לאידאולוגיה הלאומנית, את החברה לשיקום כלא קילמיינהאם בשנת 1958. על מנת להימנע ממחלוקות בין חברי האגודה, הוסכם שהם לא יעסקו בכל האירועים הקשורים לתקופת מלחמת האזרחים ביחס לפרויקט השיקום. שבמקום זאת, ינסחו נרטיב של מאבק הלאומי מאוחד. הם אז ערכו תוכנית לפיה שיקום הכלא והקמת מוזיאון יבוצעו על ידי עובדים בהתנדבות, וחומרים שישיגו מתרומות.[4]
המומנטום של הפרויקט גדל, וקונגרס האיגודים המקצועיים האירי הודיעו לאגודה שהם לא יתנגדו לתוכנית הבנייה, ומועצת איגודי הבניין גם נתנה את ברכתה. בשלב זה הממשלה האירית הייתה תחת לחץ גובר מצד אגודת הקברים הלאומית וארגונים אחרים לשימור ההיסטוריה והתרבות האירית לנקוט פעולה כדי לשמר את האתר. לפיכך, כאשר החברה לשימור הגישה את התוכנית בסוף 1958 הממשלה ראתה בחיוב את ההצעה שתשיג את המטרה הזו ללא התחייבות כספית משמעותית מצד המדינה.[5]
התוכנית אושרה רשמית בפברואר 1960. במאי של אותה השנה, המפתחות הועברו בטקס לחבר נאמנים שכלל חמישה חברים שמונו על ידי החברה לשימור ושניים מטעם הממשלה. חבר הנאמנים שילמו דמי שכירות סמליים של פני לשנה, למשך שהיה מתוכנן לחמש שנים, שאחריהן הכלא המשוקם יועבר לחזקתם לצמיתות.[6]
הפרויקט התחיל עם כוח עבודה של שישים מתנדבים במאי 1960,[7] אשר ניקו את הצמחייה הגבוהה ופינו עצים, אבנים וגללי ציפורים שכיסו את האתר. עד 1962 פונתה חצר הכלא ההיסטורית בה הוצאו להורג המנהיגים של מרידת 1916 וגם האגף הוויקטוריאני של הכלא היה לקראת סיום עבודה. השיקום הסופי של האתר הושלם ב-1971, אז נפתח לקהל בית התפילה של הכלא שרצפתו וגגו נבנו מחדש ומזבחו שוחזר.[8]
הכלא כעת מכיל מוזיאון להיסטוריה של הלאומנות האירית, ומתקיימים בו סיורים מודרכים. בקומה העליונה ישנה גלריית אמנות שם מוצגים ציורים, פסלים ותכשיטים של אסירים מבתי כלא בכל רחבי אירלנד.
כלא קילמנהאם הוא אחד מבתי הכלא הריקים הגדולים ביותר באירופה.[9]
חשיבות היסטורית
מאז השיקום, כלא קילמיינהאם מוכר כאחד מאתרי המורשת החשובים ביותר של אירלנד מהתקופה המודרנית, בשל הקשר למאבק האירי לעצמאות. בין פתיחתו בשנת 1796 עד פירוקו בשנת 1924, חוץ מאשר דניאל אוקונל ומייקל קולינס, נכלאו בו כל המנהיגים הלאומנים, הן מהזרם המהפכני והן מהזרם הפרלמנטרי, מה שקושר את הכלא באופן ישיר לסיפור הלאומנות האירית. רוב מנהיגי המרידות של 1798, 1803, 1848, 1867 ו 1916 היו כלואים שם, וכך גם שוכנו שם אסירים רבים במהלך מלחמת העצמאות האירית (1919-21) ורבים מבין מתנגדי האמנה האנגלו-אירית במהלך מלחמת האזרחים. צ'ארלס סטיוארט פרנל היה כלוא בקילמיינהאם, יחד עם רוב עמיתיו לפרלמנט, בין 82–1881 כאשר הוא חתם על אמנת קילמיינהאם (אנ') עם ויליאם גלאדסטון.[10]
אדמונד ולישה, השומר הראשי בכלא, הורשע בשל תת-האכלה של האסירים תומכי מרידת 1916.
^Cooke, Pat (2014). A History Of Kilmainham Gaol. The Office of Public Works: Brunswick Press Ltd. p. 10. ISBN0 7076 0479 6. A decisive effort at improvement was at last made in 1840. The Grand Jury made a sum of £1,550 available to supply an additional 30 female cells.
^Zuelow, Eric (Fall–Winter 2004). "Enshrining Ireland's nationalist history inside prison walls: the restoration of Kilmainham Jail". Éire-Ireland. 39 (3 & 4): 190–91. doi:10.1353/eir.2004.0024.
.jpg)
.jpg)
