פוגאן נולד במשפחה יהודית ענייה בפשט ולימודיו היוו מאמץ כספי גדול עבור הוריו. לאחר סיום בחינות הבגרות למד שפות, כדי להיות מורה לצרפתית, לגרמנית ולהונגרית ובזמן זה התוודע למרקסיזם. בשנת 1905 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית, ובחר במקצוע העיתונאות במקום במקצוע ההוראה. משנת 1910 הוא היה חבר הסגל של העיתון וכתב העת נפסבה (Népszava) ו"סוציאליזם". כמבקר ספרות, הוא עמד בראש ההשקה של סדרה בשם "הספרייה העולמית" בנושא חינוך עובדים, וכתב מאמרי מבוא לכרכים שלה. עמדתו הייתה חיובית לגבי המשורר אנדרה אדי והמגמה הספרותית החדשה שהוביל.[2] הוא היה אחד הנציגים הראשונים של האסתטיקה הספרותית המרקסיסטית בהונגריה. יוז'ף פוגאן, עיתונאי צעיר, הצטרף לתא הבונים החופשיים הרדיקלי "מרטינוביץ" בשנת 1912 וכן היה פעיל בחוג גלילאו לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא היה חייל בחזית ואחר כך כתב צבאי וכתב יצירות נגד מלחמה (משפטו של פרידריך אדלר, פשעי מפלגת הפועלים). בשנת 1918 עזבו כל הסוציאל-דמוקרטים את תאי הבונים החופשיים לפי הוראת המפלגה וביניהם גם יוז'ף פוגאן, יוז'ף דינר- דינש, ז'יגמונד קונפי, זולטאן רונאי, יוז'ף ואגו.[3]
בסתיו 1918 הצטרף פוגאן לאופוזיציה השמאלית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ה-MSZDP. הוא הפך לאחד ממנהיגי מהפכת החרציות, וראש המועצה הצבאית בבודפשט (המועצה הצבאית בבודפשט הייתה גוף מהפכני שהוקם בשנת 1918 לאחר התמוטטות החזית האיטלקית, והיא הורכבה משבים הונגרים, חיילים פשוטים, קצינים זוטרים, וקצינים שחזרו מהחזית ברוסיה. בראשם עמד תחילה איש חיל האוויר אימרה צ'רניאק. פעילותו וכישוריו של פוגאן בגוף זה היו מאוד שנויים במחלוקת.[4][5]
בדצמבר 1918 הוא עדיין מחה נגד מערכת התעמולה הקומוניסטית במועצה הצבאית. באביב 1919 היה מוכן לשתף פעולה עם הקומוניסטים, ולמעשה הוא עצמו הפך לקומוניסט והיה אחד החותמים על ההחלטה שהכריזה על איחוד שתי מפלגות הפועלים ליצירת דיקטטורה של הפרולטריון. הוא מילא תפקיד ברפובליקה הסובייטית ההונגרית כקומיסר העם, לענייני צבא, לחוץ ואחר כך לחינוך. בצבא האדום ההונגרי היה מפקד הגיס השני. לאחר התפטרותו של הגנרל אאורל שטרומפלד, מפקד הצבא האדום הפך למעשה למנהיג הצבא. כנגד מושג גיוס החובה הכללי של טיבור סמואלי, ועדה של המועצה המהפכנית הוקמה ב-24 במרץ 1919 ועדה בת השלושה חברים (בלה קון, וילמוש בהם ויאקאב ולטנר). הוועדה תמכה בסופו של דבר בתפיסת גיוס הצבא של פוגאן, ועל בסיס זה פורסמה ההחלטה על הקמת הצבא האדום ב-25 במרץ. כתוצאה מחילוקי דעותיו עם הנהגת הצבא, פוגאני התפטר מתפקידו בצבא ב-4 באפריל (חטיבה של הצבא האדום דרשה את עזיבתו), ובשלב זה השתלטה ועדה צבאית בת חמישה חברים על הנהגת הצבא. כקומיסר העם הוא היה משתתף פעיל ותומך בצעדי ממשלת הרפובליקה הסובייטית כמו שינוי שמות מתקני צבא על מלכים לדמויות בתנועת העבודה. לשמו של פוגאני נקשר איסור הופעת המגזין ניוגט.[6] עבודתו הספרותית שלו לא לוותה בהצלחה ברורה, מחזהו נפוליאון ספג ביקורת שלילית מאוד בניוגט על ידי מיקשה פנייה כחודש לפני שכתב העת נאסר.[7]
אחרי נפילת הרפובליקה הסובייטית
לאחר קריסת הרפובליקה הסובייטית ברח פוגאני לווינה. אחר כך היגר לברית המועצות בשנת 1920 והשתתף בלחימה בחצי האי קרים כקומיסר פוליטי. במהלך הכנת משפט רצח אישטוואן טיסה הוא הואשם בכך שהיה מעורב בהתנקשות בראש הממשלה הרוזן טיסה ביום מהפיכת החרציות, ולכן ביקשה מממשלת הונגריה מאוסטריה להסגירו. כיוון שהוכח שבזמן ההתנקשות, פוגאני נאם בפני קהל ממרפסת מלון אסטוריה בבודפשט, וביקש מהקהל לשמור על קור רוח, אוסטריה סירבה להסגירו. הליך ההסגרה אף בוטל אחר כך על ידי ממשלת אישטוואן בתלן.[8]
משנת 1921 היה חבר במפלגת הקומוניסטים בהונגריה, ובתקופה זו שימש בתפקיד גם בקומינטרן. בשנת 1922 הוא נסע באופן לא חוקי לארצות הברית, שם עבד בסניף ההונגרי של התנועה הקומוניסטית האמריקאית, למד אנגלית והיה חבר בוועד המנהל של מפלגת הפועלים באמריקה בשם ג'ון פפר. הוא הוחזר למוסקבה בשנת 1924, אך חזר לשם רק בשנת 1925 או מאוחר יותר, ובמהרה נסע לחו"ל, כדי לארגן את התנועות הקומוניסטיות של במדינות הסקנדינביה ובמדינות אסיה השונות (שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הרפובליקה הסינית (1912–1949), יפן, קוריאה). בשנים 1928 – 1929 היה שוב פעיל בתנועה הקומוניסטית של ארצות הברית, ומשנת 1930 ואילך התגורר דרך קבע בברית המועצות, שם עסק בהיסטוריה כלכלית ועיתונאות.
בתקופת הטיהורים שיזם סטלין בשנת 1937 הוא נעצר ב־29 ביולי באשמות שווא (כגון פעילות אנטי-מהפכנית). הוא נידון למוות ב-8 בפברואר1938 והוצא להורג באותו היום. שמו שוקם ב-30 במאי1956.[9]
עבודותיו
פוגאני כתב עבודות רבות בשפה ההונגרית ובשהותו בארצות הברית פעמיים למד אנגלית וכתב כמה עבודות חשובות גם באנגלית.
בהונגרית
Arany János politikai nézetei (Budapest, 1909.)
Harcok emberei (tanulmányok, Bp., 1911);
A Balkán háború és az osztrák-magyar imperializmus (Bp., 1913);
Lemberg. Tíz hónap a cárizmus uralma alatt (Budapest, 1915.)
A meghódított Orosz–Lengyelországon keresztül (Budapest, 1915.)
A földre szállt pokol (Az Isonzo eposza, 1916.)
A Munkapárt bűnei (Bp., 1917);
Dánia, a paraszteldorádó (Bp., 1918);
Halál ellen van orvosság (Budapest, 1918)
Emberek és korok (Bp., 1919);
Napóleon (dráma, Bp., 1919);
Forradalom és ellenforradalom (Bp., 1919);
Szocialista külpolitika (Bp., 1919);
A fehér terror Magyarországon (Bécs, 1920);
Kommunisták és szakszervezetek (Bécs, 1922);
Kultúra, álkultúra (életrajz és jegyzetek: Geréb László, Bp., 1962);
Bölöny József: Magyarország kormányai. Az 1987-1992 közötti időszakot feldolg. és sajtó alá rend. Hubai László. 4. bőv., jav. kiad. Bp., Akadémiai Kiadó, 1992.
Nagy Csaba: A magyar emigráns irodalom lexikona. Bp., Argumentum Kiadó-Petőfi Irodalmi Múzeum és Kortárs Irodalmi Központ, 2000.
Magyar Nagylexikon. Főszerk. Élesztős László (1-5. k.), Berényi Gábor (6. k.), Bárány Lászlóné (8-). Bp., Akadémiai Kiadó, 1993-.
Palatinus József: A szabadkőművesség bűnei. 4. kiad. Bp., 1938-1939. Budai-Bernwaliner József ny.
Iratok a magyar külügyi szolgálat történetéhez. Összeáll. és szerk. Pritz Pál. Bp., Akadémiai Kiadó, 1994.
Révai Új Lexikona. Főszerk. Kollega Tarsoly István. Szekszárd, Babits, 1996-.
T. Kiss Tamás: [Kulturális] miniszterek 1848 és 1993 közötti időszakban. = A magyarországi kulturális minisztériumokról (1867-1993). Bp., Konferenciaközpont és Szabadegyetem Alapítvány, 1993.
Új magyar életrajzi lexikon. Főszerk. Markó László. Bp., Magyar Könyvklub.
Új magyar irodalmi lexikon. Főszerk. Péter László. Bp., Akadémiai Kiadó, 1994.
Thomas Sakmyster: A Communist Odyssey: The Life of József Pogány/John Pepper New York, Central Europian Press, 2012.
Varga József: P. J. Kultúra-álkultúra (Kortárs, 1962. 8. sz.).
