PROFILPELAJAR.COM

יולי כהן
לידה	5 ביולי 1956 (בת 68); תל אביב
מדינה	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
	https://yuliecohen.wixsite.com/yuliecohen#!home/mainPage
	פרופיל ב-IMDb

יולי כהן (לשעבר כהן-גרשטל) (נולדה ב-5 ביולי 1956) היא מפיקה ובמאית תיעודית ישראלית.

ביוגרפיה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: חסרים סידור כרונולוגי וחלוקה לפרקי משנה.

יולי כהן נולדה וגדלה בצהלה. אביה, מיקי כהן, הוא נצר למשפחת שלוש שעלתה לארץ ישראל ממרוקו והתיישבה ביפו. בני המשפחה היו ממקימי שכונת נווה צדק ובין 66 המשפחות שהקימו את תל אביב. במקצועו היה אביה מהנדס מכונות חקלאיות ועבד במשרד החקלאות באמצע שנות החמישים; לימים כיהן כמנכ"ל מספנות ישראל והקים את בית הפלמ"ח. אמה, תמי כהן, פעילה בתנועת מחסום Watch.

לכהן אחות גדולה ממנה ואח צעיר ממנה. היא למדה בבית ספר יסודי צהלה ובתיכון חדש תל אביב. בצה"ל שירתה כקצינת ח"ן-חינוך ות"ש בחיל האוויר (1974- 1977).

כהן למדה לתואר ראשון דו-חוגי בספרות עברית ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וכעבור שנה עברה לאוניברסיטת תל אביב, בה השלימה תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה (1982). בתום לימודיה שבה לצה"ל ושירתה בקבע במלחמת לבנון הראשונה, שם היא הייתה מנהלת קשרי חוץ לעיתונות בדרגת סרן בחיל האוויר.

מאוחר יותר עברה לארצות הברית והתגוררה במשך חמש שנים בעיר ניו יורק, שם החלה ללמוד בברוקלין אקדמי, ניו יורק וסיימה תואר שני בתקשורת בהצטיינות במכון הטכנולוגי של ניו יורק (אנ')(1985). בתקופת לימודיה עבדה במש"ן (משלחת משרד הביטחון בניו יורק).

עבודתה בתחום הקולנוע

תחילת עבודה של יולי כהן בקולנוע הייתה בקולנוע העצמאי בניו יורק ובלוס אנג'לס (1984 - 1988). עבודתה הראשונה הייתה כנהגת. לאחר מכן עבדה בניהול תסריט בלוס אנג'לס בסרט עצמאי עם הבמאי פול ויליאמס והשחקנית קארן בלאק. בניו יורק עבדה עם המפיק הישראלי יורם מנדל כמנהלת תסריט ואחר-כך כמנהלת פוסט פרודקשן ומנהלת משרד בסרט The Big Blue בבימויו של אנדרו וורן. עבדה עם הבמאי ההונגרי פיטר גוטאר (Péter Gothár). עבדה גם בסרט תיעודי אודות פול ניומן.

ב-1988 שבה לישראל. במשך שנתיים הנחתה קורס פרויקט סיום בווידאו בחוג לצילום, שנה ד', ויצו חיפה (1991-1988). עבדה כעוזרת במאי של אברהם הפנר על סרטו "מה קרה?".

ב-1991 הצטרפה כמפיקה בפועל לאחת הקבוצות שהגישו מכרז לקבלת זיכיון להפעלת ערוץ 2 אשר לא זכתה.

ב-1993 נהפכה כהן (אז, כהן-גרשטל) ליוצרת סרטים עצמאית. הסדרה הראשונה שיזמה והפיקה עבור הרשות השנייה – "עיניים שלי", הייתה בת שלושים פרקים של חמש דקות כל אחד על תחביבי ילדים מרחבי הארץ בצילום ובימוי איבון מיקלוש ואשר שודרה בחמש דקות לחמש בערוץ 2. הסרט התיעודי הראשון אותו הפיקה היה במסגרת "מקום קטן" בערוץ 2, בבימויה של איבון מיקלוש, אודות המושב "פטיש" בנגב.

בשנים 1993 – 1995 הפיקה חמישה סרטים תיעודיים נוספים בני חצי שעה עבור הרשות השנייה בבימוי מיקלוש, אורי רוזנווקס, יהלי ברגמן ואחד בבימויה (לראשונה): "חמדת ימים", על נקודת היישוב בהר מירון, בה חיה משפחת תוויאור המוזיקלית העורכת במקום קונצרטים.

ב-1995 הצטרפה לקבוצת העיתונאים למכרז על רדיו תל אביב (102FM) וזכתה, ביחד עם ראודור בנזימן, ארז טל ורפי רשף. בנזימן היה המנכ"ל וכהן (אז, כהן-גרשטל) הסמנכ"ל. כעבור שלוש שנים, ב-1998, מכרה את מניותיה ברדיו ועזבה. באותה שנה הייתה מפיקה שותפה של "קרקס פלשתינה", זוכה האוסקר הישראלי לסרט העלילתי בבימוי אייל חלפון והפקת מרק רוזנבאום.

ב-1999 ביימה והפיקה את הסרט התיעודי "כלוב זהב" (30 דק'), בהשתתפות עיתונאי הארץ גדעון לוי, עבור "שבת סלאם" של הרשות השנייה. הסרט מספר על גולה פלסטיני בהולנד, שהיה עציר מנהלי בישראל, אחרי שהואשם בחברות בחזית העממית לשחרור פלסטין וישראל הגלתה אותו. בשנת 2000 נבחרה לכהן בתפקיד יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים. בשנים 2000 – 2001 הייתה מפיקה שותפה לסרטים "רמלה" (דוקומנטרי, 60 דק', ערוץ 2) ו"מכתב לילדים" (דוקומנטרי, 60 דק', ערוץ 8) של הבמאית מיכל אביעד.

ב-1999 כהן (אז, כהן-גרשטל) התחילה לעבוד על הסרט "המחבל שלי", בן 60 דקות, שהקרנת הבכורה שלו נערכה ב-2002. זהו הראשון בטרילוגיה של שלושה סרטים. הסרט מתאר את מסע הפיוס שלה עם פאהד מיהי, האיש שירה עליה בלונדון בקיץ 1978, בזמן לימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית כאשר עבדה כדיילת באל על ונפצעה קל בפיגוע של החזית העממית לשחרור פלסטין. במהלך הסרט עוזרת לו להשתחרר מהכלא כאקט פוליטי. הסרט, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ירושלים, היה מועמד לפרס Silver Wolf בפסטיבל אידפא (2002), זכה לציון לשבח של Provincia di Cuneo באיטליה (2003) ופרס אירופי Ilaria Alpi Journalistic Television‏ (2004). הסרט. הוקרן במעל מאה פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, שודר במעל לעשרים מדינות, תורגם לעשרים שפות והוזמן יחד איתה לסבב הרצאות באוניברסיטאות הרווארד, ברקלי, מיין שיקגו, ועוד. המחבל שלי מוצג בתצוגת האון-ליין של המוזיאון הבינלאומי לנשים בסן פרנסיסקו.^[1]

סרטה הבא "ציון, אדמתי" (60 דק', 2004), השני בטרילוגיה. הסרט הוא מסע אישי בישראל באמצעות שלוש משפחות: הוריה הפלמ"חניקים – דור תש"ח - ובנותיה, שולה גולני – ניצולת שואה, בנה ההיסטוריון – מוטי גולני ורותי גיליס החיה בכרמי צור. הסרט יצא לאור בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות, הוקרן בעשרות פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם ושודר במעל לעשר מדינות. ירון לונדון אמר על הסרט:

"זהו סרט שראוי מאד לראות אותו ולשאול בעקבותיו שאלות קשות...סצנות רבות חזקות מאד...סרט על האכזריות של הציונות". ^[2]

"האח שלי" (60 דק',2007), השלישי בטרילוגיה הוא מסע פיוס וניסיון להתקרב אל אחיה שחזר בתשובה בשנות השמונים וחי בבני ברק כיהודי חרדי עם ששת ילדיו ונכדיו ואין בינם קשר. הסרט זכה למענק פיתוח מקרן יהושע רבינוביץ, מומן על ידי רשת (ערוץ 2) ושם גם שודר ברייטינג גבוה. השתתף בתחרות פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ ובכמה מדינות נוספות.

בשלהי 2007 פנה אל כהן-גרשטל התומך העיקרי שלה בטרילוגיה, ניק פרייזר מה־BBC והציע לה לעשות סרט אחד ארוך משלושת הסרטים בשם My Israel. היא עשתה סרט חדש מחומרי הגלם של שלושת הסרטים, כולל מעט צילומים חדשים והסרט נקרא "ישראל שלי". הוזמן לשידור ב-14 במאי 2008 ב-BBC לכבוד 60 למדינת ישראל שם זכה לביקורות נלהבות, קיבל תמיכה מקרן גשר לקולנוע רב תרבותי ושודר עשרות פעמים במשך חמש שנים בyes דוקו.

בקיץ 2009 יצרה את הווידאו ארט "ביבליוגרפיה" במסגרת תערוכה קבוצתית של ענבל במרכז סוזן דלל, בעזרתו של האמן יונתן ויניצקי. העבודה עוסקת בסבא-רבא שלה, יוסף אליהו שלוש.

כהן לוהקה לבימוי סרט דוקומנטרי ״זכותנו הטבעית״ לשידורי קשת בהפקת אודי ושגיא הפקות בע״מ. הסרט היה צפוי להיות מוקרן לראשונה בפסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם בדצמבר 2020.

השתלמויות

בשנים 2000–2001 למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקר ע"ש טרומן למען קידום השלום ומכון ון ליר בירושלים, קורס שנתי בנושא הפלסטינים במאה העשרים.

בשנים 2005–2007 למדה בקולות, בית מדרש פלורליסטי.

בשנים 2006–2010 למדה בעלמא בית לתרבות עברית.

הנחיה והוראה

בשנים 2009–2013 הייתה במאית מלווה בקורס רב מחלקתי: דוקומנטרי אישי בבית הספר לאמנות בצלאל לצד האנתרופולוגית ד"ר יונה וייץ והצלם מיקי קרצמן.

בשנים 2011–2013 – הנחתה שני קורסים שנתיים של שנה ג': סדנת בימוי וקורס ייזום ופיתוח פרויקטים – סדנת הפקה מרכזית, במחלקה לקולנוע, במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה.

בשנים 2013–2018 הנחתה סדנה ליצירת סרט דוקומנטרי אישי קצר במסגרת לימודי ה"וידאותרפיה" בבית הספר לקולנוע מעלה.

בשנים 2013–2018 לימדה קורס יסודות וסדנה יוצרת בשם "מה הסיפור שלי" בלימודי חוץ: מכינה לאדריכלות, עיצוב ואמנות, בבצלאל.^[3]

משנים 2014 - 2021 לימדה קורס "מי אני?" במכינה לחברה הערבית במסגרת הדקנאט של בצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים.

בשנים 2018 - 2021, במאית מלווה פרו-סמינריון "מי סטורי" של ד"ר יונה וייץ בבצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים.

בין השנים 2018 - 2023 לימדה את הקורס "דוקומנטציה אישית" בלימודי התואר השני של תקשורת חזותית בבצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים.

ב-2020 זכתה בציון לשבח בגין מצוינות בהוראה.

החל משנת 2022 - מנחה סדנאות ליצירת דוקומנטציה אישית פרטיות בבית הבאר ביפו ובבית מרים (בית לשוויון מגדרי ביפו) עבור מוזיאון העיר תל אביב-יפו לנשים מיפו.

עיסוקים נוספים

בשנים 1999–2008 הייתה חברה בפורום היוצרים הדוקומנטריים וכיהנה במשך שלוש שנים כיו"ר שלו (2000–2003). החל משנת 2007 ועד היום היא חברה באיגוד הבמאים.

מאז אפריל 2009 היא בעלת בלוג באתר "רשימות".^[4]

פרסים

ב-2005 זכתה בפרס אמנות הקולנוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים; מלגת התפנות לשנה מטעם משרד החינוך.

פרסומים על הסרטים

Lieblich, Amia. Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender, Issues - Number 8, Fall 5765/2004, pp. 281-282 Indiana University Press

דהאן, גבריאל. "המחבל שלי או הנערה היפה שקלקלה את תוכנית הרצח", דוקומנטלי, מאמרים על קולנוע דוקומנטרי ישראלי, עם עובד, 2007
יעל מונק, אתיקה של הבנה ופיוס, באתר העין השביעית, 6 באוגוסט 2008

Dietmar Regensburger/ Gerrhard Larcher (Hg.), Paradise now!?, Schuren 2009

ד"ר דובדבני, שמוליק, גוף ראשון, מצלמה, קולנוע תיעודי אישי בישראל, כתר, 2010

Kronish, Amy. Personalizing the National Lilith Magazine: independent, Jewish & frankly feminist. USA, Dec., 2010

תערוכות קבוצתיות

My Terrorist, International Museum of Women, Women, Power and Politics, online exhibition, 2006

ביבליוגרפיה (5 דק', 2009, וידאו ארט) הוזמן לתערוכה "מרחב ביניים של ענבל", מרכז אתני רב תחומי והוצג במרכז סוזן דלאל
11 פריימים מסרטה המחבל שלי בתערוכה בהכרה מלאה בהמקרר. נבחרו והוצגו על ידי האוצרת עדי אנגלמן. 2024.

יצירה

1996, חמדת ימים, סרט תיעודי (30 דק' ערוץ 2), בימוי והפקה עבור "מקום קטן" של הרשות השנייה.
1999, כלוב זהב, סרט תיעודי, (30 דק' ערוץ 2), בהשתתפות עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, עבור "שבת סלאם" של הרשות השנייה. מפיקה ובמאית.
2000 - 2008, בימוי והפקת טרילוגיית סרטים תיעודיים אישים ואחד מסכם, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי לקולנוע, עבור ערוץ 8, ערוץ 2 וyes דוקו בקו-פרודוקציות בינלאומיות עם ה־BBC‏, ARTE/ZDF, 2TV דנמרק, YLE פינלנד, VRT בלגיה ועוד. ארבעת הסרטים נרכשו לשימוש בעשרות אוניברסיטאות ברחבי העולם. משנת 2002 ועד היום, ארבעת הסרטים מוזמנים להקרנות, בנוכחות היוצרת, בעשרות אוניברסיטאות, קהילות ומוסדות בישראל ומחוצה לה וניתנים להשאלה ורכישה בספריית האוזן השלישית. להלן הפירוט:
המחבל שלי (60 דק', 2002), זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מועמד לפרס Silver Wolf בפסטיבל אידפא (2002), ציון לשבח של Provincia di Cuneo באיטליה (2003) ופרס אירופי Ilaria Alpi Journalistic Television‏ (2004). הוקרן במעל 100 פסטיבלים לקולנוע ברחבי העולם, שודר בעשרים מדינות ותורגם ל-20 שפות.
13.12.03, וידאו ארט עם יונתן ויניצקי, 5:36 דק', פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים 2004.
ציון, אדמתי (60 דק', 2004), יצא לאור בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות, הוקרן בעשרות פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם ושודר במעל לעשר מדינות.
האח שלי (60 דק', 2007), זכה למענק פיתוח מקרן יהושע רבינוביץ', השתתף בתחרות פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שודר בערוץ 2 (רשת), הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ ובכמה מדינות נוספות.
ישראל שלי (80 דק',2008), מסכם את סרטי הטרילוגיה, הוזמן לשידור ב-4 במאי 2008 בבי.בי.סי לכבוד 60 למדינת ישראל שם זכה לביקורות נלהבות, קיבל תמיכה מקרן גשר לקולנוע רב תרבותי ומשודר מאז ועד היום ב־yes דוקו.
דעי לאן את הולכת, פורטרט עצמי, וידאו ארט 4 דק', דוקאביב 2014.
מקדש מעט של אהבתנו (30 דק') 2014. במסגרת התערוכה חמישים שנה לאנדרטת חטיבת הנגב, חמישים שנה לפיסול הסביבתי של דני קרוון אוצרת: עדי אנגלמן.
זכותנו הטבעית (47 דק') 2020. עבור שידורי קשת בהפקת אודי ניר ושגיא בורנשטיין. הוקרן לראשונה בסולידריות: פסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם, סן דייגו, קליפורניה, Short listed לפרס אלי קליר למחשבה ישראלית (יולי 21), סינמטק חיפה, קפה שפירא, סינמטק תל אביב, פסטיבל סרטי היסטוריה בבורגאס בלגרד (ספט' 21), פסטיבל קולנוע יהודי בבריטניה (אוקט' 21), אוניברסיטת קונקורדיה מונטריאול (נוב' 21) ו-Boca Raton Jewish Film Festival פלורידה (פבר' 22).