בשנת תרצ"ה (1935) עלה לארץ ישראל והתגורר בשכונת נווה שאנן בתל אביב. בראשית ימיו בארץ התפרנס ממפעל "דבק יונה" שפתח בתל אביב. במשך עשרות שנים שימש כרב בית החסידים "ארלנגר" ומגיד שיעור בדף היומי ועוד. יחד עם האדמו"ר ממודזיץ' מונה לאחראי מחלקת הכשרות ברבנות של תל אביב. בהמשך מונה כרב האחראי על מחלקת השבת של הרבנות בתל אביב, ובתפקידו היה אחראי על התקנת העירוב בעיר תל אביב ונועץ בחזון איש שבא לראות בעיניו את העירוב.
היה פעיל למען שמירת הצביון הדתי בתל אביב. ב-3 באוגוסט1957[1], כאשר חברת דן רצתה להפעיל לראשונה תחבורה ציבורית לפני צאת השבת, יצא עם עשרות מתפללי בית הכנסת שלו שהיה סמוך לתחנה המרכזית כדי למנוע את נסיעת האוטובוסים. על מעשה זה הועמד למשפט אך יצא זכאי[דרוש מקור].
רבים מבני משפחתו של הרב שטנצל נרצחו בשואה. לזכרם ולזכר שאר הנספים בשואה, יישם את הרעיון של רבו וקרוב משפחתו (בן דודו של אביו, דרך שני הוריו) הרב אריה צבי פרומר ללמוד מדי יום משנה אחת מסדרי זרעים וטהרות וממסכתות נוספות שאין עליהן תלמוד בבלי; וכן שישה סדרי משנה בקצב של שתי משניות ליום, משום שאותיות המילה "משנה" זהות לאותיות "נשמה". המפעל קיבל את הסכמות האמרי אמת מגור, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג[2], הרב משה פיינשטיין ועוד.
