חֲצֵרוֹת הוא אזור הנזכר במקרא. אחת מתחנותיהם של בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר. חצרות נזכרת בתנ"ך כתחנתם של בני ישראל לאחר שעזבו את קברות התאווה^[1]:

”וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה.”

בחצרות התרחש מעשה צרעת מרים, כאשר מרים הנביאה דיברה על משה בגלל האישה הכושית, ובשל כך נענשה בצרעת.^[2] בשל מחלתה של מרים, התעכבו בני ישראל בחצרות שבוע,^[2] ורק לאחר מכן המשיכו לרתמה.

זיהוי חצרות שנוי במחלוקת. כיוון שחצרות הייתה תחנתם השנייה של בני ישראל לאחר הר סיני, שאלת זיהויה תלויה בזיהויו של הר סיני. התומכים במיקומו בג'בל מוסא מוצאים אותו בעין חֻצְ'רַה שבדרך מההר אל עציון גבר.^[3] זיהוי זה נפסל על ידי חוקרים הטוענים כי באזור לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה המקובלת ליציאת מצרים.^[4] ג'רוויס, שזיהה את הר סיני עם ג'בל חלאל, מזהה את חצרות עם חַצ'ירַה המצויה בחלקו הדרומי של ההר.^[5][6] חצר בהקשר זה, היא יישוב קבע בניגוד למחנה נוודים, אך כזה שלא הגיע למעמד של עיר מוקפת חומה.^[7]

ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.