רבי יעקב בן יעקב משה לורברבוים מליסא (נודע גם בכנוי: הגאון מליסא או הרב מליסא וכן הנתיבות, על שם ספרו "נתיבות המשפט"; ה'תק"ל, 1770[1] – כ"ה באייר ה'תקצ"ב, 25 במאי 1832) היה רב, פוסק הלכה, ורבהּ של העיר ליסא (לשנו) שבפולין. הוא בין הבולטים בין האחרונים, וספריו נלמדים הן במסגרת לימוד עיוני ישיבתי והן במסגרת לימודי ופסיקת הלכה.
ביוגרפיה
רבי יעקב היה בן הרב יעקב משה[2], צאצא למשפחת רבנים מיוחסת, ונינו של רבי צבי הירש אשכנזי מחבר הספר "חכם צבי". אביו, ר' יעקב משה לורברבוים (בן ר' נתן, בנו של בעל "חכם צבי"[3]), נפטר בכ"ד בשבט ה'תק"ל[4], והוא גדל בבית רבי יוסף תאומים אב בית דין בורשטין. בהמשך הוא למד אצל רבי משולם איגרא מטיסמניץ[5].
בתחילה כיהן כרב במנוסטריץ', ובשנת 1791 התמנה לרב בקאלוש שבמזרח גליציה[6], בה כתב רבים מספריו. היה אב בית הדין של קאלוש ובשנת 1809 התמנה לרבה של ליסא. בתקופת כהונתו גדלה הישיבה בעיר במאות תלמידים.
בשנת 1821 עזב בפתאומיות את ליסא, ונסע לגליציה. השערות רבות נאמרו בעניין, החל מבעיות עם פרנסי העיר, ועד המלחמה ברפורמה. אך מתברר כי נסע על מנת לגרש את אשתו, ומאחר ומכר את נכסיו לא יכול היה לשוב לליסא מכיוון והיה נחשב נתין זר, בשל כך חזר שוב לקאלוש, משם נסע ללבוב[7]. בשנת 1828 התקבל לרב בסטרי (Stryi) שבגליציה (מאז פירוק ברית המועצות באוקראינה), שם נפטר בכ"ה באייר תקצ"ב (25 במאי 1832).
רבי יעקב נודע במלחמתו חסרת הפשרות נגד היהדות הרפורמית. במלחמתו שיתף פעולה עם רבי עקיבא איגר מפוזנא וחתנו רבי משה סופר ה"חת"ם סופר" מפרשבורג, עמם היה בקשרים חמים. תלמידיו המפורסמים היו רבי צבי קלישר ורבי אליהו גוטמכר[דרוש מקור][מפני ש...] - שניהם ממבשרי הציונות.
פרסומו לדורות בא מספריו ההלכתיים, ובעיקר מספריו "נתיבות המשפט" ו"חוות דעת". לאחר שפרסם את "נתיבות המשפט", ביאורו על שולחן ערוך חושן משפט, בו הוא חולק פעמים רבות על דברי הספר קצות החושן, פרסם רבי אריה לייב הלר - בעל ה"קצות החושן", קונטרס בשם "משובב נתיבות", בו הוא משיב על השגותיו של רבי יעקב. בתגובה, כתב רבי יעקב מהדורה חדשה שבה הוא משיב על השגותיו של בעל "קצות החושן" על ספרו. מהדורה זו נקראה לאחר פטירתו "יאיר נתיב"[8]. ספרים אלו, ובעיקר שני הראשונים, התקבלו כספרי יסוד בעולם התורני כולו.
חיים אישיים
רבי יעקב לורברבוים זכה לעושר רב ופרנסתו הייתה מצויה לו בריוח גדול. על פי המסופר, נישא רבי יעקב שלש פעמים, ובשלשתן התגרש. אשת נעוריו הייתה בתו של הגביר רבי נפתלי הירץ מסטאניסלב. אשתו השנייה [או השלישית] הייתה מרת שיינדל בתו של ר' יעקיל מרימנוב. היא נפטרה בבראדי ב-ח' ניסן תקצ"ח. מאשתו זו, ידוע כי נולדו לפחות שנים מילדיו.
ילדיו:
- הרב מרדכי יהודה [לייב] לורברבוים ー גר בקאליש, לאחר מכן, בשנת ת"ר בערך, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. נפטר בתמוז ה׳תרל"ד.
- הרב יוסף משה לורברבוים ー בסוף ימיו גר בירושלים[9]. אך ישנה גרסה שונה, כי רבי יוסף משה, לא היה בנו של רבי יעקב, כי אם נכדו, בן בנו, רבי מרדכי יהודה אריה לייב הנ"ל.
- הרב נתן נטע לורברבוים ー גר בקאליש, נפטר בחיי אביו בלא צאצאים. אחר שנתגרש מאשתו, והיא נישאת בשנית לבן הרב מזבאריז. [כמבואר בשו"ת ישועות יעקב אהע"ז סי' כ"ה].
מלבדם היו לו עוד שלוש בנות.
הנצחתו בישראל
על שמו רחוב נתיבות המשפט במודיעין עילית וכן רחוב נחלת יעקב בכפר חסידים.
חיבוריו
קישורים חיצוניים
- צבי יחזקאל מיכלסון, תולדות יעקב, וורשה, 1913, באתר היברובוקס
- שניאור זלמן שכטר, "יעקב בן יעקב משה מליסא", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- יעקב לורברבוים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- רבי יעקב לורברבוים, בלקסיקון הרבני "אישי ישראל"
- יצחק לוין, לתולדות הגאון בעל „חוות דעת” זצ"ל, תדפיס מתוך ספר היובל לכבוד הרב ד"ר אליהו יונג, ניו יורק, תשכ"ב, באתר אוצר החכמה
יעקב בן יעקב משה (1770-1832), מליסה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ יש המקדימים בטעות את שנת לידתו לה'תק"ח, ראו אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ג, עמ' 431
- ^ שם אביו היה משה, הוא חלה וראה בחלום שיחזור לבריאותו בזכות בנו, לכן קרא לעצמו יעקב כשם בנו.
- ^ שער ספרו "מעשה נסים", ורשה, 1894 [1]
- ^ על פי נוסח המצבה כפי שהובא בספר תולדות יעקב (ומבואר שם שנפטר בחיי אביו ר׳ נתן שנפטר בי' בשבט ה'תקל"ח).
- ^ ספר תולדות יעקב אות ח
- ^ אין להחליפה בקאליש הפולנית כפי שעשו כמה מכותבי תולדותיו.
- ^ וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, חלק ג', עמ' 432-433.
- ^ הרב דוד מצגר (עורך), משובב נתיבות עם יאיר נתיב... לבעל נתיבות המשפט, ירושלים תשנ"ז, באתר אוצר החכמה. בחלק מהמהדורות הובאו כנספח הבדלי הגרסאות בין המהדורות, בהן ניתן לצפות בדברים שנוספו לאור דברי ה'משובב'.
- ^ ומסופר, כי בעת ביקורו של משה מונטיפיורי בשנת תרכ"ז, עלה ונכנס להר הבית, ור' יוסף משה תקע בשופר בחוצות ירושלים ונידה את השר מונטיפיורי. ורבני ירושלים ניחמו את מונטיפיורי, באומרם כי הוא אינו שפוי בדעתו ואינו אחראי על מעשיו. (ספר מלכי בקודש חלק א'. אמנם בספר שו"ת הלכות אישות לרב ילוז הביא את דברי הגר"י חי זריהן, שהביא מסורת מרבני ירושלים, כי השר קיבל עליו את הדין ועשה כמה תיקוני כרת.)
- ^ ראו עליו עוד: אור ישראל, גיליון י (שנה ג, ב), עמ' קנג.
- ^ http://www.hebrewbooks.org/58415
