היידר היה במשך זמן רב מנהיג מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), הנחשבת לפופוליסטית וללאומנית, וגם לאחר שפרש מכס ההנהגה בשנת 2000 נותר בעל השפעה רבה במפלגה. בשנת 2005 הקים מפלגה חדשה, "הברית למען עתיד אוסטריה" (BZÖ), וכתוצאה מכך הודח אוטומטית ממפלגת החירות.
נעורים
הוריו של היידר
הוריו של היידר נמנו עם ראשוני החברים במפלגה הנאצית. אביו, רוברט היידר, היה סנדלר ואמו, דורותיאה רופ, הייתה בתו של רופא שניהל את בית החולים בעיר לינץ.
רוברט היידר הצטרף להיטלריוגנד ב-1929 כנער בן חמש-עשרה, ארבע שנים לפני שאדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה. הוא נשאר חבר במפלגה גם לאחר החרמתה באוסטריה ולאחר שאנגלברט דולפוס פיזר את הפרלמנט וייסד את האוסטרופשיזם. עזב את אוסטריה ב-1933 ועבר לבוואריה, אך חזר כעבור שנה לאחר ניסיון ההפיכה הנאצי באוסטריה. לאחר שנעצר ושוחרר חזר לגרמניה והצטרף ל"ליגה האוסטרית", חלק מן האס אה. הוא סיים שתי שנות שירות צבאי בגרמניה וחזר לאוסטריה ב-1938, לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה (האנשלוס). מ-1940 לחם כקצין זוטר בוורמאכט בחזית המערבית ובחזית המזרחית. לאחר שנפצע מספר פעמים פרש מהוורמאכט בדרגת סגן. ב-1945 נישא לדורותיאה רופ, שפעלה כמנהיגה בברית הנערות הגרמניות (BDM). עם סיום המלחמה ננקטו הליכים לקביעת מעמדם של בני הזוג היידר, לנוכח חברותם במפלגה הנאצית, והם הוגדרו כבעלי דרגה נמוכה בלבד במפלגה הנאצית (Minderbelastet). רוברט היידר נאלץ לעבוד בבית חרושת לנעליים, ועל דורותיאה היידר, שהייתה מורה, נאסר לעבוד במשך שנתיים.
תחילת דרכו של היידר
היידר נולד בעיירה באד גויזרן שבאוסטריה עילית ב-1950, כאשר מצבם הכלכלי של הוריו היה טוב. לאחר סיום בית הספר היסודי עבר ללמוד בבית ספר תיכון בבאד אישל. בעת לימודיו הצטרף לאגודת סטודנטים לאומנית.
היידר היה חבר בארגון הסטודנטים הלאומני "בורשנשפטן" (Burschenschaften), אשר חרת על דגלו את יצירת גרמניה הגדולה הכוללת את אוסטריה (והיה אחראי בין השאר לפרעות "הפ-הפ"). עם איחוד גרמניה מחדש ב-1990 העלה רעיון זה שוב[1].
היידר עלה בהדרגה במעמדו במפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), עד שב-1970, בגיל 20, היה לראש תנועת הנוער של המפלגה, תפקיד שבו כיהן עד 1974. ב-1979 היה לחבר הצעיר ביותר, בן 29, מבין חברי מפלגת החירות בפרלמנט האוסטרי[2]. ב-1983 בהיותו ראש המפלגה במדינת קרינתיה, החל למתוח ביקורת על מנהיגיה הארציים של המפלגה, שהייתה אז רק מפלגה קטנה ושולית, בעלת תמיכה של כ-5% מאוכלוסיית אוסטריה.
ב-1986 הביס את סגן הקנצלרנורברט שטגר בבחירות לתפקיד מנהיג המפלגה והיא זכתה ל-10% מהקולות בבחירות הכלליות[3]. בבחירות 1990 הביא את המפלגה להשיג שיא של 18% מהקולות[4]. בעקבות עליית הפרופיל הציבורי שלו זכה לכינוי "נכדו הרוחני של היטלר" בעיתונות הבינלאומית[5]. בנובמבר 1991 זכתה המפלגה להצלחה נוספת, שקיבלה 22% מהקולות בבחירות לעיריית וינה[6].
ירושת ברנטל
במהלך הקריירה שלו התמקד היידר בפוליטיקה המקומית של קרינתיה. חייו האישיים נקשרו קשר חזק עם מחוז אוסטרי זה: ב-1983 ירש היידר את אדמות דודו וילהלם ובהופר, שהחזיק אחוזה נרחבת בקרינתיה. האחוזה, שנודעה כ"ברנטל" (בגרמנית: "עמק הדובים"), הייתה שייכת קודם לכן ליהודי איטלקי, שנאלץ למכור אותה במלחמת העולם השנייה. שווי האחוזה נאמד ב-15 מיליון דולר.
מאבק פוליטי בקרינתיה
עד 1989 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPÖ) נהנתה מרוב מוחץ בקרינתיה. בשנה זו מספר המושבים של המפלגה ירד לפחות מ-50% מהמושבים, ומפלגת החירות האוסטרית ומפלגת העם האוסטרית הקימו קואליציה שבחרה את היידר למושל קרינתיה.
בוויכוח שהתקיים בפרלמנט בקרינתיה ב-1991, הותקף היידר על תוכניתו להפחית את דמי האבטלה ולכפות על המובטלים שיבוץ בעבודה כלשהי, באופן שמזכיר את המדיניות הנאצית. היידר השיב "זה לא יהיה כמו הרייך השלישי, כי הוא פיתח מדיניות עבודה הולמת, שהממשלה בווינה לא פיתחה מעולם". התגובה הזאת עוררה מהומה, שאילצה את היידר להתפטר ממשרת המושל, והקואליציה שבראשותו הוחלפה בקואליציה של מפלגת העם והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
ב-1999 נבחר היידר פעם נוספת למשרת מושל קרינתיה, בתמיכה של 42% אחוז. גם לאחר שמפלגת החירות הפסידה 17% מהתמיכה והגיעה ל-10% בבחירות ב-2002, התמיכה בהיידר לא קרסה, ובבחירות 2004 התמיכה בו אפילו עלתה ב-0.5% לעומת 1999[7].
באוגוסט 2007 הודיע כי יאסור בחוק בניית מסגדים בקרינתיה[8].
יושב ראש מפלגת החירות
היידר בעצרת בחירות של מפלגת "הברית לעתיד אוסטריה" (BZÖ) בעיר שפיטל אן דר דראו בקרינתיה, 30 בספטמבר 2006
יושב ראש האופוזיציה
בשנים שבהן היה היידר יושב ראש מפלגת החירות, המפלגה נטתה יותר לימין הקיצוני, באופן ששיקף את הלאומנות, שנאת הזרים וההתנגדות להשקפת העולם של האיחוד האירופי. לקידום מדיניותו השתמש היידר בפופוליזם. עם תחילת כהונתו, התמיכה במפלגה בקרב הציבור הייתה רק 5%, ובשנת 1999 היא צמחה ל-27%.
עמדות המפלגה, שערבבו בין פופוליזם ולאומנות, זכו לתמיכה לאורך השנים. בנוסף לבוחרים מהימין הקיצוני, משכה מפלגת החירות גם בוחרים שמחו נגד מפלגת הדמוקרטים והמפלגות השמרניות במערכת הבחירות הלאומית ובמערכת הבחירות האזורית בשנות ה-90.
קואליציה עם ממשלת מפלגת העם של וולפגנג שיסל
בשנת 2000 הקימו מפלגת החירות של היידר ומפלגת העם האוסטרית ממשלת קואליציה בראשות וולפגנג שיסל. קואליציה זו עוררה גל מחאות באוסטריה וברחבי אירופה. ראשי הממשלות של 14 המדינות האחרות באיחוד האירופי החליטו להפסיק את שיתוף הפעולה עם ממשלת אוסטריה, והטילו עליה סנקציות. אוסטרים תומכי הממשלה האשימו את אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתנגדו לממשלה, ואת הנשיא תומאס קלסטיל בהטלת הסנקציות, ואף הטילו ספק בנאמנותם למדינה. בספטמבר 2000, האיחוד האירופי שם קץ ל-7 חודשי בידוד דיפלומטי של אוסטריה, לאחר שהגיע למסקנה כי הטלת הסנקציות אינה יעילה ואף מזיקה[9].
בסוף שנת 2000 פרש היידר ממשרת מנהיג המפלגה, והוחלף על ידי סוזאנה ריס-פאסר. צעד זה בא לשכך ביקורת ממדינות זרות, ובפועל הוסיף היידר לשלוט במפלגה מאחורי הקלעים[10].
קריסת הקואליציה והידרדרות מפלגת החירות
בספטמבר 2002, לאחר ועידת מפלגה מיוחדת בעיירה קניטלפלד שבשטיריה, שנודעה כ"פוטש קניטלפלד", איבדה ריס-פאסר את תמיכתם של רבים מחברי המפלגה ובראשם היידר[11]. בספטמבר 2002 הודיע קאנצלר אוסטריה, וולפגאנג שיסל, על התפטרות ממשלתו ועל פירוק הקואליציה, וקרא לבחירות מוקדמות. זאת יום לאחר שירג היידר, נישל מתפקידה את, סוזאנה ריס פאסר[12]. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר של אותה שנה עמד בראש המפלגה[13]. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ (42.5%) למפלגת העם האוסטרית בראשותו של וולפגאנג שיסל. התמיכה במפלגת החירות של היידר, שב-1999 הייתה גבוהה מאשר התמיכה במפלגת העם, הגיעה רק ל-10.6% מהבוחרים[14], אך מפלגת החירות שוב הצטרפה לקואליציה[15].
בתגובה לתוצאות הצהיר היידר כי מנהיג המפלגה חייב להתפטר. כאשר נדחתה דרישתו, הצהיר כי הוא יעזוב לצמיתות את הפוליטיקה הפדרלית. באוקטובר 2003 אירעו חילופים בקבינט בעידודו של היידר - מנהיג מפלגת החירות הרברט האופט אולץ להתפטר ממשרת סגן הקנצלר והוחלף בידי הוברט גורבך.
ב-7 במרץ2004 זכתה מפלגת החירות ברוב הקולות (42.5%) בבחירות לפרלמנט של קרינתיה. ב-31 במרץ נבחר היידר שוב למשרת מושל קרינתיה בידי חברי הפרלמנט ממפלגת החירות וממפלגת העם. מחוץ לקרינתיה התמיכה בהיידר פחתה מאוד. מפלגת החירות הפסידה בשתי מערכות בחירות, הבחירות לפרלמנט האירופי והבחירות ללשכת המסחר האוסטרית, והתמיכה בה פחתה במידה ניכרת. ביוני מונתה אחותו אורסולה האובנר לרש המפלגה[16].
הקמת מפלגה חדשה
בעקבות תוצאות הבחירות הייתה מפלגת החירות, בראשות אחותו של היידר, אורסולה האובנר, נתונה בעימות פנימי[17]. ב-4 באפריל2005 הקימו היידר, אחותו, סגן הקנצלר הוברט גורבאך ואישים נוספים ממפלגת החירות מפלגה חדשה שנקראה "הברית למען עתיד אוסטריה" (בראשי תיבות: BZÖ) בהנהגת היידר.
המפלגה החדשה ניסתה להשתלב בפוליטיקה האוסטרית, אולם הצלחתה לא הייתה רבה. מעמדה של המפלגה לא היה ברור, בפרט משום שהיידר ומפלגתו החדשה נשארו בקואליציה יחד עם מפלגת העם ועם מפלגת החירות, ולכן התפתח עימות בין מפלגת החירות לבין הברית למען עתיד אוסטריה. באוגוסט 2008 הכריז שיחזור לעמוד בראש המפלגה, לאחר שמנהיג המפלגה, פיטר וסטנתאלר, הורשע במתן עדות שקר והושעה מתפקידו[18]. בבחירות שנערכו בספטמבר 2008 זכו שתי המפלגות להישגים ניכרים: מפלגתו של היידר, הברית למען עתיד אוסטריה, זכתה ב-10.7% מקולות הבוחרים, ומפלגת החירות זכתה ב-17.5% מקולות הבוחרים.
מותו
ב-11 באוקטובר2008 נהרג היידר בתאונת דרכים, ליד קלגנפורט, במדינת קרינתיה, בשעות המוקדמות של ה-11 באוקטובר 2008. הוא היה בדרכו לחגוג את יום הולדתה ה-90 של אמו[19]. המשטרה דיווחה כי הפולקסווגן פאטון בה נהג ירדה מהכביש, התגלגלה במורד סוללה והתהפכה, והוא סבל פציעות חמורות בראש ובחזה. הוא היה לבד במכונית ולא היו מעורבים בתאונה כלי רכב אחרים. חקירת התאונה העלתה שהוא היה שיכור בעת התאונה ונהג במהירות של 142 קמ"ש, כפליים מהמהירות המותרת. בדמו נמצא יותר מפי שלושה מכמות האלכוהול המותרת[20].
חיים אישיים
בשנת 1976 נישא לקלאודיה היידר-הופמן ולזוג נולדו שני ילדים[19].
לאחר מותו טען דוברו, שטפן פצנר, שהיה ביניהם רומן וכינה את היידר "הגבר של חיי"[21]. פצנר מונה ליושב ראש מפלגת "הברית למען עתיד אוסטריה" באופן זמני, ולאחר כחודש נבחר יושב ראש חדש. אשתו לשעבר של היידר תבעה את העיתונים שראיינו את פצנר, ובית המשפט קבע שאין הוכחות לאורח חיים הומוסקסואלי מצד היידר, ואסור לכנותו כך מפאת הזכות לפרטיות.
