בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ישראל.
מאז עלה ארצה, החל לכתוב בעברית בלבד[1]. הוא הרבה לפרסם בעיתון "דבר", ונמנה עם עורכי ביטאון "מאזנים" של אגודת הסופרים העברים.
בין השנים 1923-1925 התגורר בברלין, שם הכיר את רעייתו לעתיד, ליזה, אחותו של חיים ארלוזורוב. השניים נישאו והגיעו ארצה. לשניים נולדו בן ובת (יונתן שאול ואיה (גולדהמר)). ליזה עבדה כמורה למוזיקה.
שטיינברג ערך את כתבי גיסו, ד"ר חיים ארלוזורוב ב-7 כרכים, וכן משנת 1936 ערך יחד עם צבי וויסלבסקי את ספרי שירה ומחשבה של מוסד ביאליק. משנת 1942 שימש כעורך כתב העת מאזניים.
בגין יצירתו זכה שטיינברג בשנת 1937 בפרס ביאליק. בנימוקי ועדת הפרס נאמר: "תוכני שירתו של יעקב שטינברג, וגם לשונו וסגנונו, מושרשים עמוק ביצירת הדורות שלנו. חוט של פכחון עובר בכל שיריו ולבטי האדם באשר הוא אדם הם לבטיו וסבלות היחיד סבלותיו. יעקב שטינברג הוא מטובי מספרינו העומדים ביצירתם על קרקע המציאות הישראלית".
אהרן קומם, יצירתו הסיפורית ביידיש של יעקב שטיינברג. בתוך: יעקב שטיינבערג: געזאמעלטע דערציילונגען. ירושלים: הוצאת מאגנס, 1986.
נורית גוברין, "חפצה בחיים ובחרה במוות - על 'בת הרב' ליעקב שטיינברג". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, כרך א', עמ' 287 - 289.
נורית גוברין, "כי נגע בהם המוות ולא המיתם - יעקב שטיינברג: 'ישמעאל'". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, כרך ב', עמ' 288 - 291. לראשונה: 'הפועל הצעיר', 17.1.1967.