יער אשדאון (באנגלית: Ashdown Forest) הוא יער עתיק, בעל ערבה פתוחה ושלווה, השוכן ברכס החולי הגבוה ביותר, של "אזור ההיי וילד בעל היופי הטבעי יוצא הדופן", אזור כפרי המיועד לשימור בבריטניה. היער ממוקם במרחק משוער של 30 מיילים (48 קילומטרים), דרומית ללונדון, במזרח סאסקס, אנגליה. כשמטפסים לרום מרבי של 732 רגל (223 מטר) מעל פני הים, נופי היער מספקים מראות עוצרי נשימה, הנחזים לרוחב פני הגבעות המיוערות בכבדות של אזור הווילד לכיוון מתלולי הגיר של צפון דאונס ודרום דאונס, הנראים גם הם מעבר לאופק.
ראשית ההיסטוריה של יער אשדאון כשימש כיער ציד בתקופת ימי הביניים, שעציו ניטעו זמן קצר לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה. ב-1283, היער היה מוקף בגדר כלונסאות, באורך של 23 מיילים (37 קילומטרים), שתחמה שטח של 20 קילומטרים רבועים (5200 דונם). 34 שערים וכניסות לתוך תחום השטח המגודר, אשר כמה משמותיהם עדיין מונצחים, כגון צ'אק האטץ' וצ'לווד גייט (Chuck Hatch and Chelwood Gate), אפשרו לתושבי המקום להיכנס אליהם כדי לרעות את עדריהם, לאסוף עצים להסקה ולגזום שרכים ושיחי אברש שישמשו כמצעי שינה עבור בעלי החיים. היער המשיך לשמש כיער ציד בעבור בית המלוכה והאצולה, בעיקר עם עליית בית טיודור לשלטון, כולל בימיו של הנרי השמיני, כאשר נבנתה למטרות פעילות זו, בקתה ייעודית בטירת בולברוק שבהארטפילד, שבסמוך לה הוא חיזר אחרי אן בולין, בטירת היבר שממוקמת לא הרחק מהטירה הראשונה.
יער אשדאון הוא בעל מורשת ארכאולוגית עשירה. הוא מכיל בתוכו ממצאים רבים המעידים על פעילות אנושית פרה-היסטורית, כאשר ההוכחה הקדומה ביותר לנוכחות בני אדם במקום מתוארכת ל-50,000 שנים לפני זמננו. בהקשר ארכאולוגי זה, ישנם שרידים חשובים משלוש תקופות שונות: מעידן הברונזה, עידן הברזל ומהעידן הרומי-בריטי.
היער היווה מרכז לקיומה של תעשיית ברזל, שחשיבותה ברמה הלאומית ניתנת להמחשה בשתי דוגמאות: במהלך הכיבוש הרומי של בריטניה ובמהלך שלטון בית טיודור, כאשר ב-1496, נבנה בניוברידג' הכבשן הראשון ליציקת ברזל בממלכה, בסמוך לקולמנ'ס האטץ' (Coleman's Hatch), מה שסימל את ראשיתה של תעשיית הברזל והפלדה המודרנית של בריטניה. בשנת 1693, יותר ממחצית היער הועברה לידיים פרטיות, כאשר שאר הקרקע מיועדת לשימוש הציבור. כיום, השטח הציבורי של היער מכסה אזור של 9.5 מיילים רבועים (2,500 דונם), והוא האזור הגדול ביותר בדרום מזרח אנגליה הפתוח ונגיש לציבור.
החשיבות האקולוגית של יער אשדאון משתקפת בכך שהוא מוגדר כאתר בעל עניין מדעי מיוחד, כאזור מיוחד המיועד לשימור בעלי חיים, בעיקר בשל בתי הגידול שבערבות היער. היער מהווה למעשה חלק מתוכנית השימור Natura 2000, כשהוא מארח בשטחו כמה מהמינים ובתי הגידול הידועים ביותר באירופה, הנמצאים תחת איום.[1]
יער אשדאון התפרסם בעיקר בתור מקום התרחשות סיפורי פו הדב שנכתבו על ידי אלן אלכסנדר מילן, אשר חי בקצהו הצפוני של היער, כשהוא לוקח את בנו כריסטופר רובין לטייל באזור. האמן ארנסט שפארד הסתמך על נופי יער אשדאון כהשראה לרבים מהציורים אותם אייר עבור ספרי פו הדב. בבקתת האבן (Stone Cottage) שביער ובאחד המלונות שבו (Ashdown Forest Golf Hotel), בילו המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס ואשתו ג'ורג'י הייד-ליס את ירח הדבש שלהם, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1917.[2]
יישובים
יער אשדאון לא כולל בשטחו הרחב יישובים בעלי אוכלוסייה משמעותית, כשמתייחסים לגדר הכלונסאות שתחמה אותו בימי הביניים (pale). אולם, ישנם מספר כפרים אשר שוכנים בסמוך לאותה גדר, בקצה היער. ביניהם ניתן לכלול את נאטלי (Nutley), פיירוורפ (Fairwarp), דיינהיל (Danehill) ומיירספילד (Maresfield) מדרום, ופורסט רו (Forest Row) והארטפילד (Hartfield) מצפון. העיירה קרובורו (Crowborough) נושקת ליער בגבולו המזרחי ואילו איסט גרינסטד (East Grinstead) ממוקם ליד הגבול הצפון מערבי, במרחק 3 מיילים (4.8 קילומטרים).
מקור השם אשדאון
ככל הנראה, יער אשדאון לא התקיים בתור ישות מובחנת לפני הכיבוש הנורמני של 1066 והוא אף לא מוזכר בספר יום הדין עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1086. האזור המוכר לנו כיער אשדאון, היה פשוט חלק בלתי מזוהה מיער פבנסל, שנכלל על ידי הנורמנים בתחומי שטח המחוז המנהלי העתיק של פבנסי (Rape of Pevensey) (אנ'), שנוצר על ידי השליטים הסקסונים, טרם בואם של הנורמנים, שהיווה חלק מאזור גדול בהרבה, אזור הווילד (אנ'), שבתורו השתייך לשכבת היער הפרה-היסטורי של חצי האי הבריטי, לחורשות הבר הבריטיות. (אנ')[3] ההתייחסות המתועדת הראשונה באשר לשמו של יער אשדאון, היא מהשנים 1100 - 1130. במהלך פרק הזמן המדובר, אשרר במסמך המלך הנרי הראשון, את זכותם של הנזירים המקומיים להשתמש בשביל שחצה לרוחב את יער "אססדון" (Essessdone),[4][5][6] זכות שהנזירים טענו לחזקה עליה מאז תחילת הכיבוש הנורמני עצמו. יער "אשדון" (Eshedonne, Esschedoun) היה מוכר בשם זה מתקופת שלטונו של אדוארד הראשון, זאת לפי ביטאון שיצא לאור בשנת 1848,[7][8] מטעם האגודה הארכאולוגית של סאסקס.
ישנה סברה שמקור השם אשדאון מהשפה האנגלו-סקסית. השם מהווה כנראה צירוף של Aesca, שמם של אנשים פרטיים או של קבוצה אתנית, בצירוף המילה dún, מילה המצויה באנגלית עתיקה ושאולה מהשפה האירית, שפירושה הוא מצודה או גבעה - Aesca's dún,[9] גבעת אסקה או מצודת אסקה (לפי ההגייה המקורבת בעברית). לפי המחזיקים בסברה זו, לשם היער אין שום קשר לעץ המילה (Ash באנגלית או Aesc באנגלית עתיקה, הנכתב בצורה דומה למדי לאסקה, אולם נהגה כאש), אשר אף פעם לא היה נפוץ באזור, בשל תנאי הקרקע במקום. ישנה גרסה נוספת של השם, המופיעה רבות במסמכים מהתקופה האנגלו -סקסית, ובמיוחד מזמן אמצע ימי הביניים (המאה התשיעית): Æscesdun.[10]
המילה השנייה, יער, היא למעשה מונח ששימש כאן את הנורמנים כדי לציין קרקעות שהיו כפופות לחוק היערות המלכותי. חוק זה, אשר תחולתו הורחבה במסגרת המשפט המקובל האנגלי, נועד להגן, לטובת המלך, על חיות הציד, כגון איילים וחזירי בר. נוסף לכך, הגן החוק על הצמחייה, אשר סיפקה לאותן חיות אוכל ומחסה. המלך ואנשיו השתמשו בחוק, כדי לגלות יחס נוקשה ונקמני כלפי מפריו. חוק היערות המלכותי קבע עונשים כבדים, לאותם אנשים שהפרו אותו, במיוחד במאות ה-11 וה-12 ולמשך זמן מה הוא נאכף בחלקים נרחבים באנגליה הכפרית, כולל במחוזות שלמים, כגון סארי ואסקס. עם זאת, בעוד אדמות היער הוקצו באופן חוקי על ידי הכתר לשם ציד ולשם מתן גישה לריבון לכל שטחי המרעה של בעלי החיים הפראיים שבאזור, הכפריים ופשוטי העם האנגלים, עדיין היו מסוגלים לממש רבים ממנהגיהם וזכויותיהם המסורתיים. למשל, הותר להם לתת לחזירי הבית לרעות בשטחי הציד שביער, אותם החזיקו כחיות משק וכחיות מחמד. כן הותר להם לאסוף עצים וענפים שהרוח פיזרה אותם על הקרקע כדי שישמשו אותם לחימום ולהסקת בתיהם. כך, במאה ה-13, תועדו ברשומות אנשי הכפרים שמסביב ליער אשדאון, בתור הרועים של ראשי הבקר והחזיר הרבים, בתחום שטח היער, לצד האיילים, אשר אליהם כאמור לא ניתנה גישה לכפריים ואשר נשמרו עבור ספורט הציד האריסטוקרטי שייעד לשמש למאכל את בשרם האיכותי לאנשי חצר המלוכה ולאצולה.[11]
יש לשים לב שהמילה "יער" לא מתייחסת כאן למשמעות המודרנית של המילה: "צמחייה עבותה" או "מיוער בכבדות". יערות ציד מימי הביניים כמו יער אשדאון, היו מורכבים משדות בור, חורש ובתי גידול נוספים, שבהם יכולים היו לשגשג מגוון רחב של בעלי חיים (בעיקר כאלה אשר יועדו לציד), ובמיוחד האיילים למיניהם אשר היו יכולים למצוא הן שטחי מרעה פתוחים שבהם ילחכו את הצמחייה, הן סבכי חורש טבעי שישמשו להם למטרות הסתתרות, הסוואה והגנה.
תצורת היער והיקף שטחו
תצורת היער, דומה למשולש הפוך, שמרחקו כ-11 ק"מ (וכן כ-7 מיילים) ממזרח למערב וכן מצפון לדרום.[12] ניתן להגדיר את גבולות היער בדרכים שונות, אך הגדרת הגבולות הרלוונטית ביותר ליער אשדאון, היא זו של שטח היער המגודר מתקופת ימי הביניים, שמחזיר אותנו לתקופה שבה שימש במקור כיער ציד. השטח המגודר (pale), הוזכר לראשונה במסמך משנת 1283, והוא הורכב מגדת נהר ותעלת מים שהוקפו בגדר כלונסאות עשויה עץ אלון. הגדר, שאורכה היה 37 ק"מ, תחמה אזור ששטחו היה כ-53,000 דונם. ניתן עדיין לאתר במקומות מסוימים בימינו, את עקבות הגדה ותעלת המים המקוריות, אולם כיום האדמה עברה תהליך של שחיקה ומכוסה בצמחייה.
ב-1693, קיבל היער את תצורתו הנוכחית, כשרק חצי מהשטח בן 56,620 הדונמים, באותה שנה, יועד לשטחים פרטיים ולהשבחה, בעוד היתר, שטח של 26,000 דונמים, הוקצה לשטח ציבורי. רובו של השטח הציבורי חולק מסביב לפריפריה של היער באופן דיי מקוטע, בסמוך לנחלות הקטנות וליישובים הקיימים. רבים מהאזכורים הקיימים כיום של יער אשדאון, כולל אלו המצוטטים על ידי צוות השימור של היער עצמו, מדברים על היער כשם נרדף ומשותף למה שנותר משטח ציבורי זה; דבר זה עשוי להוביל לבלבול: לפי מקור רשמי ”כשאנשים מדברים על יער אשדאון, ייתכן שהם מתכוונים לשטח שלם של ערבה ויער הכולל אחוזות פרטיות רבות, להן אין שום גישה ציבורית, או, ייתכן שהם מדברים על הקרקע המשותפת, בה הציבור חופשי לשוטט ולטייל”.
כיום, רוב הקרקע המשותפת שוכנת בתחומי השטח המגודר מתקופת ימי הביניים, למרות שישנה קרקע אחת שנרכשה בידי צוות השימור של היער, המשתרעת מחוץ לשטח היער. צוות השימור של יער אשדאון, אף רכש בשנים האחרונות קרקעות נוספות, כשצצה ההזדמנות המתאימה, זאת כחלק ממדיניות להגדיל את כמות הקרקעות עליהן הוא מפקח ומגן, בתחומי השטח המגודר. כהגדרתו של צוות השימור עצמו, המתייחסת לשטח שלגביו יש להם אחריות סטטוטורית, שטחו של יער אשדאון הוא 24,720 דונמים.
מפת יער אשדאון, מראה בירוק את השטחים אשר היו משותפים לכלל הציבור, כאשר בכחול מסומנים השטחים הפרטיים הגדולים, שהיו מגודרים וששימשו את האצילים ואנשי המלוכה, זאת לפי חלוקת שטח היער שנקבעה במסגרת תקנה מלכותית משנת 1693.
גאולוגיה
חתך רוחב גאולוגי, בציר צפון-דרום, החוצה את קמר וילד-ארטואה, כ-10 ק"מ (6.2 מיילים), מזרחית ליער אשדאון
המבנה הגאולוגי הבסיסי של יער אשדאון מכיל בעיקרו אבן חול, מתצורת אשדאון, תקופת הקרטיקון התחתון. זו יוצרת שכבה שעוביה נע בין 500 ל-700 רגל (150 עד 210 מטרים), המורכבת מאבני חול ואבני סחף מרובדות בגרגירים דקים, וכמו כן מכמויות שניוניות של פצלים ואבני בוץ. זוהי התצורה הגאולוגית הקדומה ביותר מעידן הקרטיקון התחתון, שצומחת באזור הוילד.[13]
תצורת אשדאון נחשפה לשחיקה במשך מיליוני שנים שיצרה את קמר וילד-ארטואה, תהליך שהותיר את השכבות הקדומות ביותר של הקמר, המכיל כאמור את אבני החול העמידות, ההופכות את הציר המרכזי לרכס גבוה ומיוער, הכולל את יערות אשדאון, סנט לאונרדס ווורת'. רכס מיוער זה, שהוא החלק הבולט ביותר של ההיי וילד, מוקף בשכבות קונצנטריות צעירות יותר של אבני חול וחרסית, כאשר השכבה העליונה הינה שכבת גיר. אלו יוצרות בתורן גבעות ועמקים, כתלות בעמידותן היחסית לשחיקה. בסופו של תהליך, כשהצופה מסתכל צפונה ודרומה לאורך הוילד, מפסגת יער אשדאון, הוא רואה למעשה סדרה של תצורות גאולוגיות קונצנטריות צעירות יותר. הללו כוללות את השפלה המיוערת בכבדות ששייכת לתצורת וילד-קליי, המתלול הגבוה של רכס גרינסנד המתנשא בצורה בולטת מצפון, ובאופק את מתלולי הגיר של צפון ודרום דאונס (ראו את התרשים משמאל).
^Forest' is derived from the term 'forestis', which first appeared in the early Middle Ages in deeds of donation of the Merovingian and Frankish kings and is thought to refer to wilderness that had not been cultivated and which had no clear owner; such wilderness lay beyond land that was cultivated and settled and which did have a clear owner. The majority view of scholars about the origin of the concept of "forestis" is that it is derived from the Latin foris or foras, which means "outside", "outside it" and "outside the settlement". Forest law introduced by the Normans came to govern for a time almost one-third of England, before being rolled back in the 13th century. Unlike the case on the European continent, it also applied to areas that did have a clear owner. See Vera (2000), pp.103-108 and Langton and Jones (2008).
^There are only three older outcrops, which are Jurassic Purbeck Beds, a thin limestone, are at Heathfield, Brightling and Mountfield, all in east Sussex.
