במהלך מלחמת העולם הראשונה ביקשו ההאשמים עזרה ותמיכה מהאימפריה הבריטית דרך מטה המשרד לענייני המזרח התיכון בקהיר כדי להילחם נגד העות'מאנים, שהתממשה לאחר 1916.[3]המרד הערבי הפתאומי בהנהגת המשפחה ההאשמית, אף שלא היה מסוגל להבטיח תמיכה מוחלטת משבטים ערביים אחרים, מילא תפקיד אינסטרומנטלי בקריסת השלטון העות'מאני שם. עם זאת, המטרה העיקרית של המרד ההאשמי, אחדות ועצמאות מוחלטת למדינה ערבית שהשתרעה מעיראק וסוריה המודרנית ועד תימן למעט עדן, לא כובדה על ידי לונדון ובעלת בריתה צרפת.[4] בסופו של דבר, כהתנצלות על הכישלון, בריטניה העמידה את השריף עבדאללה כשליט אמירות עבר הירדן בתקווה ליישר את ההדורים.[5]
עד שנת 1956 לא הייתה לאמירות, אף על פי שהיא נשלטה על ידי ההאשמים, ממשל עצמאי מלא. ממשלת בריטניה הפעילה עדיין את השפעתה ברחבי האמירויות. ג'ון באגוט גלאב, המכונה גלאב פאשה, היה השליט דה-פקטו האחראי על המדינה, והניח את היסוד של הלגיון הערבי, שהפכו מאוחר יותר לכוחות המזוינים הירדניים.[6] באותו הזמן, גלאב פאשה מילא תפקיד שנוי במחלוקת, שנמצא עדיין בוויכוח בתולדות הממלכה הירדנית המודרנית.[7]
במלחמת העצמאות הישראלית ב-1948, בריטניה העדיפה בסתר פלישה ירדנית מוחלטת לגדה המערבית, בתקווה למנוע הקמה אפשרית של מדינה פלסטינית בהנהגת אמין אל-חוסייני, והצליחה בהשגת מטרתה, ובכך הבטיחה את ההשפעה הבריטית בתוך עבר הירדן אף על פי שתפקידם יצר תוצאה לא רצויה בעתיד המזרח התיכון.[8] מאוחר יותר בריטניה המשיכה לתמוך בירדן במהלך ספטמבר השחור נגד אש"ף,[9] אף על פי שתמיכתה הוטלה בספק לאחר התייחסותה בחוסר אמון לעתידו של המלך חוסיין.[10] בריטניה גם תמכה בסתר בהיתר למטוסים ישראליים לטוס בירדן כאשר סוריה שלחה כוחות לפלוש למדינה, ואילצה את הסורים לסגת.[11]
הודות לקרבה חזקה זו ולנישואים המאוחרים בין חוסיין למונא, ירדן ובריטניה שומרות על קשר חזק.[13] ראש הממשלה הבריטית תרזה מיי ראתה את ירדן כבעלת ברית ראויה לציון, ונענתה באמון הדדי מצד ראש הממשלה הירדני.[14] שתי המדינות גם התכוונו להרחיב את קשריהן הדו-צדדיים.[15]
שתי המדינות גם היו מעורבות בקנה מידה קטן בשיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית כמשא ומתן, ודחקו בשיחות שלום בין הצדדים.[16]
לדברי המלך עבדאללה השני, מערכת היחסים כבר הגיעה לנקודת שיא ובשלה להפוך לשותפות אמיתית.[17]
