PROFILPELAJAR.COM

יעקב שיף
Jacob Schiff
לידה	10 בינואר 1847; פרנקפורט
פטירה	25 בספטמבר 1920 (בגיל 73); מנהטן, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	Salem Fields Cemetery
מעסיק	Union Pacific Corporation
השקפה דתית	יהדות
פרסים והוקרה	מסדר השמש העולה, דרגה שנייה

יעקב הנרי שיף (באנגלית: Jacob Henry Schiff;‏ 10 בינואר 1847, פרנקפורט – 25 בספטמבר 1920, ניו יורק) היה ברוקר, בנקאי ונדבן יהודי-אמריקאי.

בנקאי

נולד בשם יעקב הירש שיף (Jacob Hirsch Schiff) בפרנקפורט על המיין, בנם של מוריס וקלרה שיף. משפחתו הייתה נצר למשפחת רבנים מפורסמת. הוא קיבל חינוך יהודי אורתודוקסי, ולמד בבית הספר 'ישורון' בפרנקפורט מיסודו של הרש"ר הירש. בהיותו בן שמונה עשרה היגר עם משפחתו לניו יורק, והחל לפעול כברוקר בבורסה של ניו יורק. בגיל עשרים ושמונה נשא לאישה את תרזה לב, בתו של הבנקאי היהודי סולומון לב, שהיה שותף בבנק בשם "קוהן לב ושות'". שיף הצטרף לצוות הבנק, הצליח בתפקידו, ותוך עשר שנים, ב-1885, מונה לעמוד בראש הבנק.

בתפקידו זה הביא שיף את הבנק לעמדת מפתח בשוק הכספים האמריקאי. הוא היה מעורב במימון שורה של מפעלים חשובים בארצות הברית באותן שנים, כדוגמת חברת 'וסטינגהאוס', במימון בניית קווי רכבת והנחת קווי טלגרף וטלפון, והתמחה בשיווק איגרות חוב בהיקף גדול.

גיוס כסף עבור יפן

מפעלו המפורסם ביותר היה שיווק איגרות חוב של ממשלת יפן בשנת 1904 למימון מלחמתה של יפן ברוסיה באותן שנים. הוא גייס לממשלה היפנית כמאתיים מיליון דולר על ידי שיווק איגרות החוב. היה זה גיוס הכספים הגדול ביותר בתולדות משק הכספים האמריקאי עד לאותה העת.

כהוקרה על מאמציו קיבל שיף את אות מסדר השמש העולה מהקיסר היפני מיג'י. בפעולתו זו שילב שיף אתגר כלכלי מהמעלה הראשונה יחד עם שנאתו העזה כלפי המשטר הצארי ברוסיה, שרדף את היהודים והנהיג מדיניות אנטישמית.

שנאה זאת לרוסיה הצארית לא הייתה נחלתו האישית של שיף אלא הייתה נחלת רבים. באותן שנים, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היגרו למעלה ממיליון יהודים מתחומי האימפריה הרוסית עקב הרדיפות האנטישמיות שרווחו בה. ביטוי לשנאה זאת ניתן לראות בביטויי השמחה על נפילתה של האימפריה הרוסית בעקבות המהפכה הראשונה ברוסיה בפברואר 1917.^[1]

כנדבן

שיף היה נדבן גדול ותרם כספים לשורה ארוכה של מוסדות יהודיים. שיף אף תרם לנפגעי הפוגרומים ברוסיה ולארגונים יהודים שדגלו בהגנה עצמית של יהודים מפני הפוגרומים.

באופן אישי פקד שיף את בית הכנסת הרפורמי טמפל עמנואל בניו יורק, אך את תרומותיו הפנה, לצד תרומות למוסדות של התנועה הרפורמית, גם למוסדות קונסרבטיביים ולאורתודוקסיים. הוא תרם לבית המדרש לרבנים באמריקה, להיברו יוניון קולג' ואף לישיבת רבנו יצחק אלחנן שהייתה הגרעין לישיבה יוניברסיטי.

שיף תרם כספים רבים למפעלים ספרותיים בתחום היהדות בשפה האנגלית. כך למשל תרם שיף כספים להוצאתה לאור של האנציקלופדיה היהודית, לתרגום התנ"ך לאנגלית, לחברה היהודית להוצאת ספרים, להקמתה של מחלקה יהודית בספריית העיר ניו יורק, ואף להקמתו של המוזיאון השמי באוניברסיטת הרווארד. הוא אף תרם כספים למפעלים חינוכיים בארץ ישראל כמו הטכניון ומוסדות "חברת עזרה של יהודי גרמניה".

לצד כל אלה תרם גם כספים רבים למוסדות העוסקים ברווחה ופעילות הומניטרית. כך למשל, תרם כספים לבית החולים מונטיפיורי בניו יורק, לארגון הצלב האדום האמריקאי, ועוד.

פעילותו הציבורית

בתחילת המאה העשרים נחשב שיף למנהיג היהודי הבולט ביותר בקרב יהדות ארצות הברית. הוא היה פעיל בנושא קליטתם של יהודים שהגרו מרוסיה לארצות הברית. בשנת 1905 פעל יחד עם ישראל זנגויל להפניית המוני המהגרים היהודים מרוסיה לאזורי המערב התיכון של ארצות הברית, ועם הרב הנרי כהן גיבש את תוכנית גלווסטון במטרה להרחיב את אזורי ההגירה היהודית בארצות הברית על ידי ניתוב זרם המהגרים לעבר החופים הדרום מערביים כיעד הגירה חדש וכאלטרנטיבה לנמלים ההומים בחוף המזרחי. שיף חשש מההשלכות של יצירת ריכוז יהודי גדול מדי במזרח ארצות הברית, וייתכן שאף חשש מאנטישמיות. עם זאת הוא לא היסס לפעול בפוליטיקה האמריקאית לטובת העניין היהודי. כך למשל הוא פעל רבות לביטולו של חוזה הסחר בין רוסיה לארצות הברית.

כשם ששיף פעל לטובת היהודים בארצות הברית, כך הוא גם ניסה להפעיל את עוצמתו האישית והכלכלית לשיפור מעמדם של היהודים בארצות אחרות. כך למשל ביוני 1911 הוא נפגש בברלין עם הקיסר הגרמני וילהלם השני וניסה לרתום אותו להטבת מצב היהודים ברוסיה הצארית. מסופר שבאותו ביקור הוא הציע לעיריית פרנקפורט על המיין תרומה בסך כשני מיליון דולר לייסוד אוניברסיטה בעיר ובלבד שימונו בה גם פרופסורים יהודים לסגל ההוראה. ואמנם, בשנת 1914 נוסדה אוניברסיטת פרנקפורט ובתוכה קתדרה לפילולוגיה שמית במימונו של שיף, ובראשה הועמד המזרחן היהודי-גרמני יוסף הורוביץ.^[2]

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה תמך שיף בגרמניה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית שכן אלו לחמו ברוסיה הצארית האנטישמית והנהיגו שוויון יחסי ליהודים שבתחומם. לאחר מהפכת פברואר ונפילת האימפריה הצארית, ולאחר מינויו של אלכסנדר קרנסקי לראש ממשלת רוסיה, חל שינוי בגישתו והוא הסכים להלוות כספים לממשלה הרוסית החדשה.

שיף עמד בקשרים גם עם השלטון הבולשביקי והלווה לו כספים בראשית דרכו של שלטון זה. קשר זה לא האריך ימים, שכן שיף נפטר בשנת 1920, אך הוא הזין תאוריות קונספירציה על מעורבותו של הון יהודי במימון ההשתלטות הקומוניסטית על רוסיה.

יחסו לציונות

בשנת 1904 ביקש הרצל לפגוש בשיף עקב מעמדו הרם ביהדות ארצות הברית, על מנת לשכנעו לתמוך בציונות. הפגישה לא יצאה לפועל שכן הרצל כבר היה חולה מאוד ומת באותה שנה. בשנת 1907 פרסם שיף את דעתו בעיתון הניו יורק טיימס, שלפיה הציונות איננה פתרון מעשי לבעיית היהודים. עם זאת, בשנת 1908 ביקר שיף בארץ ישראל ותרם כספים למוסדות היישוב היהודי בארץ. בזמן מלחמת העולם הראשונה פעל יחד עם הנרי מורגנטאו, שהיה באותה העת שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית, על מנת לסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד מצוקת היהודים במזרח אירופה במהלכה, הביאה לשינוי מסוים בעמדתו והוא קידם בשמחה את הצהרת בלפור אך בשל תפיסותיו הדתיות התנגד למגמות החילוניות של הציונות וסירב, לפיכך, להצטרף באופן רשמי לתנועה הציונית.

לקריאה נוספת

דני גוטווין, "יהודים ואימפריאליזם: יעקב שיף והסיוע הפיננסי ליפנים", בתוך: המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה–יפן ומורשתה (רותם קובנר עורך, 2005) 456-425.
דני גוטווין, "יעקב שיף ומימון מלחמת רוסיה–יפן: פרק בתולדות "הדיפלומטיה היהודית", ציון נד, ג (תשמט) 350-321.
מירון מדזיני, "בצל השמש העולה: יפן והיהודים בתקופת השואה", הוצאת האוניברסיטה המשודרת, פרק שני.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יעקב שיף בוויקישיתוף

בן-ציון אייזנשטט, שיף, יעקב (דזשייקאב), דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמוד 70, באתר היברובוקס
בית יעקב שיף באמריקה, דואר היום, 17 ביוני 1931, עמ' 2
"יעקב שיף", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
יעקב שיף, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
יעקב שיף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יעקב הנרי שיף (1847-1920), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ראו לדוגמה את הקדמתו של יהודה דוד איזנשטיין לספר אוצר דינים ומנהגים.
^ Sabine Mangold-Will, Josef Horovitz und die Gründung des Instituts für Arabische und Islamische Studien an der Hebräischen Universität in Jerusalem: ein Orientalisches Seminar für Palästina, Naharaim 10.1, 2016, עמ' 7-37 doi: 10.1515/naha-2016-0002