הכפר חולא נכבש על ידי חטיבת כרמלי ב-24 באוקטובר, ללא התנגדות. הפעולה נעשתה במהלך השתלטות על רצועת הגבול עם לבנון במבצע חירם. רוב תושבי הכפר ברחו צפונה.
ב-1 בנובמבר ריכזו החיילים את הגברים שנותרו בכפר, שהיו כולם אזרחים פרט לאחד שלבש מדים. הסמג"ד דב ירמיה נסע להתייעצות במפקדת החטיבה שישבה בכפר הנטוש אל-ח'אלצה, ולקח איתו את השבוי לובש-המדים. כאשר חזר למחרת ושאל היכן השבויים, ענו לו חיילי החטיבה: "המ״פ והרס״פ ירו בכולם בתת-מקלע ואחר-כך פוצצו את הבית עליהם, כדי שיהיה להם קבר אחים."[1][2] לפי הגרסה הישראלית נהרגו 34 לבנונים, ולפי גרסה לבנונית נהרגו 58 לבנונים.[3]
להיס הועמד לדין באשמת רצח של אנשים אחדים בבית דין צבאי מיוחד בחיפה. במשפטו טען שהפשע בוצע מחוץ לגבולות ישראל, ולכן מחוץ לתחום שיפוטו של בית הדין. בית הדין הצבאי דחה טענה זו אבל אפשר דחייה במשפט, על מנת לאפשר עתירה לבג"ץ.[4] בדיון בבג"ץ טענה המדינה כי אין לבג"ץ סמכות לפרש את החוק הצבאי. בפברואר 1949 דחה בג"ץ את הטענה של להיס ואת טענת הממשלה, ואפשר למשפט להמשיך.[5]
להיס הואשם שב-31 באוקטובר רצח 18 אנשים, ולמחרת רצח 15 אנשים. הוא זוכה מחמת הספק מהאשמה הראשונה, אך הורשע באשמה השנייה ונדון לשבע שנות מאסר. להיס ערער על ההרשעה ועל העונש בפני בית הדין הצבאי העליון שבראשות האלוף איתן אבישר. בית הדין הותיר את ההרשעה בעינה, אך הפחית את העונש לשנת מאסר אחת, שאותה ריצה במעצר פתוח במחנה פיקוד הצפון.[6]
בעת מינויו של להיס לסוכנות היהודית, כתב דב ירמיה לאריה דולצין, יו"ר הסוכנות, על תפקידו של להיס בטבח חולא. מכתבו של ירמיה פורסם בעיתון על המשמר[10] (הציטוט להלן אינו זהה למקור, משום שזה תרגום לעברית מהתרגום לאנגלית[11] של המקור):
"אני קיבלתי דו"ח לפיו לא הייתה שום התנגדות מתוך הכפר, לא הייתה פעילות עוינת באזור, ושבכפר נותרו כ-100 אנשים. הם נכנעו וביקשו להישאר. הגברים ביניהם רוכזו בבית אחד תחת שמירה. אני הייתי שם וראיתי כ-35 אנשים (ירמיה לא זוכר את המספר המדויק כיום, למעשה היו בבית מעל 50 איש) בגילאים שבין 15–60, כולל חייל לבנוני אחד (שלא נהרג).... כשחזרתי לכפר למחרת בבוקר עם פקודה לגרש את תושבי הכפר, גיליתי שבזמן שלא הייתי נוכח שני קצינים הרגו את כל השבויים שהיו בבית עם תת-מקלע, ואז פוצצו את הבית על גביהם כדי שישרת להם כקבר. הנשים והילדים נשלחו מערבה.
כששאלתי אותו למה הוא עשה זאת, הקצין השיב כי זו הייתה הנקמה שלו על רצח חברו הטוב ביותר בטבח בית הזיקוק בחיפה."
בתגובתו של דולצין למכתבו של ירמיה, הוא טען כי עברו של להיס היה ידוע לסוכנות היהודית מאז 1961. הוא גם גילה כי כאשר להיס נרשם כעורך דין בשנת 1955, הנושא נבדק על ידי המועצה המשפטית, והוחלט כי המעשה שבגינו להיס נשפט "לא נושא עמו קלון". לאחר שלהיס מונה לתפקיד, המחלוקת בעניין מינויו דווחה לתקשורת ואף גררה דיון בכנסת.
יוסף שי-אל, מפקד אחת משלוש המחלקות בפעולה, כתב בזכרונותיו:[12]
"התקדמנו עד לכפר ותפסתי קרוב לשישים שבויים. ריכזתי אותם בבנין אחד והשארתי שלושה חיילים לשמור עליהם. אני המשכתי דרכי מעבר לכפר ותפסתי משלט שממנו ניתן היה להגן על הדרך אליו. שמעתי התפוצצויות בכפר, אבל לא היה לי פנאי לשים תשומת לב לדבר. בשעות הערב נסוגתי עם כל היחידה אל הכפר. פגשתי את הבחורים אשר השארתי לשמירה על השבויים, ואלה אמרו לי שמפקד הפלוגה בא בעצמו והרג אותם בשלושה בתים נפרדים. אני הזדעזעתי וכך עשו גם מרבית החיילים שלי. היינו אומנם אחרי פעולות בהן נפלו לנו הרבה חברים, אך הרעיון של רצח שבויים לא היה מקובל עלינו. אותו מפקד פלוגה המשיך לפקד עלינו ועל כן רוב החיילים כתבו מכתבים אישיים, בהם ביקשו להחליף את המפקד או להעבירם לפלוגה אחרת."
להיס עצמו שינה במהלך השנים את גרסתו לגבי מה שהתרחש בטבח חולא, כדי להצדיק את מעשיו, ובריאיון איתו מ-2010 טען טענות המנוגדות לאירועים שפורטו בכתב האישום. לדבריו התרחש כביכול קרב קשה לכיבוש הכפר, והטבח לא בוצע על ידי חטיבת כרמלי אלא על ידי חיילים מחטיבה אחרת.[13]
הערות שוליים
^ 12בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, פרק 8: מבצע יואב ומבצע חירם: אוקטובר-נובמבר 1948, עמ' 374.
