הציור מתאר קבוצת מתפללים יהודים בעת תפילה בבית הכנסת. לכאורה, המתואר בציור מתאים למתרחש בבית כנסת בכל שבת וחג. הזיהוי שלו עם יום הכיפורים טמון בראש ובראשונה בציור עצמו באמצעות כתובת זעירה - "מחזור של יום כפור" - הרשומה בספר שהיהודי סמוך למרכז התמונה רכון עליו (הכתובת מופיעה בתחתית הדף הפתוח ולא בכריכה המוסתרת).
עד מותו של גוטליב בשנת 1879, נודע הציור בעיתונות הפולנית בשמות שונים כגון "Żydzi modłący się" ("יהודים מתפללים") או "W dzień Sabbatu" ("ביום השבת"). בעיתונות היהודית בפולין נקשר הציור עם יום הכיפורים בתקופה שלאחר מותו של גוטליב. באחד ההספדים שנכתבו לזכרו מצוין כי הציור מתאר את תפילת יום הכיפורים, "קודם במקצת לתפילת נעילה" (בסוף תפילת נעילה תוקעים בשופר, ואכן בציור מופיע שופר - על השולחן הנמוך, בצד שמאל למטה). בכתב העת "כנסת ישראל" כונה הציור "גוי קדוש ביום קדוש". מרטין בובר, בהרצאה שנשא בנושא האמנות היהודית בקונגרס הציוני העולמי החמישי בשנת 1901, התייחס אל היצירה בשם "Betende Juden" ("יהודים מתפללים"), שם אשר היה ידוע בעיתונות הגרמנית של אותה עת.[1]
רקע היסטורי
בראיון שנתן לסופר נתן סאמועלי (Nathan Samuely) בשנת 1878, תיאר גוטליב את המניע לציורו "יהודים מתפללים" כהתעוררות דתית-לאומית:
החומר הזה אשר לקחתי לי לציורי הראשון ואשר בו הצבתי לי יד ושם, הוא בא לי מאת אחד מבני-אומנותי, אחד מתלמידי האקאדעמיא, כי הוא העלה על לבי את עמי ואת צור מחצבתי. והדבר כן היה: בהיותי בבית הציורים היה ליבי מלא על כל גדותיו ממלאכת מחשבתי ונפשי הייתה שכורה מכל הגדולות והנשגבות אשר סביב שתו עלי, עד כי האמנתי בחפזי כי כבר נפלה החומה המבדלת אותי מכל בני העמים, כי הרחיבו גבולות-עולם לפני עד אי קץ, ואהיא בעיני אח ורע לכל בני האדם, אין גדר ואין מסך מבדיל, כולנו אחים ורעים, כלנו בני אב אחד, אל אחד בראנו - אך עודני חוזה את החלום הנעים הזה והנה נגעה בי יד ואיקץ מחלומי. אחד מתלמידי האקאדעמיא, אשר בא בריב עמדי הוציא עלי רוחו בדברים מרים כלענה באמרו: 'אל נא תשכח מי ומה אתה, רק יהודי נקלה, בזוי עם, תולעת ולא איש, מרמס היית מאז ומעולם לכל רגל, וגם עתה יוכל כל איש להשכין לעפר כבודך, ולך אין הצדקה לתבוע את עלבונך...' בשמעי את הלעג הנורא הזה, אשר כבר נשכח כמת מלבבי, החל דמי לרתוח בקרבי כסיר נפוח, לבבי חש מכאוב איום ונורא, כל פצעי בת עמי התעוררו בקרבו, קראו ולא דמו - אז נשבעתי להקדיש כל כחי ואוני לבת עמי הנהלאה.
— נתן סאמועלי, זכרונות (על קבר הציר מרדכי גאטטליעב), אחיאסף, תרנ"ה. [2]
על אף הצהרתו המאוחרת של גוטליב, לא היה זה ציורו הראשון והוא אף הוסיף ליצור גם ציורים בנושאים לא יהודיים ואף ציורים בעלי קונטקסט נוצרי. יחד עם זאת היווה הציור בעיניו עדות על לאומיותו היהודית. עדות לכך ניתן למצוא בביקורו בפגישה של תנועת "שומר ישראל" בגליציה, תנועה אשר דגלה בשילוב היהדות בחברה, אליה הביא רפרודוקציה מצולמת של יצירתו.[3] החל משנות השישים של המאה ה-20, הפך הציור לסממן ללאומיות היהודית. דמותו המצוירת של גוטליב, הנמצא ביחס דיאלקטי עם התיאור הליטורגי היהודי שבציור, נתפשה כשלב בתהליך של שלילת הגלות היהודית.
תיאור
הציור מתאר תפילה בתוך חלל של בית כנסת. במישור הקדמי של הציור מתואר דוכן לקריאת התורה. לפניו עומדים שלושה אנשים. מצד ימין מתוארות דמויותיהם של נער צעיר ואדם מבוגר הקוראים באותו הסידור. על קיר מאחוריהם מופיעים פסוקים מתוך התורה. זהו דיוקן עצמי של גוטליב כנער. משמאלם נצבת דמות שגם היא מהווה פורטרט עצמי של גוטליב, הפעם כמבוגר בשנות העשרים לחייו. הוא מתואר כנשען על הדוכן, לבוש בבגד פסים ולמותניו אבנט רחב. על צווארו שרשרת עם תליון עליו חקוק מגן דוד, וכן ראשי התיבות של שמו בעברית - "מ. ג.". לצידו יושב יהודי מבוגר, עטוף טלית ואוחז בספר תורה שעל כיסויו מצוינת הקדשה - "כ"ת / נדבה / לזיכרון נשמת / המנוח כמהר"ר משה / גאטיליעב זצ"ל / תרל"ח[4]/ לפ"ק". משמאלו עומד נער צעיר, הלובש מעיל חגיגי וארוך ואוחז בשולחן נמוך ועליו סידורי תפילה ושופר. הילד עונד את אותו תליון המופיע גם על צווארו של גוטליב הבוגר. מסיבה זו רבים פירשו דמות זו כדיוקן עצמי נוסף שלו, הפעם כילד. בנוסף, מאחורי דוכן התפילה נמצאות עוד ארבע דמויות של מתפללים עטופים בטליתות.
עזרת הנשים של בית הכנסת מתוארת כמעין מרפסת נמוכה המשקיפה על החלל המרכזי. היא בנויה בעזרת עמודי אבן פשוטים הנושאים קמרונות. במישור האחורי של הציור מתואר וילוןכחול שמעליו נחשפים שני חלונות זכוכית עגולים המעוצבים בטכניקה של ויטראז'. דרך החלונות, הנדמים כזוג עיניים, משתקף אור בוהק. מקור אור נוסף מתואר בצידה השמאלי של הקומפוזיציה בדמות שני נרות גדולים ודולקים, שייתכן שהם ה"געזונטא ליכט" המפורסמים - אותם נרות שדולקים מערב יום כיפור ועד מוצאי יום כיפור. בחלל עזרת הנשים מתוארות שתים-עשרה נשים, כשמתוכן לאורה (ארוסתו של גוטליב) מתוארת פעמיים. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המחזיקה את סידור התפילה הקטן על חזה, ובחלקו הימני של הציור היא מתוארת יושבת ומתלחשת עם אימה.
מבחינה טכנית מציג הציור את ניסיונו של גוטליב בציור אקדמי המשלב טכניקות שונות, כגון חריטה בצבע ושימוש באימפסטו במקומות שונים בציור, בעיקר בתיאור כיסוי דוכן התפילה וכיסוי ספר התורה.
היבטים ביוגרפיים
רבות מן הדמויות המתארות הן פורטרט של בני משפחתו של גוטליב - החיים והמתים. בנוסף, מכיל הציור דיוקן עצמי משולש שלו - כמבוגר בשנות העשרים במרכז הציור, כנער מתבגר הקורא ביחד עם אביו בצידו הימני של הציור, וכנער צעיר. במרכז הציור, על גבי ספר התורה, חרט גוטליב כתובת זיכרון לעצמו. גוטליב הסביר מעשה זה ברצון שלו ליצור מחדש את קרובי משפחתו על הבד, ולשלב את עצמו ביניהם. ממד ביוגרפי נוסף הקיים ביצירה הוא הכללת דיוקנה הכפול של לאורה הנשל-רוזנפלד, ארוסתו של גוטליב, אשר ביטלה את האירוסין עמו ונישאה לאחר.
