אין לבלבל ערך זה, העוסק בהרחקת אנשים מהחברה, עם הערך "חרם (מתנות כהונה)", העוסק בהחרמת חפצים ונתינתם לכהן.

עונש החרם בהלכה הוא הרחקת אדם מן הציבור. התלמוד מבחין בין חרם לנידוי, וחרם הוא העונש החמור מביניהם, כיוון שבנוסח הטלת החרם מופיעה המילה "ארור". חרם מוטל כאמצעי אחרון: אדם שעובר על דבר איסור במזיד מנדים אותו מהציבור מיד, אם לא חזר בו מנדים אותו שנית, ואם לא חזר בו מחרימים אותו. החרם מוטל על ידי בית הדין בנוכחות מניין (עשרה אנשים), בטקס שכולל תקיעה בשופר והחזקת ספר תורה. בחרם משתמשים רק נגד חוטא ובמקרים נדירים ביותר. התרת החרם נעשית אף היא על ידי בית הדין המכריז "שרוי לך מותר לך".

ישנם שני סוגים של חרם, והדבר תלוי בזמן שקבעו את החרם. יש "חרם שלאחר מעשה" ו"חרם שלפני מעשה". בחרם שלאחר מעשה, צריך מושב בית דין להחיל במפורש את החרם, ולעומת זאת בחרם שלפני מעשה, מדובר בחרם מסוג שונה לגמרי, בו הרבנים שמתקנים את החרם קובעים מכאן ולהבא, שכל מי שיעשה מעשה מסוים יחול עליו חרם באופן אוטומטי. דבר זה נקרא "חרמי ציבור"^[1].

ההבדל בין שני סוגי החרמות הללו הוא באופן תחולתם; חרם שלאחר מעשה הוא ממוקד ומוחל באופן ספציפי על אדם מסוים, ולעומת זאת חרם שלפני מעשה הוא חרם שמוחל קטגורית על מעשה מסוים, וכאשר אדם עובר ועושה את המעשה, חל עליו החרם באופן אוטומטי.

כך לדוגמה, ישנה תקנה של רבנו תם הקובעת שאסור "להוציא לעז על גט" – הכוונה לפקפק בכשרות של גט ללא סיבה מספקת. בנוגע לתקנה הזו כותב המהרי"ק^[2]: ”ומכל מקום דבר פשוט הוא דלעניין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנה רבנו תם והסכימו עמו גדולי הדור והיה בה משום מגדר מילתא (תקנה שנועדה ליצור הרחקה מסיכונים) ותקנתא ודאי דממילא חיילא (חלה ממילא, חלה מעצמה) ולכל הפחות די בגילוי מילתא בעלמא...”.

המשמעות הכללית של המושג "חרם" היא העברת רכוש מאדם אחד לאדם אחר^[3]. במובנו הקדום היה החרם כינוי לבקר, צאן או תוצרת חקלאית שניתנו לאל או לכהנים: בחומש ויקרא מוזכר חרם לה': ”כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו... לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל, כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה” (ויקרא כז כח), ובחומש במדבר מוזכר חרם לכהנים: ”כל חרם בישראל לך יהיה” (במדבר יח יד). שני סוגי החרמות הללו נקראים בלשון חז"ל: "חרמי גבוה" − הקדש לבית המקדש, ו"חרמי כהנים" − אחת ממתנות הכהונה.

במובנו הנוסף, המאוחר יותר כנראה, ציין החרם השמדה מלאה, כגון הציווי "החרם תחרימם" שהצטוו בני ישראל לגבי עממי כנען בעת כיבוש הארץ (ספר דברים, פרק כ', פסוקים ט"ז–י"ז). במובן זה משמש החרם גם בפרשת עכן בספר יהושע (פרק ז). עכן לקח לעצמו משלל העיר יריחו שעליו הוכרז חרם: "והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (ספר יהושע, פרק ו', פסוק י"ז). עכן וכל בני משפחתו, צאנו ובקרו, הומתו בסקילה (לפי כמה מהשיטות).

שאול המלך נענש על שלא ביצע עד תום את מצוות החרם שציווה ה' בעת המלחמה בעמלק (ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג'): "והחרמתם את כל אשר לו". הוא החרים אמנם את עמלק "לפי חרב", כלומר הרג אותם, אך חמל על אגג מלך עמלק ועל "מיטב הצאן והבקר". שאול הצטדק באמרו שלא ביקש אלא לזבוח לה' את הצאן והבקר, אך שמואל הנביא הדיחו מן המלוכה במצוות ה'.

הנידוי הונהג לראשונה בסוף תקופת בית שני, לאחר שנחלשו הסמכויות של מוסדות התורה ולאחר החורבן, בשעה שלא היו בידי הנשיא וסנהדרין אמצעי אכיפה להטלת מרותם על העם (כמו ארבע מיתות בית דין או ארבעים מלקות). המשנה מספרת על נידויו של עקביא בן מהללאל כיוון שזילזל בכבודם של שמעיה ואבטליון. הגמרא מספרת על חכמים שנידו את רבי אליעזר בן הורקנוס מכיוון שסירב לקבל את שיטת הפסיקה המקובלת במעשה "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט ב). עוד מסופר על שמעון בן שטח שרצה לנדות את חוני המעגל משום ש"הגיס כלפי מעלה" בתפילתו על הגשמים, ואת תודוס איש רומי שהנהיג לאכול "גדי מקולס" בערב חג הפסח (מסכת ברכות יט, א).

בתקופת האמוראים התפשט השימוש בחרם ובנידוי, והוחל גם על העובר על החלטה של בית דין או על דברי סופרים (בבא קמא קיג, א).

בתקופת הגאונים התפשט החרם עוד יותר כאמצעי משפטי לגביית קנסות. מעיקר הדין תשלומי עונשין (קנס) היו נגבים רק בארץ ישראל, אולם הגאונים התקינו לנדות את החייב אם לא ישלם. כמו כן, היו מנדים את חייבי מיתות בית דין ואת אלה החשודים בשבועת שקר, שאי אפשר היה להטיל עליהם חובה להשבע. בנוסף, חלה החמרה בתוקף החרם. נאסר לקבור את המנודה והמוחרם בקבר ישראל, וכן אסרו למול את בניו של המוחרם או לסדר להם קידושין.

עם זאת, חכמים בכל הדורות נמנעו מלהטיל חרם שלא לצורך ואף אסרו לבטא מילה זאת שלא לצורך.

לאחר תקופת הגאונים השתמשו בנידוי ובחרם כדי לחזק את תקנות הציבור. אחד הראשונים שהשתמש בחרם היה רבנו גרשום מאור הגולה. לאחר מספר דורות, בזמן מסע הצלב השני, התכנסו 150 רבנים וביניהם הרשב"ם ורבינו תם והכריזו חרם על כל יהודי שילך לתבוע יהודי בבית משפט של גוי. בנוסף, הטילו באותה תקופה חרמות בענייני הקהילות, כגון חלוקת מיסים ומינוי שוחטים ורבנים.

בשנת ה'שמ"ד (1584) התכנסו חכמי העיר פראג ובראשם המהר"ל מפראג, והחרימו כל מי שיוציא שם רע על חבירו, ובמיוחד על נפטרים, ובמיוחד על שם רע של ממזרות^[4]. היה זה חידוש של חרם קדמון מימי רבנו גרשום מאור הגולה^[5].

עד לדורות האחרונים השתמשו הקהילות בנשק החרם נגד פורעי דת ומוסר, ובעיקר נגד מוסרים, שהלשינו על יהודים לשלטונות הגויים. מן המפורסמים שבהם היה חרם שהטילו רבנים אחדים לפני יותר מ-700 שנה על הלומדים בספר מורה נבוכים של הרמב"ם ועל העוסקים בחוכמות חיצוניות. בשנת 1656 הטילו רבני הולנד חרם על ברוך שפינוזה ועל אוריאל ד'אקוסטה, בטענה שהפיצו דעות של כפירה. מעט מאוחר יותר הוטלו חרמות גם על חסידי שבתי צבי. חרמות הוטלו גם בתחילת תקופת החסידות על ההולכים בדרכה, ועל משכילים ורפורמים.

החרם נאסר בחוק במדינות אירופה החל מסוף המאה ה-18, בדרך כלל במקביל להגבלת או ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילות היהודיות. ב-28 במאי 1785 אסר יוזף השני להטיל חרם בנחלות בית הבסבורג והכפיף את היהודים למשפט האזרחי^[6]. אף כי חלק מהסמכויות הושבו לבתי הדין לאחר מותו, יכולת זו לא הייתה ביניהן^[7]. עוד ב-1750 הגביל פרידריך הגדול את האפשרות להטיל חרם בפרוסיה, וב-1797 היא בוטלה לחלוטין^[8]. ב-20 בספטמבר 1792 אסרה ממשלת צרפת המהפכנית את הטלת החרם או כל פנייה למוסדות הקהילה בעניינים משפטיים^[9]. ברוסיה מנע צו של יקטרינה הגדולה מ-14 במאי 1795 (3 במאי לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל אז) סמכות זו מהקהלים בקיסרות^[10], אף כי פקידים רוסיים הוסיפו לדווח על שימוש בחרם בבתי-דין מחתרתיים גם לאחר ביטול מוסד הקהל ב-1844^[11].

ב־1945 בניו יורק, הטיל איגוד הרבנים האורתודוקסים של ארצות הברית וקנדה חרם על מייסד היהדות הרקונסטרוקציוניסטית, מרדכי קפלן, שהוסמך בעבר כרב אורתודוקסי. במסגרת הטקס שרפו את הסידור שערך^[12][13].

• נידוי
• נידוי בנצרות
• אוסטרקיזם
• תשמיס
• חרם חברתי
• גלות
• הענישה בהלכה

• עזריאל שוחט, מחקרים: מארים בתולדות עם ישראל בימי קדם ובדורות ימי הביניים, החברה למחקר מדעי שימושי, אוניברסיטת חיפה, 1982

מדיה וקבצים בנושא חרם בוויקישיתוף