יעקב לוי נולד בכפר נסולון שבאוקראינה (אז באימפריה הרוסית). בכפר חיו כ-700 איש, ביניהם שלוש-ארבע משפחות יהודיות. משפחתו הייתה דתית והוא למד לימודי יהדות מפי "מלמדים" ומורים פרטיים שאביו שכר והביא לכפר. כבר בגיל 12 נשלח ללמוד בישיבת נובוהרד-וולינסקי בחברתם של בני עשרים ומעלה מתוך הנחה שילך לרבנות. אבל העולם החיצוני משך אותו והוא החל בלימודים אקסטרניים שהיו פופולריים בין יהודים צעירים שהושפעו על ידי תנועת ההשכלה היהודית וגם בגלל ההגבלות שהטילו השלטונות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות. בהגיעו לגיל 19 הפך לסוציאליסט וציוני נלהב, "חזר בשאלה" ובתמיכת משפחתו עלה לארץ ישראל ב-1914 בגיל 20. שם התקבל לגימנסיה העברית "הרצליה", בה למד שנתיים (כיתות י' וי"א). החלטתו להיכנס לגימנסיה נבעה משתי סיבות: כתלמיד יכול היה להישאר בארץ ישראל מבלי לקבל על עצמו אזרחות עות'מאנית; שנית, אף על פי שידע עברית מהבית, שאף לספוג את העברית המדוברת של התקופה. בתקופת לימודיו החל לכתוב ומשך את תשומת ליבו של מורו לספרות – הסופר המיתולוגי י.ח. ברנר, שצפה לו עתיד של סופר.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הממשלה העות'מאנית שינתה את מדיניותה כלפי אזרחים זרים, ובמיוחד לגבי היהודים שביניהם. הקפיטולציות בוטלו ובפני הנתינים הזרים עמדה הברירה: קבלת אזרחות עות'מאנית ושירות בצבא הסולטן או גירוש מן הארץ לארצות מולדתם. בגלל שנאתו לאימפריה הרוסית, לא היה ליעקב ספק במה לבחור ולקראת סוף שנת הלימודים בכיתה י"א (1916), ומייד לאחר קבלת האזרחות הטורקית, הוא גויס ונשלח, יחד עם רבים מכיתתו, לבי"ס לקצינים בצבא האימפריה העות'מאנית בקושטא (קונסטנטינופול – איסטנבול של היום).
ב-1917 עבד כמורה בבית הספר במושבה העברית "מסילה חדשה" הסמוכה לקושטא. מושבה זו, שנבנתה על ידי הברון הירש, הייתה מעין תחנת מעבר לחלוצים בדרכם לארץ ישראל, שם קיבלו הדרכה ראשונית בחקלאות. בעת שהותו שם נשא לאשה את אחת מבנות המקום – שושנה טבורובסקי (תבור), ובאותה שנה נולד בנו אמנון.
היות שהמלחמה ניתקה את שירותי הדואר בין ארץ ישראל ואירופה, איבד יעקב את הקשר עם משפחתו, מה שדחף אותו לשוב לאוקראינה עם תום המלחמה כדי לראות את משפחתו. 1919 הייתה שנת פוגרומים רבים באוקראינה בנוסף לגיוסי חובה של צעירים לצבא אוקראינה הלאומנית, שניסתה להגן על עצמאותה נגד ניסיונות הכיבוש של רוסיה הסובייטית. מתוך חשש מאירועים אלה שהה יעקב עם משפחתו בכפר רק זמן קצר ומשם המשיך את דרכו לעיר קוֹרֶץ שהייתה אז תחת שלטון פולני, בה ניהל בית ספר עברי של ארגון "תרבות" ב-1919.
מאיר פנס, שהיה אחד התלמידים שם, תיאר את עבודתו של יעקב ופעילותיו בקיץ 1919:[2]
יעקב לוי הביא עמו רוח רעננה משדות העמק והגליל. הוא שתל בבית הספר את העברית החיה המדוברת בארץ. הוא הביא עמו מונחים עבריים למקצועות הטבע והלימודים הכלליים. כדי להעריך נאמנה את פעלו עלינו להיזכר שבתקופה ההיא כמעט שלא היו בנמצא ברוסיה ספרי לימוד בעברית. יעקב לוי המוכשר והידען הגדול המחיש לנגד עינינו את הווייתה של ארץ ישראל החדשה והכניס אותנו לפני ולפנים של הספרות העברית החדישה.
ועל פעילותו של יעקב בתחום אחר הוא מספר:
יעקב לוי, שהיה חדור באידיאלים של כנרת ודגניה, התלהב מאוד מהמהפכה הבולשביסטית כי הוא האמין באמונה שלמה שמהפכה זו היא התגשמות האידיאלים של דגניה בקנה מידה כלל-עולמי וכלל-אנושי. לכן, כשהמפלגה הקומוניסטית כוננה את שלטונה בקוריץ, נתמנה יעקב לוי כסגן ראש השלטון המהפכני בעיר. הבולשביקים העריכו מאוד את לוי כאדם משכיל ומוכשר באופן שהשלטון הממשי היה בידיו.
על אף עלייתו לגדולה, המשיך יעקב לוי לכהן כמנהל בית ספר "תרבות". הבולשביקים לא סגרוהו משום הכבוד הגדול שהגו למנהל. הודות ליעקב לוי פעלו המועדונים הציוניים בגלוי ואף הפעולה ב"החלוץ" נעשתה, פחות או יותר, כתיקנה.
בשנת 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניהל בית-ספר לילדים עזובים, יתומי מלחמה בטורקיה. הצלחתו שם, ללא כל הכשרה פדגוגית מוקדמת, קבעה את עתידו בתחומי החינוך וההוראה אף על פי שבצעירותו חשב על לימודי הנדסה. הוא החליט להשתלם בתחום החינוך כדי להקים בטורקיה מאגר של מורים עבריים-ציוניים מבני המקום ולהוציא לאור ספרי-לימוד בעברית שימלאו את צורכי יהדות טורקיה. למטרה זו נסע לפריז ב-1922 וככל הנראה בתמיכת חותנו, עשה שם תואר ראשון באוניברסיטת הסורבון ובמכון לפסיכולוגיה ופדגוגיה שלה. אבל תוך כדי לימודיו, התחוללה בטורקיה מהפכת אתאטורק והמשטר הלאומני שהוקם שם לא ניתן היה להקים בתי ספר עבריים חדשים.
בין 1919–1929 פרסם יעקב סיפורים (לפעמים בשם "אהרון אהרוני") במיטב כתבי העת שיצאו אז לאור בא"י: "האדמה" של י.ח. ברנר, "השילוח" של פרופ' יוסף קלויזנר, "מעברות" של יעקב פיכמן ועוד. עם זאת, פרסם מאמרים מקצועיים שפורסמו בכתבי עת כגון "הד החינוך".
ב-1925, לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת הסורבון בפריז, הוזמן על ידי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה להיות המפקח על בתי הספר היהודיים במדינה. עם הגעתו הוקמה מועצה פדגוגית בראשותו ובהשתתפות מנהלי בתי ספר מהקהילות הגדולות והיא פעלה לחידוש שיטות ההוראה ותכני הלימוד. לוי ארגן קורסים להכשרת מורים וגננות (בהנהלת צילה גרינברג), הוציא ספרי לימוד לבתיה"ס היסודיים ולפרו-גמנסיות בתחומים שונים,[3] מילון-כיס עברי-בולגרי, וחוברות קריאה לילדים. יחד עם צילה גרינברג חיבר בעברית ספר לימוד היסטוריה בשלושה חלקים, בשם "תולדות עמנו", ובאותה תקופה גם לקח חלק פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וערך עבור התנועה כתב-עת עברי בשם "גיליון", שבו פרסם מאמרים וסיפורים משלו. ב-13 ביולי1929 נערכה בפאזארג'יק ועידת היסוד של ארגון החלוץ ויעקב לוי נבחר למועצת הארגון.[4]
עם סיום תפקידו בבולגריה, שב לפריז וב-1935 קיבל דוקטורט מהסורבון בתחום הפסיכולוגיה החינוכית תחום שבאותה עת צעד את צעדיו הראשונים. עבודת הדוקטורט שלו – "Maîtres et Eleves" ("מורים ותלמידים" – מסה בפסיכולוגיה אפקטיבית) הוצא לאור על ידי האוניברסיטה באותה שנה. ב-1956 הספר יצא לאור באיטליה בתרגום לאיטלקית.
עם שובו לא"י ב-1936 עבד בבית הספר בבנימינה כמורה ויועץ.
בשנת 1938 הוזמן לערוך את "החינוך" – במה לפדגוגיה ופסיכולוגיה של הסתדרות המורים ומאותה תקופה והלאה הוציא לאור ספרים רבים, ביניהם "ישראל בעמים" – סדרת ספרי לימוד היסטוריה שהיו בשימוש נרחב בישראל, במיוחד בתנועה הקיבוצית. ב-1952 הוציא לאור ביוגרפיה של ז'אן-ז'אק רוסו ותאוריות החינוך שלו, ובאותה תקופה היה בחבר השופטים הראשון שבחר את זוכי פרס ישראל לחינוך. לוי נמנה עם עורכי "אנציקלופדיה חינוכית" והוציא סידרה גדולה של ספרי עזר והדרכה למורה – "מדריכים" לכיתות בית הספר היסודי.
ב-25 ביוני 1956 סבל אירוע מוחי קשה שממנו לא הבריא. הוא נפטר ב-11 בספטמבר 1956 ונקבר בבית העלמין קריית שאול.[5]
ילדיו: מאשתו הראשונה (שושנה טבורובסקי-תבור) בן: אמנון (1918–1995), ומאשתו השנייה (שושנה איטיגין) בן: אבינועם (נ, 1945).
יצירתו
יעקב לוי פרסם ספרים רבים. החשובים שבהם: סדרת ספרי הלימוד להיסטוריה יהודית בחמישה כרכים ותרגום ארבעה מספריו של הפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון.
בכתיבת ספרי לימוד ההיסטוריה יצא ד"ר לוי מנקודת הנחה שחשיבותם של תאריכים בלימוד היסטוריה פחותה מלימוד התהליכים שהביאו לאירועים היסטוריים. ואמנם, בסדרת "ישראל בעמים" אין למצוא כמעט תאריכים, לעומת זאת ההיסטוריה ניתנת בצורה סיפורית ומעניינת.
מספריו
Maitres et Éleves (מורים ותלמידים), פאריס 1935; רומא 1956.
ישראל בעמים: היסטוריה עברית וכללית (5 כרכים), תל אביב 1948-1956; 1970.
לשאלת הוראת הכתיב העברי לבוגרים, (עם משה בירמן), תל אביב 1945.
הוראת הלשון בבית הספר: מתודיקה לכיתות א-ב, ירושלים 1951; 1957.
ז'אן-ז'אק רוסו, תל אביב 1952.
מדריך לכיתה א', תל אביב 1953.
מדריך לכיתה ד', תל אביב 1954.
מתרגומיו
הברון הוראץ גינזבורג: פרשת חייו ופעולותיו, הנריך סלויזברג, פריז 1933.
הצחוק, אנרי ברגסון, ירושלים, 1938; 1962; 1975; 1981.
החלום, אנרי ברגסון, ירושלים 1940.
השפיטה המוסרית של הילד, ז'אן פיאז'ה, תל אביב 1940.
אנרגיה רוחנית, הנרי ברגסון, תל אביב 1944.
מבוא למטפיזיקה, האפשרי והממשי, האינטואיציה הפילוסופית, הנרי ברגסון, תל אביב 1947.
מחשבה ותנועה, הנרי ברגסון, ירושלים 1953.
ספרים בעריכתו
קיצור ההתפתחות הרוחנית של הילד, קארל ביהלר (תרגום: נלי דרייזיוק), עין חרוד 1944.
ילדות ונעורים: התהוותה של התודעה, שארלוטה ביהלר (תרגום: שושנה איטיגין-לוי ושאול זילברשטיין), תל אביב 1946.
הילד בגיל הרך, סוזאן אייזקס (תרגום: ש. גולן), תל אביב 1949.
מדריך לכיתות ב-ג, (עם אורי בלום), תל אביב 1958.
פסיכולוגיה, רוברט סשנס וודוורת (תרגום: מ. אילן-רוזנהק), תל אביב 1951; 1953; 1956; 1960; 1965; 1975.
פסיכולוגיה של הילד, ארתור תומאס ג'רסילד (תרגום: שלום מזרחי), תל אביב 1952.
