חנה כצנלסון-נשר (2 בנובמבר 1897, בוברויסק גוברניית מינסק באימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) – 19 באפריל 1985, ישראל) הייתה אשת העלייה השנייה, ומחניכותיה של חנה מייזל שוחט בחוות העלמות שבחוות כנרת. אחותו הצעירה של ברל כצנלסון.

חנה כצנלסון נולדה ב-1897 בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (מ-1991 בלארוס), לטייבל־רייזל (בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון). טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאשה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 ואיתה הוליד את חיים כצנלסון. לחנה היו 5 אחים ואחיות (ברל (1887), ישראל (1888), איסר (1891), בנימין (1895 - נפטר בגיל שנה) וסטסיה (1896)).

בית המשפחה היה בית אמיד כשהאב משה, ששימש כסוחר עצים, הביא פרנסה מכובדת הבייתה. אולם ב-1899, כשחנה הייתה בת שנתיים, נפטר משה מדלקת ריאות ומצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר כך שחנה נאלצה, בילדותה, לסייע לאימה בחנות שפתחה האם. במקביל למדה חנה בבית הספר העממי של חברת מפיצי השכלה שבעיר^[1]. על פי המלצת אחיה ברל (שכבר עלה ארצה) לא הלכה לבית הספר התיכון אלא למדה בבית באופן אוטודידקטי (רחל כצנלסון-שזר הייתה אחת מהמורות שסייעו לה בדרך לימוד זה).

בתקופה זו התגברה בליבה של חנה השאיפה לעלות לארץ ישראל וזאת על אף הקשיים בארץ אותם תיאר לה אחיה. במכתביו עודד אותה אחיה לעלות ארצה אך יעץ לה להכשיר את עצמה לעבודת כפיים וללמוד מקצוע מעשי כדי שתוכל לתרום לבניין הארץ^[2]. מנגד עמדה אימה ודרשה שתישאר לעזור לה בחנות ובמלאכת הבית. לשם כך פנתה חנה לברל שידבר עם האם וישיג את הסכמתה לנסיעתה של חנה.

חושב אני על החיים שאת עומדת על מפתנם, ורואה אני שהרבה תלאות צפויות לך - ולא לי לעצור בעדן. תיאבקי כמה שתוכלי, תתגברי - מוטב, ואם לא - תפלי בנופלים. נוטה אני, אמנם, להאמין לך ולכוח החיים שבך. זה בכלל, ובפרט בנוגע לארץ-ישראל. יודע אני גם כן שבשדותינו עולים לא רק שושנים...... ראשית, חוסר סביבה, חוסר בני גילך, תמיד תימצאי בין גדולים ולפעמים גם בין זרים. אפשר שאת לא יודעת כמה קשה וככמה נורא זה אבל אני על עצמי ובשרי הרגשתי את זה. ביוקר גדול מאוד שילמתי על היותי מילדות בין גדולים

— ברל כצנלסון במכתב לחנה, 1911

ב-1913 התרצתה האם לבקשותיהם של חנה וברל ונתנה את הסכמתה לעליית ביתה ארצה.

ביולי 1914, לאחר הכנות ארוכות, עלתה חנה ארצה יחד עם אחותה סטיסיה^[3]. בהגיען פגשו את שלושת האחים שעלו לפניהן. היא הצטרפה לאחיה איסר ואשתו חנה במושב עין גנים (הפכה בהמשך לחלק מפתח תקווה) ועבדה בעבודות חקלאיות מזדמנות באזור.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה התגברה האבטלה והחריף המצב הכלכלי במושבה וחנה ואחיה ברל עברו לחוות כנרת.

עם הגיעה לחוות כנרת הועסקה חנה במטבח המשותף של החווה. לאחר תקופת מה הציע לה אליעזר יפה לעבור לעבוד בדגניה שם עסקה בעבודות שירות וסבלה מיחסם המתנשא של חברי דגניה. לאחר מספר שבועות הציע לה אליעזר יפה לחזור לחוות כנרת ולהצטרף לחוות ההכשרה שהקימה חנה מייזל שוחט. ב-1916, עם סיום ההכשרה, הוקצתה לכ-20 בנות חלקת קרקע לגידול ירקות וכן הוטל עליהן לנהל מטבח פועלים.

ב-1917 החל ברל כצנלסון לעבוד בירושלים והוא הציע לחנה להקים חווה חקלאית בירושלים במתכונת של החווה בה עבדה בכנרת. בגלל המגבלות שהציבו הטורקים בפני בני הארץ ארכה הדרך לירושלים 3 חודשים במהלכם שהתה בראשון לציון, רחובות, פתח תקווה ובן שמן כך שרק בנובמבר 1917 הצליחה חנה להגיע ליעדה. אדמות החווה המיועדת, אותן חכר ברל כצנלסון, היו סמוכות לקברי המלכים. חלקן היו שייכת למלכיאל מני וחלקן למשפחת חוסייני. את התוצרת של החווה מכרה חנה וחברותיה בשכונות ירושלים. לאחר שחרור ירושלים מעול הטורקים התגייס ברל לגדודים העבריים וקבוצת החווה התפרקה.

ב-1919 החלה חנה ללמוד לימודי אחיות בבית ספר לאחיות שפתח ארגון "הדסה" בבית החולים מאיר רוטשילד בירושלים. צוות המורים היה בעיקרו אמריקאי ובהתאם לכך נערכו רוב ההרצאות באנגלית. כחלק מתהליך ההכשרה נשלחה חנה לעבוד בבית החולים בצפת אשר נחנך ב-1912. תחילה עבדה במחלקה פנימית ובהמשך בחדר ניתוח^[4]. תקופת הלימודים הסתימה ב-1921.

בתקופת לימודיה חלתה חנה במחלת בזדוב שהצריכה תקופת ניתוח ותקופת החלמה ארוכה. ב-1921, עם סיום הלימודים, נסעה לבית הבראה בחלואן שבמצרים שם שהתה שלושה חודשים שבסיומם נסעה לסנטוריום וינה. מאחר שסירבה להינתח טופלה בהקרנות רנטגן. ב-1922, לאחר שלא נרפאה, עברה לטיפולים בבית חולים בברלין שם הסכימה לניתוח ששיפר את מצבה ואיפשר לה לחזור ארצה.

עם חזרתה ארצה פגשה חנה, ביפו, את אמה, שעלתה ארצה בתקופת החלמתה באירופה, אולם 9 השנים שלא התראו הרחיקו אותן אחת מהשנייה וחנה החליטה לעבור לירושלים שם התקבלה לעבוד כאחות בבתי ספר.

אחרי תקופת מה החלה לעבוד כעובדת סוציאלית ובמקביל התקבלה לקורס מדריכים של עליית הנוער אותו סיימה בספטמבר 1939 (החודש בו פרצה מלחמת העולם השנייה).

ב-1948 החלה חנה לנהל בית אבות אליו התרכזו זקנים שנטשו את העיר העתיקה של ירושלים בעקבות הקרבות שם.

ב-1957 התגייסה חנה, במסגרת ארגון אמהות עובדות, לעבוד עם עולים חדשים שהתיישבו בשכונת קריית היובל אותם לימדה עברית, תפירה ובישול. לאחר תקופת מה עברה לסייע לעולים חדשים גם בשכונת קטמון.

ב-1923 נישאה חנה לזיגמונד (ז'יגה) נשר (אדלר) אותו הכירה כשעברה לגור בירושלים^[5]. זיגמונד היה חבר, בתקופת היכרותם, בגדוד העבודה על שם טרומפלדור. לזוג נולדו 3 בנות (שאחת מהן נפטרה בלידה) ו-2 בנים (שנפטרו בגיל מאוד צעיר). חנה נפטרה ב-1985.

• חנה כצנלסון-נשר, אח ואחות: זכרונות, הוצאת עם עובד, 1978
• יעקב שרת ונחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך א', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 235–246
• חנה כצנלסון-נשר, עם ברל (מתוך ספר העלייה השנייה, בעריכת ברכה חבס ואליעזר שוחט, הוצאת עם עובד, 1947, עמודים 768-772)

מדיה וקבצים בנושא חנה כצנלסון-נשר בוויקישיתוף

• גילת גופר, האשה הציונית - הבניית הנשיות בתקופת הראשית של תנועת העבודה 1903-1923, אוניברסיטת תל אביב-הפקולטה למדעי הרוח, 2009 (אורכב)