יסעור כהה-כנף

קריאת טבלת מיוןיסעור כהה-כנף
יסעור כהה-כנף, ניו זילנד
יסעור כהה-כנף, ניו זילנד
מצב שימור
מצב שימור: קרוב לסיכוןנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: קרוב לסיכון
קרוב לסיכון (NT)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: יסעוראים
משפחה: יסעוריים
סוג: יסעור אפור
מין: יסעור כהה-כנף
שם מדעי
Ardenna carneipes
‏גולד, 1844
תחום תפוצה
מפת התפוצה של היסעור כהה-הכנף

מפת התפוצה של יסעור כהה-כנף

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יַסְעוּר כֵּהֵה-כָּנָף (שם מדעי: Ardenna carneipes; לשעבר Puffinus carneipes) הוא מין של עוף ים ממשפחת היסעוריים, שתפוצתו משתרעת על-פני האוקיינוסים השקט וההודי.

בישראל הוא נצפה פעם אחת בלבד, ב-16 באוגוסט 1980 במפרץ אילת על-ידי האורניתולוג הדורם שיריחי.[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה

שלד של יסעור כהה-כנף ממוזיאון אוקלנד

ניתוח פילוגנטי באמצעות DNA מיטוכונדריאלי שפורסם בשנת 2004 מצא כי הסוג Puffinus (יסעור) הורכב משני ענפים נפרדים והיה פוליפילטי.[3][4] כדי שהסוגים יהיו מונופילטיים הועברה קבוצת מינים לסוג Ardenna (יסעור אפור), סוג שתואר בשנת 1853 על ידי לודוויג רייכנבך.[5][6] כמקור לשם הסוג, רייכנבאך צוטט את חוקר הטבע האיטלקי אוליסה אלדרובנדי אשר בשנת 1603 השתמש באיות "Artenna" עבור עוף ימי.[7][8] מקור שם המין הספציפי, carneipes, בלטינית. הוא מורכב מהמילים caro, camis "בשר"; ו-pes "רגל"; בשל צבע רגליו.[9] זה גם שמו העממי באנגלית.

מחקר פילוגנטי מולקולרי שפורסם ב-2021 מצא מעט מאוד הבדלים גנטיים בין יסעור כהה-כנף לבין יסעור ורוד-רגל (A. creatopus (אנ')). מחברי המחקר הציעו כי איחוד המינים יהיה נכון יותר מבחינה טקסונומית.[10] יחד עם יסעור ורוד-רגל שגם לו מקור בהיר, הוא יוצר את קבוצת Hemipuffinus, תת-סוג שאולי המין האטלנטי יסעור שחור-כיפה גם חלק ממנו.[11][12] יסעורים גדולים אלה הם בין אלה שהופרדו לסוג Ardenna.[13] ניתוח גנטי עדכני מצביע על עדויות לסטייה חזקה בין המושבות באוקיינוס השקט ביחס לאלו שבדרום ומערב אוסטרליה, סביר להניח שהוסבר על ידי פילופטריה[א] והבדלים באסטרטגיות חיפוש מזון בעונת הקינון.[14]

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא הובחנו תת-מינים נפרדים.[15]

תיאור

אורכו של היסעור כהה-הכנף 40–47 ס"מ, מוטת כנפיו 99–107 ס"מ; ומשקלו 510–750 גרם.[16] ניצויו חום כהה ואחיד בגוון שוקולד מריר. יש לו רגליים ורדרדות בהירות, ומקורו ורדרד בהיר עם קצה שחור בולט ומעוקל. זנבו קצר וחזק יותר משל יסעור פסיפי הדומה לו במופע כהה (לאחרון בנוסף יש בדרך כלל מקור כהה).

קולות

קריאותיו של היסעור כהה-הכנף מזכירות "חתולים נלחמים", עם יללות רמות וגניחות.[17]

תפוצה והתנהגות

היסעור כהה-הכנף מקנן במושבות, ויש לו שני אזורי קינון עיקריים; אחד בדרום-מערב האוקיינוס השקט כולל את האי הלורד האו (כ-22,654 זוגות[18]), דרום אוסטרליה (כ-1,800 זוגות המקננים בשני איים[19]) וצפון ניו זילנד (כ-13,000 זוגות[20]); האוכלוסייה האחרת כוללת לא יותר מ-36,000 זוגות המקננים ב-42 איים לאורך חופי מערב אוסטרליה מכף לווין ועד לארכיפלג רצ'רצ'ה.[19] 500 זוגות נוספים מקננים באי סן פול שבאוקיינוס ההודי. תיעוד של יסעורים באי אסטולה בפקיסטן בים הערבי לא התקבל. עדויות אחרונות מצביעות על ירידה באוכלוסיות בחלק גדול מטווח התפוצה של המין.[21][22][23][24][19][18] המין סווג לאחרונה במצב שימור של "קרוב לסיכון" באוסטרליה[25] וכפגיע מבחינה לאומית בניו זילנד,[26] והומלץ לרישום במסגרת ההסכם לשימור אלבטרוסים ויסעורים.[27] ברמת המדינה, המין רשום כפגיע במערב אוסטרליה[28] ובניו סאות' ויילס ונדיר בדרום אוסטרליה.

היסעור מקייץ בצפון האוקיינוס השקט,[29] בו מספרים גדולים נלכדים בטעות במהלך דיג.[30][31] המין סובל גם מהשפעות הקשורות לאקלים[32] ומזיהום משמעותי של מתכות כבדות, שהסיבה לכך אינה מובנת במלואה, אך ככל הנראה נובעת מבליעה של כמויות משמעותיות של פלסטיק, שהיסעורים מזהים בטעות כמזון צף על פני האוקיינוס.[33][34][35]

קינון

עונת הקינון של היסעור כהה-הכנף מתקיימת מספטמבר עד מאי. התטולה מכילה ביצה לבנה יחידה בגודל 69 על 46 מ"מ, המוטלת מתחילת עד אמצע דצמבר ובוקעת בסוף ינואר או תחילת פברואר. האפרוחים עוזבים את הקן במאי. הביצה מוטלת בקן מרופד קלות בתא הממוקם בחלקן האחורי של מחילות (באורך 1–4 מטר). היסעורים עשויים להיות רגישים להפרעות אנושיות, ולעיתים קנים ננטשים זמנית ביום שלאחר התערבות חוקרים, אם כי בדרך כלל העופות חוזרים לקן בתוך יום או יומיים. לביצים של מין זה יש עמידות משופרת לטמפרטורות נמוכות (תכונה משותפת לשאר היסעורים), המאפשרת לביצה להמשיך ולהתפתח עם השפעה מועטה על הצלחת הקינון. הצלחת הקינון של היסעורים מושפעת גם מתנאים אוקייניים, כאשר שנים טובות נובעות מזרמי האוקיינוס המביאים הרבה דגים קטנים לים ליד מושבות הקינון. יסעורים צעירים מתחילים לחזור למושבות בגיל 4 ומתחילים להתרבות לראשונה בגיל 5-6[17].

תזונה

יסעורים כהי-כנף צוללים אחר מזון בפארק הימי של רצ'רצ'ה, אוסטרליה

היסעורים מתמחים בציד דגים קטנים הנתפסים בצלילות רדודות אל תוך להקות, או מדי פעם צלילות עמוקות יותר המגיעות לעומק של 30 מטר. לעיתים הם צדים גם דיונונים קטנים. האפרוחים מוזנים במנות אוכל של 80–90 גרם כל 2–3 יום בממוצע.[17]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יסעור כהה-כנף בוויקישיתוף


ביאורים

  1. ^ פילופטריה היא הנטייה של בעל חיים להישאר באזור מסוים או לחזור אליו

הערות שוליים

  1. ^ יסעור כהה-כנף באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Birds of Israel - The Database, www.israbirding.com
  3. ^ Penhallurick, John; Wink, Michael (2004). "Analysis of the taxonomy and nomenclature of the Procellariformes based on complete nucleotide sequences of the mitochondrial cytochrome b gene". Emu. 104 (2): 125–147. doi:10.1071/MU01060. S2CID 83202756.
  4. ^ Remsen, J.V. (בספטמבר 2014). "Proposal (647) to South American Classification Committee: Split Ardenna from Puffinus". South American Classification Committee. נבדק ב-23 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Reichenbach, H. G. Ludwig (1853). Avium systema naturale. Dresden and Leipzig: Expedition der vollständigsten naturgeschichte. p. IV. The title page has 1850 (original title page missing in the BHL scan but available from BSB). The Preface is dated 1852 but Mayr 1979 gives the year as 1853.
  6. ^ Mayr, Ernst (1979). "Order Struthioniformes". In Mayr, Ernst; Cottrell, G. William (eds.). Check-list of birds of the world (Volume 1 Second edition ). Vol. 1. Cambridge, Mass.: Museum of Comparative Zoology. p. 89.
  7. ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. p. 54. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  8. ^ Aldrovandi, Ulisse (1603). Vlyssis Aldrovandi philosophi ac medici Bononiensis historiam naturalem in gymnasio Bononiensi profitentis, Ornithologiae (בלטינית). Vol. 3. Bononiae (Bologna, Italy): Apud Franciscum de Franciscis Senensem. p. 58.
  9. ^ James A. Jobling, The Helm dictionary of scientific bird names [electronic resource : from aalge to zusii], London : Christopher Helm, 2010, ISBN 978-1-4081-3326-2
  10. ^ Ferrer Obiol, J.; James, H.F.; Chesser, R.T.; Bretagnolle, V.; González-Solís, J.; Rozas, J.; Welch, A.J.; Riutort, M. (2022). "Palaeoceanographic changes in the late Pliocene promoted rapid diversification in pelagic seabirds". Journal of Biogeography. 49 (1): 171–188. doi:10.1111/jbi.14291.
  11. ^ Austin, J.J. (1996) Molecular phylogenetics of Puffinus shearwaters: preliminary evidence from mitochondrial cytochrome b gene sequences.
  12. ^ Austin, J.J., Bretagnolle, V., Pasquet, E., 2004.
  13. ^ Penhallurick, J., and Wink, M. (2004) Analysis of the taxonomy and nomenclature of the Procellariiformes based on complete nucleotide sequences of the mitochondrial cytochrome b gene.
  14. ^ Lombal, Anicee J.; Wenner, Theodore J.; Lavers, Jennifer L.; Austin, Jeremy J.; Woehler, Eric J.; Hutton, Ian; Burridge, Christopher P. (בפברואר 2018). "Genetic divergence between colonies of Flesh-footed Shearwater Ardenna carneipes exhibiting different foraging strategies". Conservation Genetics. 19 (1): 27–41. doi:10.1007/s10592-017-0994-y. ISSN 1566-0621. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ Explore Taxonomy - Birds of the World, birdsoftheworld.org (באנגלית)
  16. ^ Ardenna carneipes — Flesh-footed Shearwater, Fleshy-footed Shearwater, The Australian Department of Climate Change, Energy, the Environment and Water
  17. ^ 1 2 3 Flesh-footed shearwater | Toanui | New Zealand Birds Online, www.nzbirdsonline.org.nz (באנגלית)
  18. ^ 1 2 Lavers, Jennifer L.; Hutton, Ian; Bond, Alexander L. (בינואר 2019). "Changes in technology and imperfect detection of nest contents impedes reliable estimates of population trends in burrowing seabirds". Global Ecology and Conservation. 17: e00579. doi:10.1016/j.gecco.2019.e00579. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 3 Lavers J. 2014.
  20. ^ Waugh, S. M., Tennyson, A., Taylor, G., and Wilson, K.-J. 2013.
  21. ^ Reid T, Hindell M, Lavers JL, Wilcox C (2013) Re-examining mortality sources and population trends in a declining seabird: using Bayesian methods to incorporate existing information and new data.
  22. ^ Waugh SM, Tennyson A, Taylor G, Wilson K-J (2013) Population sizes of shearwaters (Puffinus spp.) breeding in New Zealand, with recommendations for monitoring.
  23. ^ Priddel D, Carlile N, Fullagar P, Hutton I, O'Neill L (2006) Decline in the distribution and abundance of Flesh-footed Shearwaters (Puffinus carneipes) on Lord Howe Island, Australia.
  24. ^ Waugh, S.M., Tennyson, A., Taylor, G., and Wilson, K.-J. (2013) Population sizes of shearwaters (Puffinus spp.) breeding in New Zealand, with recommendations for monitoring.
  25. ^ Garnett S, Szabo J, Dutson G (2011) The Action Plan for Australian Birds 2010.
  26. ^ Robertson HA, Dowding JE, Elliott GP, Hitchmough RA, Miskelly CM, O’Donnell CFJ, Powlesland RG, Sagar PM, Scofield RP, Taylor GA. 2013.
  27. ^ Cooper J, Baker GB, 2008.
  28. ^ DPaW, 2015.
  29. ^ Bond AL and Lavers JL. 2015.
  30. ^ Reid T, Tuck GN, Hindell MA, Thalmann S, Phillips RA, Wilcox C (2013) Nonbreeding distribution of Flesh-footed Shearwaters and the potential for overlap with north Pacific fisheries.
  31. ^ Lavers JL, Bond AL, Van Wilgenburg SL, and Hobson KA. 2013.
  32. ^ Bond AL, Lavers JL (2014) Climate change alters the trophic niche of a declining apex marine predator.
  33. ^ Bond AL, Lavers JL (2011) Trace element concentrations in feathers of Flesh-footed Shearwaters (Puffinus carneipes) from across their breeding range.
  34. ^ Lavers JL, Bond AL, Hutton I (2014) Plastic ingestion by Flesh-footed Shearwaters (Puffinus carneipes): implications for fledgling body condition and the accumulation of plastic-derived chemicals.
  35. ^ Hutton I, Carlile N, Priddel D, 2008.