יחסי כלה וחמות הם מקור להומור במערב כבר שנים רבות. נוהגים לצחוק על החמות הסטריאוטיפית כעל שתלטנית ומרושעת, אך מאחורי הבדיחות מסתתרים יחסי משפחה מורכבים מאוד, כואבים ואנשים אומללים.

התורה ציוותה ”עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (ספר בראשית ב' - כ"ד)

לפי פסוק זה צריכים בני זוג לעזוב את בית הוריהם, לגור בבית אחד ולהיות מחויבים זה כלפי זו. המשמעויות הנוספות הן ההכרה של ההורים שלילדיהם יש חיים עצמאיים ולכיבוד שני זוגות ההורים, ואם יש התנגשות בין נאמנויות, הנאמנות בין בני הזוג היא שקודמת.

תפיסה זו אומצה על-ידי הדתות המונותאיסטיות.

ביחסי כלה וחמות בקרב העמים, ישנם קונפליקטים שונים ואת כולם ניתן לכלול תחת אותה הגדרה: "רצון למעמד ועצמאות של האישה הצעירה". ניתן לראות זאת במדינות עם התפיסה הפטריאכלית או המטריאכלית, כשהכלות מסרבות לקבל את תכתיבי ההורים של הבעל, וכן במדינות המערב כשהכלה עומדת על דעותיה ועושה הפרדה בין משפחתה הצעירה למשפחת הבעל.

ערך מורחב – נישואים

מחקרים מראים כי יחסים בין הכלה לחמות משפיעים באופן משמעותי על איכות חיי הזוגות, וכי יחסים רעים עם החמות עלולים לאיים על שלמות הזוגיות.

כאשר זוג מתחתן הוא מאמין שהקשר הוא רק ביניהם, אלא שבמציאות מתווספים אל הזוג גם הורי החתן והורי הכלה והם משפיעים גם כן על איכות חיי הנישואין ועל הנוחות האישית. חוסר הנוחות נוצר מרצונן של שתי הנשים, גם החמות וגם הכלה, לתפוס את מקום "האישה" במשפחה, והן נאבקות על אהבתו ותשומת לבו של הגבר - החתן ששתיהן אוהבות.

סיבות אפשריות לקונפליקטים:

• הורי החתן סבורים שבנם "המוצלח" ראוי לאישה "טובה" יותר.
• החמות אינה מקבלת את ההפרדה הפיזית שבנה אינו קרוב אליה והיא נשארת תלויה רגשית בבנה.
• הבן לא מסוגל להתעמת עם אימו ואשתו לעיתים משמשת לו לפה. האישה מאבדת את תחושת הביטחון ונותרת מאוכזבת ומתוסכלת.
• החמות מרגישה מקופחת ביחס של כלתה אליה לעומת היחס שהכלה נותנת להוריה. יש לחמות ציפיות לקבל יחס כאילו זו הבת שלה.
• הכלה מרגישה קיפוח ביחסה של החמות אל כלותיה האחרות או לילדיה האחרים, מבחינת עזרה כספית או במטלות עם הנכדים.
• התערבות יתר של החמות בדרך בה גדלים הנכדים או בניקיון הבית.
• הכלה סבורה שחמותה אינה עוזרת לה מספיק בגידול הנכדים
• החמות סבורה שהכלה מבזבזת כספים כשבנה עובד קשה לפרנסת משפחתו.

ב"מגילת רות" מוצגת מערכת יחסים יפה בין נעמי החמות לבין כלתה רות.

אלימלך, בעלה של נעמי, ומשפחתו נמלטו מהרעב שהיה בבית-לחם, שבשבט יהודה ועברו למואב. בשדה מואב, אלימלך מת ושני בניו מחלון וכליון התחתנו עם נשים מואביות, ערפה ורות.

כעבור שנים נפטרו גם שני הבנים ושלוש האלמנות נשארו לבד ובחוסר כל. נעמי שמעה כי הרעב פסק ביהודה והיא ביקשה לחזור לבית לחם. ערפה ורות מתחילות ללכת בעקבותיה, אך נעמי הפצירה בהן לשוב למשפחות שלהן. ערפה משתכנעת ועוזבת את נעמי, אך כלתה רות לא נטשה את נעמי, באומרה את המשפט: ”אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.” (מגילת רות א' - 16).

רות נהגה בנעמי לא ככלה, אלא כבת. היא ויתרה על ההזדמנות לחזור לחייה הקודמים – חיים של נוחות חומרית, ובמקום זאת, היא ראתה את עצמה כחלק מהעם היהודי. בשובן לבית-לחם רות דאגה לחמותה למזון, הקשיבה לחמותה המבוגרת וכיבדה אותה.”וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.” (מגילת רות פרק ב' - 18).

שכרה של רות על התנהגות מופתית הוא שממנה יצאה מלכות דוד.

במסכת עירובין (פ' ע"א) מסופר מקרה על חמות וכלה ממנו מובן כי החמות אוהבת את כלתה. במסכת שבת (כ"ו א') מובא מקרה בו החמות שונאת את כלתה. על מקרים אלה ישנו ויכוח מה יחסה של החמות אל הכלה. מובאות הוכחות על חמות ששולחת מתנות לכלתה אל מעבר לים ובכך מבטאת אהבתה. במסכת "סוטה" מוצגת ציטטה מספר הנביא מיכה כי לפני בוא המשיח ”בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ” (מיכה פרק ז' ו), משמע, מריבה בין הכלה לחמותה הוא דבר שאינו טבעי כשם שאין זה טבעי שתהיה מריבה בין הבת לאמה, ומן הראוי הוא שיתנהגו באהבה זו לזו.^[1]

גם הגאון מווילנה הותיר צוואה בה ביקש מאשתו לכבד את אמו, ומאמו ביקש לשמור על שלום עם רעייתו. לפי ההלכה היהודית, חובה על החמות לשבח את כלתה בפני בנה, כדי לחבבה עליו, ואסור לה להתלונן בפני הבן על הכלה, שכן היא יכולה לפגוע בכך בשלום הבית שלהם.^[2]

התפיסה המסורתית בסין היא שהמדינה והחברה חולקות את אותו מבנה: יציבות חברתית ומדינית תושג על ידי הרמוניה משפחתית. המשפחה נמצאת "במעמד על" וכמעט קדוש.

לפי האתיקה הקונפוציאנית, מהמאה ה-6 לפנה"ס, עוד מהתקופה האימפריאלית בסין, ישנן הנחיות איך אישה צריכה לנהוג עם הורי בעלה ואיך הם יתנהגו אליה; הבנות חייבות לתת כבוד לבני הגיל השלישי, ובהיותה נשואה, לכבד את הורי בעלה. מאידך, החמות חייבת לאהוב את הכלה.^[3]

בספר הטקסים הקונפוציאני, כתוב ב"דפוס המשפחה":

• אשת הבן צריכה לשרת את הורי בעלה כמו שמשרתת את הוריה.
• בהגיעה למקום בו נמצאים הורי הבעל, עליה לדבר איתם בקול רך ועדין.
• לשאול אותם האם הבגדים שלהם מתאימים והאם חם להם או קר להם, האם חולים או כואב להם משהו.
• צריך ללטף ולגרד את המקום הכואב.
• כאשר הורי הבעל מתרחצים לשפוך את מי הרחצה ולהגיש מגבת.
• לטאטא, לבשל, לרוקן את סירי הלילה ולהציע את המיטות בלילה. מאחר שהאישה הפכה להיות חלק ממשפחת בעלה, היא צריכה לתת שירות נאמן, בפרט לחמותה וללדת לבעלה בן. רק אם תמלא חובות אלו היא תזכה ליוקרה בעיני משפחת בעלה.

אם אימו של החתן והכלה לא הסתדרו ביניהן, אמו יכולה לתבוע מבנה לגרש את אשתו, כי הוא תמיד יכול להשיג אישה אחרת, אבל אמא יש רק אחת.^[4]

תפקיד החמות לשמור על הניידות המרחבית של הכלה ולשמור על צניעותה כלפי בעלה.

בדרך כלל החמות הייתה רודנית והכניעה את כלתה וזאת כדי לשמור על יציבות המשפחה וביטחונה האישי של החמות בזמן הזדקנותה.

במחצית המאה ה-20 המפלגה הקומוניסטית עלתה לשלטון. מעמדה של הכלה השתנה על פי חוק אבל המנהג לרדות באשת הבעל המשיך להתקיים.

שנים מאוחר יותר, המפלגה שנתנה חשיבות רבה לתפקידן של הנשים במהפכה האידאולוגית והשלטונית, חוללה שינוי ביחסי חמות-כלה.

מאז שהחלה הרפורמה הכלכלית ב־1978 החלה הגירה של זוגות צעירים מאזורים כפריים לאזורים עירוניים, במטרה למצוא עבודה, הם השאירו בכפרים את הוריהם וילדיהם. יותר ויותר זוגות צעירים שכרו או קנו דירות בערים, סמוך למקום עבודתם והאחריות לטיפול בילדיהם נפלה על האם/הסבתא מצד הבעל. כך האישה התחילה להעריך יותר את עזרתה של חמותה, והשקעתה בחינוך ילדיה. האישה העובדת הראתה יותר נכונות לתרום כלכלית להורי בעלה, ומנגד, החמות העריכה את מאמציה של האישה להשקעה בפרנסת המשפחה המורחבת.^[5]

נוצר מצב בו המשפחות הגדולות בילו פחות ביחד וקטן הסיכוי לסכסוכים. אם נותרה עדיין חמות רודנית, היא ספגה ביקורת ונענשה. אפילו היו מקרים של הוצאה להורג.

חמות רודנית קיבלה שם גנאי POPO (החותנת הרעה).

אם בעבר ייחסו ערך גבוה לאדיקות משפחתית - החובה לציית להורים ולטפל בהם בגיל מבוגר - כיום הרעיון נמצא בדעיכה. האוכלוסיות הכפריות מתכווצות, יצרו משפחות של יחידים והותירו את הצעירים לא מסוגלים - ולפעמים גם לא רוצים - לטפל בזקנים. כבר לא מצפים שבנים צייתנים יקימו בסופו של דבר בית משלהם ויביאו את הוריהם הקשישים לחיות תחת השגחת נשותיהם.

כיום, בני משפחה מבוגרים צריכים להסתדר בעצמם. כל עוד הם מסוגלים לעבוד, הקשישים מפרנסים את עצמם ומנסים למזער את העומס שהם מציבים על ילדיהם על ידי טיפול בשדות שלהם או ביצוע עבודות מזדמנות. רק לאחר שהם אינם מסוגלים יותר לעבוד, הם סומכים על ילדיהם, אך גם אז, חלקם בוחרים במקורות תמיכה חלופיים, לרבות בנותיהם או מתקני דיור מוגן.^[6]

ערכי המשפחה לפי קונפוציוס אומצו גם בקוריאה החל מהמאה ה-14. עד אמצע המאה ה-20, אישה שנישאה בקוריאה, עברה להתגורר עם משפחתו של בעלה ושם שירתה את הוריו.

במיאנמר מכונה הכלה "האישה המזיעה" כי עליה להזיע רבות כדי לרצות את חמותה.

בטאיוואן נערך טקס הנישואין בו החמות עונדת לכלה את טבעת הנישואין. צעד זה מסמל שאם החמות מצליחה לענוד - היא תשלוט בכלה. אם נכשלה, לכלה תהיה עצמאות מסוימת בביתה החדש.

• בהודו נערך מחקר על אלימות במשפחה ובו דווח על כי 33%-40% ממקרי האלימות הללו הם נגד נשים מעוטות נדוניה, ובוצעו על ידי משפחת הגבר, כאשר ברוב המקרים השתתפה בהן החמות. המחקר ייחס זאת ליחסים הפטריאכלים הנהוגים בהודו והחמות היא בתפקיד "מיופה הכוח" של הגבר.^[7]
• אוזבקיסטן שהיא מדינה מוסלמית, לשעבר חלק מברית-המועצות וכיום מדינה עצמאית, עברו בה שינויים במעמד האישה במשפחה (ובציבור). בזמן השלטון הסובייטי ניסו השלטונות לספק לזוגות צעירים דירות קטנות על-מנת שיגורו בנפרד ולא עם הוריהם, אלא שמודל משפחה קטנה לא התקבל על-ידי רוב האוכלוסייה שהעדיפה את המגורים עם כל המשפחה המורחבת. הבנים הביאו את נשותיהם לבית ההורים, כך שהמבנה המשפחתי נותר מרחב סגור ושלטה בו סמכות ההורים הזקנים, משמע, החם והחמות. הכלה הצעירה ביותר, אשת הבן הצעיר, נאלצת לקום ראשונה מבין דיירי הבית, לבצע את רוב מטלות הבית וגם היא מוגבלת בהחלטות שלה. כדי לצאת לבקר את הוריה, היא צריכה לבקש את רשות החמות.^[8]

קיים פולקלור עשיר על היחסים חמות-כלה-הבן/חתן, בבדיחות, מיתוסים ואמרות סטראוטיפיות. מגחכים על החמות המרשעת שסבורה שהכלה אינה ראויה לבן שלה; נכתבו פתגמים והופקו סרטי קולנוע דרמות וקומדיות:

• ”אין לך נישואין שלא מעורבת בהם חותנת, ואין לך חותנת שלא כרוכה מאחוריה בדיחה” (מארק טווין)
• ”לפני החתונה – חיבוקים ונשיקות, ברבות הימים מכות וחניקות.” (אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו - חנניה דהן)^[9]
• ”אם החתול והעכבר בינם ישלימו, גם חמות וכלה תסלחנה זו לזו.” (אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו - חנניה דהן)^[9]
• ”כל כלה היא תיקון לחמותה, וכל חמות היא תיקון לכלתה”. כל חמות אשר בהיותה אמא וגידלה את ילדיה בנוקשות, לומדת באמצעות כלתה להיות רכה. והכלה שהייתה לפני נישואיה קשוחה, לומדת בהתנהלות עם חמותה להיות רכה ומבינה.^[10]

• הסרט של עינת ארליך: "כלה-חמות סרט מלחמה" על היחסים בין כלה וחמות ועל החתן הנקרע בין שתיהן.^[11]
• הופעה בימתית "שבי רגע שוויגער" מאת אריאלה סביר^[12]
• סרט דרמה משנת 1923 "החמות"^[13]
• סרט קומדיה "חותנת בהפרעה" משנת 2005, בכיכובן של ג'ניפר לופז וג'יין פונדה.

• סרט "חתונה בהפרעה"
• מגילת רות
• נשואים

• בדיחות בנושא כלה וחמות
• עינת ארליך במרדף בעקבות הקונפליקט המשפחתי הגדול, באתר וואלה, 29 באוגוסט 2011
• על הסרט "חותנת בהפרעה"
• פרק בסדרת טלוויזיה של גלית גוטמן על יחסי כלה-חמות
• ד"ר שרה ברסלרמן - "קול חמות וקול כלה"