הדרך מרוסיה לירושלים נעשתה קלה וזולה יותר הודות להסכמים שעשתה החברה הפרבוסלבית עם חברות ספנות ורכבות ברוסיה. הצליינים קיבלו כרטיסים מיוחדים במחירים זולים. החברה אף דאגה להעברה נוחה ובטוחה של הצליין הרוסי מיפו לירושלים. האכסניות במגרש הרוסים (שהוקם החל מ-1860) הורחבו, וכן החלו לבנות אכסניה נוספת בחצר אלכסנדר שליד כנסיית הקבר. כאשר עלה מספר הצליינים על 2,000, שכרה החברה למענם מקומות לינה נוספים. כדי להגדיל את מקומות הלינה רכשה החברה את המגרש שמצפון למגרש הרוסים ב-1886 כדי לבנות אכסניה חדשה. המגרש היה ממוקם צמוד למתחם מגרש הרוסים, אך מחוץ לחומה שהקיפה אותו.[1]
הקמת הבניין
הבניין נחנך בשנת 1890 ונקרא "מגרש הרוסים החדש" או "בניין סרגיי" על שם הנסיך סרגיי, שהיה באותו זמן נשיא החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית. בחנוכת הבית נכח אחיו של הנסיך סרגיי, אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה שביקר באותו זמן בארץ עם אשתו, לרגל חנוכת כנסיית מריה מאגדלנה שבהר הזיתים. חצר סרגיי שימשה כאכסניה והייתה המרשימה והמפוארת בין אכסניות הצליינים במגרש הרוסים היו במקום 8 חדרי לינה מסוג א', 8 חדרים מסוג ב' ו-4 אולמות לינה כלליים. נבנו גם שני חדרי אוכל, מכבסה, מחסנים, חדר אורחים גדול וספרייה. כעבור מספר שנים הוסיפו לבניין בית מרחץ.[2]אדריכל הבניין היה פרנק גיה (Frank Gia). הוא נבנה בסגנון הרנסאנס.
בחג הפסחא של שנת 1914 ביקרו כחמישה עשר אלף צליינים רוסים בירושלים, מספר שיא ביחס לשנים הקודמות. הייתה זו השנה האחרונה שבה נראו צליינים רוסים כה רבים בירושלים, שכן חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. עם מהפכת פברואר ב-1917 בה הוצאו להורג הצאר ובני משפחתו, ובעקבות עליית השלטון הקומוניסטי ברוסיה שהפכה לברית המועצות, פסק כמעט לחלוטין זרם הצליינים לארץ הקודש. הייתה זו מכת מוות למגרש הרוסים, שהפך שומם. קומץ נזירים נותר במקום, והוא שהחזיק את הכנסייה והמבנים.
עקב מיקומו האסטרטגי של מגרש הרוסים על אם הדרך ובקרבת העיר העתיקה, ביקשו הבריטים להשתמש בנכסים הרוסיים כמרכז שלטוני. הבעלות על הנכסים התחלקה בין נכסים שנרשמו בבעלות ישירה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, נכסים שנרשמו על שם ממשלת הצאר הרוסי, ונכסים שהיו בבעלות החברה הפרבוסלבית (שיורשי הנסיך סרגיי טענו לבעלות עליהם. הנסיך נרצח ב-1905). ב-1920 התפצלה הכנסייה הרוסית והוקמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה (שכונתה "הכנסייה הרוסית הלבנה") ואילו בתוך ברית המועצות המשיכה לפעול הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, בחסות המשטר הקומוניסטי (והיא כונתה "הכנסייה הרוסית האדומה").[3]
הבריטים הכירו בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה וחכרו מהם את אכסניית הגברים, שהפכה לתחנת משטרה; את אכסניית הנשים שהפכה לבית הסוהר המרכזי בירושלים; ואת אכסניית המשלחת הדתית שהפכה בחלקה לבית משפט מקומי ובחלקה למשרד הבריאות; מעון הקונסול הרוסי שימש כבית יולדות. ב"בניין סרגיי" הושכר חלק מהמבנה למשרדי ממשלה וחלקו המשיך לשמש את החברה הפרבוסלבית.[4]
לאחר הקמת המדינה
בשנת 1949 הכירה ממשלת ישראל בברית המועצות כיורשת של רכוש ממשלת הצאר בארץ ישראל. תחנת המשטרה, בית המעצר ובית המשפט במגרש הרוסים החלו לשמש את מדינת ישראל, אך הקרקע הייתה חכורה. בבניין סרגיי התמקם משרד החקלאות, בחלקו של הבניין ששימש גם את ממשלת המנדט. מדינת ישראל הכירה בחזקתה של הכנסייה הרוסית הלבנה גם בנכסים שהיו בבירור בבעלות הכנסייה הרוסית, דוגמת כנסיות ומנזרים.[5]
בפברואר 1951 הגיעה לישראל נציג החברה הפרבוסלבית ודרשו רישום והעברת נכסי החברה לרשותה.[6] ב-1952 הוחלט להעביר את ניהול הנכסים שהיו בבעלות החברה הפרבוסלבית לידי האפוטרופוס הכללי, מאחר שהייתה מחלוקת על זהות בעלי החזקה וממשיכי דרכה של החברה. ממשלת המנדט הכירה בקבוצה של גולים רוסים בפריז כמנהלי החברה,[7] אך ברית המועצות לחצה על ישראל להעביר לה את הרכוש והנציגות הסובייטית בישראל אף הגישה תביעה משפטית.[8] עם זאת, בניין הקונסולים בצידו המזרחי של מגרש הרוסים הושכר באופן רשמי לאוניברסיטה העברית ב-1954.[9]
ביולי 1960 החלה מדינת ישראל במשא ומתן עם הממשלה הסובייטית להסדרת הבעלות על הרכוש,[10][11] והוא נמשך לסירוגין במשך מספר שנים.[12] על פי ההסכם שנחתם לבסוף ב-7 אוקטובר 1964,[13] ישראל תשלם 4.5 מיליון דולר, שליש במזומן והשאר בפרי הדר וסחורות, עבור מה שהוגדר "רכוש חילוני", כלומר קרקעות ומבנים שאינם בשימוש הכנסייה.[14] יישום ההסכם נתקל בקשיים לאחר שקבוצה של יורשי הנסיך סרגיי הגישה תביעת בעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית.[15] בפועל הבעלות על בניין סרגיי מעולם לא הוסדרה וברית המועצות המשיכה לתבוע בעלות עד שנות ה-80 של המאה ה-20 והאפוטרופוס הכללי המשיך לנהל את הבניין.[16]
הסדרת הבעלות הרוסית על המתחם
לאחר התפרקות ברית המועצות המשיכה רוסיה לתבוע בעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית בראשם בניין סרגיי. בתחילת שנות ה-90 הביעה ישראל הסכמה להעביר את המבנה לרוסיה, תוך התחייבות שלא לפגוע בזכויות הדיירים.[17] בשנת 2007 התפרסם כי אנשי העסקים רומן אברמוביץ' וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מתחם מגרש הרוסים כולו ויכסו את ההוצאות הכרוכות בהעברת בית המשפט, בית המעצר ומשרדי הממשלה במגרש. זאת במסגרת מהלך שיזם ולדימיר פוטין להסדרת הבעלות והעברת האזור כולו לחזקת הפדרציה הרוסית.[18] ב-27 ביולי 2008 נענה בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת האפוטרופוס הכללי, להעברת בניין סרגיי לקניין המדינה בנוסף לכ-10.9 מיליון שקל, שהתקבלו במהלך השנים בעד השכירות בנכס. הבקשה הוגשה לאחר שהוועדה המיוחדת להעברת נכסים לקניין המדינה המליצה להעביר את הנכס לקניין המדינה ולהפסיק את ניהולו על ידי האפוטרופוס, וזאת לקראת העברת הנכס לבעלות הרוסים.[19]
מספר גופים משפטים, בהם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל וחבר הכנסתמיכאל איתן פעלו למנוע את העברת המבנה לממשלת רוסיה, בטענה של פגיעה בריבונות ישראל על מרכז ירושלים. הפורום ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, למנוע מראש הממשלה אהוד אולמרט לבצע מהלכים בלתי הפיכים לקראת סוף הקדנציה שלו היות ש"לא יהא זה נכון שראש ממשלה, שימיו בתפקיד ספורים ועננה כבדה של חשדות לשחיתות מרחפת מעל ראשו, יעסוק במשא ומתן וחתימת הסכמים מן הסוג הזה עם הפדרציה הרוסית". הפורום ביקש להנחות את ראש הממשלה להימנע מלעשות כל צעד בלתי הפיך בטיפול במשא ומתן על בניין סרגיי או מבנים אחרים במתחם הידוע כמגרש הרוסים, עד אשר תיכון ממשלה חדשה בישראל.[20] במקביל החברה להגנת הטבע הצטרפה להתנגדות בטענה שהעברה פוגעת בזכויותיה במקום. מזוז דחה את פנייתם והם עתרו לבג"ץ. בתשובתה לבג"ץ הודתה המדינה שהמתחם מעולם לא היה בבעלות המדינה אלא רק בניהול האפוטרופוס.[21]
ב-18 ביולי2017 נחנך המתחם מחדש לאחר שיפוץ יסודי,[25] והפך למלון בוטיק (הכולל 22 חדרים ועוד שתי סויטות), מסעדה ומרכז מבקרים הפתוח לקהל ומספר את סיפורו של המקום.
בסרט "מישהו לרוץ איתו", על פי ספרו של דויד גרוסמן, שמשה חצר סרגיי לצילומים של מקום מגוריה של הנזירה תיאודורה.
.jpg)
