טריטון, הידוע גם כנפטון I, הוא הגדול בירחיו של נפטון, כוכב הלכת השמיני במערכת השמש. טריטון הוא הירח השביעי במרחקו מכוכב הלכת, והוא נתגלה על ידי ויליאם לאסל ב־10 באוקטובר1846, רק 17 ימים לאחר גילויו של נפטון עצמו. במשך זמן רב לא היה לירח זה שם, ורק בשנת 1949 אושר סופית השם "טריטון", על שם טריטון, אחד מאלי הים במיתולוגיה היוונית ובנו של פוסידון.
טריטון הוא היחיד מבין הירחים הגדולים במערכת השמש אשר נע במסלולו במגמה הפוכה לכיוון תנועתו של כוכב הלכת. בשל כך סוברים[1] כי הוא נוצר במקום אחר ונלכד על ידי כבידתו של נפטון לאחר שכבר נהיה גוף עצמאי.
מסלול
טריטון מרוחק כ־354,000 ק"מ מנפטון והוא משלים סיבוב אחד סביב צירו ב־5.87 ימי ארץ ובמהירות של 4.39 קמ"ש, במסלול שהוא כמעט מעגלי. נטיית מסלולו היא 157.3 מעלות ביחס למישור הקפתו את נפטון.
בשל תנועתו ההפוכה והשפעת כוחות הגאות שמפעיל עליו נפטון, טריטון מתקרב אליו יותר ויותר, ומעריכים כי תוך 3.6 מיליארד שנה הוא יגיע לגבול רוש ויתפורר בשל כבידתו של נפטון[2].
צפיפותו של טריטון היא 2.05 גרם לסמ"ק, והוא ככל הנראה מורכב מ־25% קרח מימי ומ־75% מחומר סלעי. קוטרו 2,700 ק"מ, וטמפרטורת פני השטח של טריטון היא 235- מעלות צלזיוס, מה שגורם למתאן, לחנקן ולפחמן הדו־חמצני לקפוא. דבר זה מייחד את טריטון כגוף היחידי, ככל הידוע, שרוב פני הקרקע שלו עשויים מקרח חנקני, והוא נחשב לגוף הקפוא ביותר שנצפה עד כה במערכת השמש.
האטמוספירה של טריטון דלילה מאוד, והלחץ האטמוספירי על פניו הוא כ־0.01 מיליבר. גובה האטמוספירה הוא 5–10 ק"מ והיא מורכבת בעיקר מחנקן וכמות קטנה של מתאן קפוא. מהירות ההימלטות מעל פניו של טריטון שווה ל־1.45 ק"מ בשנייה, ויש לו שדה מגנטי.
קרומו של טריטון מורכב בעיקר מתרכובות של צורן (סיליקטים), אך מצויה עליו גם כמות רבה של קרח מימי וקרח מתאני קפוא. הקרום משופע באגמי קרח גדולים, מכתשי מטאוריטים ופסגות הרים קפואות. החללית וויאג'ר 2 תצפתה על טריטון גייזרים, המעיפים חומר לגובה של 8 ק"מ מעליו; החומר הנפלט מגייזרים אלו הוא ככל הנראה חנקן נוזלי, או תרכובות של מתאן, ומניחים כי פעילותם של הגייזרים הללו נובעת מחימום עונתי של טריטון על ידי השמש. גייזרים אלה מייחדים את טריטון והוא אחד משלושת הגופים במערכת השמש אשר מתרחשת בהם פעילות וולקנית.
טופוגרפיה
המידע על פני השטח של טריטון נרכש ממרחק של כ-40,000 ק"מ על ידי החללית וויאג'ר 2.[3] 40% משטחו של טריטון שצולמו על ידי וויאג'ר 2 חשפו רמות, רכסים, תלמים, שקעים, מישורים, מישורים קפואים וכמה מכתשים. טריטון שטוח יחסית; גובה פני השטח שלו אינו משתנה מעבר לקילומטר אחד.[4] מכתשי הפגיעה שנצפו מרוכזים כמעט לחלוטין בחצי הכדור המוביל של טריטון.[5] ניתוח של צפיפות המכתשים העלה כי במונחים גאולוגיים, פני השטח של טריטון צעירים ביותר. הגיל המוערך של אזורים שונים נע בין 50 מיליון שנה ל-6 מיליון שנה בלבד.[6]
היווצרות
בשל מסלולו ההפוך לכיוון תנועתו של נפטון, משערים כי טריטון היה גוף עצמאי וחלק מחגורת קויפר, עד אשר נלכד בכוח המשיכה של נפטון והפך ללוויין שלו. השערה זו מקבלת משנה־תוקף לאור הדמיון הגאולוגי הרב בין טריטון לפלוטו ולאור המסלול המעוות של נראיד, הירח השני של נפטון. משערים כי טריטון, בעברו בסמוך לנפטון, השפיע בכבידתו על נראיד והיטה אותו למסלול האקסצנטרי הנוכחי שלו.
^:Craig B Agnor, Douglas P Hamilton (May 2006). "Neptune's capture of its moon Triton in a binary–planet gravitational encounter". Nature 441 (7090): 192–194. Bibcode 2006Natur.441..192A. doi:10.1038/nature04792. PMID16688170.
^Chyba, C. F.; Jankowski, D. G.; Nicholson, P. D. (1989-07). "Tidal evolution in the Neptune-Triton system". Astronomy and Astrophysics 219 (1–2): L23–L26. Bibcode 1989A&A...219L..23C.
^
McKinnon, William B.; Kirk, Randolph L. (2014). "Triton". In Tilman Spohn; Doris Breuer; Torrence Johnson (eds.). Encyclopedia of the Solar System (3rd ed.). Amsterdam; Boston: Elsevier. pp. 861–882. ISBN978-0-12-416034-7.
.svg){kind=small}
.jpg)
.jpg)
