הוא עלה לארץ ישראל ב-6 בנובמבר 1905 עם אמו והמשיך את לימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב והיה מבוגרי המחזור הראשון.[1]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הפסיק בהרב את לימודיו בפקולטה לכימיה באוניברסיטה בצרפת וחזר לארץ ישראל. הוא היה חבר "הקבוצה היפואית" או "גרעין 13", שחבריה עסקו באיסוף נשק ובהכנות להגן על השכונות היהודיות מפני התנפלויות של ערבים. חברי הקבוצה מילאו תפקיד מפתח בהקמת "ההגנה".
היה חבר ועד העזרה עם אברהם הרצפלד ויצחק בן-יעקב שהוקם במלחמת העולם הראשונה, כדי לסייע לגולי היישוב היהודי בדמשק ולאסירי דמשק, שהיו ברובם חברי "השומר" ואנשי ניל"י שהועמדו למשפט.
בשנת 1931 נשא לאשה את עליזה בת שמעון רוזנברג. בתם- איה.
עבודתו בחברת החשמל
בהרב נמנה עם מייסדיה של חברת החשמל שהוקמה ב-29 במרץ 1923 על ידי פנחס רוטנברג, ומילא בה תפקידים בכירים: אחראי על המזכירות הכללית, מדורי הקרקעות והמשפטים ועל אגף הון המילוות של החברה. הוא אף שימש כמנהל בכל חברות-הבת של חברת החשמל.
בהרב היה שותף בהקמת תחנות הכוח שהחברה הקימה במהלך שנות עבודתו בחברה, והיה אחראי על רכישת הקרקעות לבניית תחנות הכוח בת"א, חיפה ואשדוד. בין היתר היה אחראי על הקמתה של תחנה שמופעלת באמצעות מים (הידרואלקטרית) בנהריים בשטח של 6,000 דונם קרקע שנרכשו בעבר הירדן להקמת תחנת הכוח ולמגורי העובדים בתחנה. כן היה אחראי על רישום הזיכיון של חברת החשמל כחוק בעבר הירדן. בהרב היה "מומחה לערבים" וחברו של המלך עבדאללה, ולכן הוא נהג לתווך בין הירדנים לבין חברת החשמל. עבדאללה ביקר בתחנת הכוח בנהריים פעמים רבות.
לאחר 40 שנות עבודה בחברה הוא פרש לגמלאות בסוף שנת 1959.
יו"ר "האגודה ההדדית להספקת מים על הר הכרמל בע"מ" במשך 15 שנים, שפעלה כמוסד צבורי ללא חלוקת רווחים בין חבריה ואשר השתתפה בהקמת מוסדות צבוריים רבים על הכרמל.
חבר מועדון רוטרי חיפה משנת 1944 ושימש כנשיא המועדון בשנים 1964-1963.[2][3][4]
פעילותו בוועדה המקומית לבניין ערים בחיפה
בתקופת המנדט בהרב שימש משנת 1936 כנציג השכונות היהודיות בוועדה המקומית לבניין ערים. בשנת 1948 מונה על ידי שר הפנים לחבר בוועדה המחוזית ואף שימש כיו"ר הוועדה המייעצת עד פברואר 1966.
הטכניון רצה להקים קמפוס חדש על שפת הים של חיפה (טירת כרמל של ימינו), אבל בהרב התנגד בתוקף למיקום הזה. במסגרת המאבק כתב בהרב מכתב למערכת עיתון הארץ באפריל 1952, וטען שאתר טירה לא מתאים להקמת קמפוס אקדמאי גדול, שכן הוא רחוק כ-15 ק"מ ממרכז העיר. תחת זאת, בהרב הציע להקים את קריית הטכניון בשטח הררי מיוער מזרחית לשכונת נווה שאנן. לאחר שהוועדה המחוזית אישרה להקים את הקמפוס החדש בטירה, בניגוד לדעתו, פעל בהרב לשכנע את מכרו, ראש הממשלהדוד בן-גוריון, שנחשב בעת ההיא לכל יכול, בעת שהתארח במלון "גלי כנרת" בטבריה. בעקבות שיחתו עם בהרב, כאשר בן-גוריון ביקר בחיפה ביולי 1952, הוא סייר בשני המקומות שמיועדים להקמת הטכניון וחיווה דעתו, שאזור נווה שאנן הוא המקום המתאים ביותר. כך נפתחה הדרך להקמת הטכנין במקום שבהרב רצה להקימו.[5]
