בעקבות ההפיכה העיראקית ב-1941, התוכניות המיידיות של מנהיגי עיראק החדשים היו לסרב לוויתורים נוספים לבריטניה, לשמור על קשרים דיפלומטיים עם איטליה הפשיסטית ולגרש את הפוליטיקאים הפרו-בריטיים הבולטים מהמדינה.
איטליה סיפקה אספקה משמעותית לעיראק במהלך מלחמת איראן–עיראק. אולם ההשפעה הגדולה ביותר שלה הייתה פיננסית, כאשר הסניף האמריקני של הבנק הממשלתי והגדול ביותר, באנקה נאציונלה דל לבורו (BNL) באיטליה, העניק מימון של כמה מיליארדי דולרים לרכש צבאי עיראקי. איטליה הייתה גם ספקית עיקרית לתוכנית הגרעין העיראקית, אם כי לא הייתה לכך השפעה ישירה על מלחמת איראן ועיראק.
ביחס לאספקה צבאית קונבנציונלית, איטליה סיפקה מוקשי יבשה וים גם לעיראק וגם לאיראן. עיראק הזמינה ספינות ומסוקים מאיטליה, אף שהאוניות נתפסו במסגרת האמברגו.
בשנת 1990 רוברטו פורמיגוני זכה לתשומת לב כשהיה מעורב במשימה בעיראק שהסתיימה בהצלחה עם שחרורם של כמה טכנאים איטלקים שהוחזקו כבני ערובה של השלטון המקומי.
מלחמת המפרץ בשנת 1991
איטליה, יחד עם מדינות אירופיות אחרות, תמכה בהצעה הצרפתית מינואר 1991 להחלטת האו"ם הקוראת ל"נסיגה מהירה ומסיבית" מכווית יחד עם הצהרה לעיראק כי חברי המועצה יביאו את "תרומתם הפעילה" ליישוב בעיות אחרות באזור, בפרט, של הסכסוך הערבי-ישראלי ובמיוחד לבעיה הפלסטינית על ידי כינוס, ברגע מתאים, ועידה בינלאומית שתבטיח את ביטחונו, יציבותו ופיתוחו של אזור זה של העולם". ארצות הברית ובריטניה דחו אותה (יחד עם ברית המועצות, באופן לא רלוונטי). [3][4][5]
לאחר מכן הצטרפה איטליה לקואליציה הרב-לאומית למבצע חומת המדבר ולמבצע סערת המדבר. [6]
התקופה האחרונה של סדאם חוסיין (1991–2003)
עיראק ואיטליה הסכימו להגביר את יחסי הפרלמנט במהלך פגישה באמצע שנת 2000, בין יו"ר האספה הלאומית העיראקית (הפרלמנט) חמיד ראשיד אלראווי לבין משלחת פרלמנטרית איטלקית. סוכנות הידיעות העיראקית הרשמית דיווחה כי אלראווי סקר את יחסי עיראק עם איטליה והביע תקווה להרחיבם בכל התחומים. רוקו בוטיליונה, ראש המשלחת האיטלקית, אישר את הצורך לקדם את היחסים הפרלמנטריים עם עיראק, והביע סולידריות עם העם העיראקי בהתמודדות עם הסנקציות של האו"ם.
מאוחר יותר היה רוברטו פורמיגוני מעורב בשערוריית הנפט למזון, כאשר קנה 1,000,000 חביות נפט (160,000 מ"ק).
מעורבות איטליה בפלישה לעיראק בשנת 2003
בינואר 2003 ניסו פעילי מפלגת הרדיקלים האיטלקית לתווך הסכם (קמפיין עיראק חופשי) שיוביל ליציאת סדאם חוסיין לגלות ולמעבר שליו בעיראק ובכך לעצור את הפלישה. הפרלמנט האיטלקי המליץ על הממשלה, שקיבלה, להמשיך את מטרת עיראק החופשית, כחלופה למלחמה. המהלך הופסק בגלל חוסר הרצון של ממשלות ארצות הברית ובריטניה להשיג זאת, אף כי איטליה הבטיחה את קבלתו של סדאם באמצעות מגעים עם מועמר קדאפי. [7] בהמשך התנגדו הרדיקלים להוצאתם להורג של סדאם חוסיין ושל טארק עזיז.
ממשלת ברלוסקוני תמכה אז לחלוטין בארצות הברית בניסיון להשיג מנדט של האו"ם לפלישה לעיראק בשנת 2003. בפברואר 2003 נאם שר החוץ האמריקניקולין פאוול בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות והמשיך במאמציה של ארצות הברית להשיג אישור של האו"ם לפלישה. פאוול הציג ראיות שטענו כי עיראק מייצרת באופן פעיל נשק כימי וביולוגי וקשורה לאל-קאעידה. כהמשך למצגת פאוול, ארצות הברית, בריטניה, פולין, איטליה, אוסטרליה, דנמרק, יפן וספרד הציעו החלטה המאשרת את השימוש בכוח בעיראק, אך חברות נאט"ו כמו קנדה, צרפת וגרמניה, יחד עם רוסיה, דחקו בתוקף בהמשך הדיפלומטיה. מול הפסד בהצבעה כמו גם וטו ככל הנראה מצרפת ורוסיה, ארצות הברית, בריטניה, ספרד, פולין, דנמרק, איטליה, יפן ואוסטרליה חזרו בסופו של דבר מהחלטתם. [8][9]
במרץ 2003 החלו ארצות הברית, בריטניה, ספרד, אוסטרליה, פולין, דנמרק ואיטליה להתכונן לפלישה לעיראק, עם שלל יחסי ציבור ומהלכים צבאיים. בנאומו ב-17 במרץ 2003 לאומה, דרש בוש מחוסיין ושני בניו, עודאי וקוסאי, להיכנע ולעזוב את עיראק, ולתת להם מועד אחרון למשך 48 שעות. [10] אך ארצות הברית החלה בהפצצת עיראק יום לפני שתום המועד האחרון. ב-18 במרץ 2003 החלה הפצצת עיראק על ידי ארצות הברית, בריטניה, ספרד, פולין, אוסטרליה ודנמרק. בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה או למלחמה באפגניסטן, למלחמה זו לא היה אישור מפורש של האו"ם.
עקב מלחמת עיראק נגנבו או נפגעו חפצים היסטוריים רבים; עם זאת, מעל 40 יצירות שנהב שוחזרו ברומא, בבתי המלאכה של Istituto Centrale per il Restauro (המכון המרכזי לשיקום). המוזיאון הלאומי של עיראק בבגדאד הוא הבעלים של האוסף הגדול ביותר של שנהב אשור בעולם. במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, אוסף זה, הן החלקים שהוחזקו בכספות הבנק המרכזי העיראקי והן אלה שעדיין מוחזקים במוזיאון, סבל כתוצאה מהמלחמה ומתנאי שימור ירודים. כמה מהחפצים היקרים ביותר שוחזרו על ידי צוות Istituto Centrale per il Restauro בשנת 2004, מיד לאחר התקנת סדנת שיקום חדשה שהועברה על ידי משרד התרבות האיטלקי. [11]
פיגוע נסיריה בשנת 2003 היה פיגוע התאבדות במטההמשטרה הצבאית האיטלקית בנאסריה, דרומית לבגדאד, ב-12 בנובמבר 2003. לפחות 28 בני אדם נהרגו, בהם 17 קרביניירים איטלקים, שני אזרחים איטלקים ותשעה אזרחים עיראקים. יותר ממאה בני אדם נפצעו, בהם 19 חיילים איטלקים. המתקפה הייתה האירוע הגרוע ביותר של חיילים איטלקים מאז מבצע "שחזור התקווה" בסומליה והאובדן הגדול ביותר של חיילים איטלקים מאז מלחמת העולם השנייה.
חילוץ ג'וליאנה סגרנה היה מבצע סמוי של השירות החשאיהצבאי האיטלקי, SISMI, לחילוץ העיתונאית האיטלקית ג'וליאנה סגרנה מחוטפים בעיראק. לאחר שליפתה המוצלחת של גב' סגרנה, ב-4 במרץ2005, המכונית איתה ושני סוכנים חשאיים ספגו אש ידידותית של כוחות צבא ארצות הברית לאורך כביש שדה התעופה בבגדאד; הסוכן החשאי ניקולה קאליפארי נהרג על ידי מומחה צבאי אמריקאי מריו לוזאנו. האירוע יצר מתח בין שתי המדינות, וניתן לטעון שהגביר את העוינות הציבורית בציבור האיטלקי כלפי ארצות הברית.
כוחות איטלקים יצאו מעיראק בשנת 2006, לאחר הקמת ממשלת פרודי באיטליה.
פזורה עיראקית באיטליה
האוכלוסייה העיראקית הנוכחית באיטליה עומדת על כ-17,300; עם זאת, מקור אחד טוען כי מדובר ב-56,300, שהם כ-50 משפחות.[12] רוב אלו הם כמרים, נזירות וסמינרים שבאו להמשיך בלימודים באיטליה.[13] הרוב הם תושבי רומא.
