ערך זה עוסק בפעיל ציוני. אם התכוונתם לפרופסור לעבודה סוציאלית, ראו אליעזר דוד יפה.

אליעזר לִיפָּא יָפֶה

לידה	10 בינואר 1882 פלך בסרביה, האימפריה הרוסית
פטירה	10 בספטמבר 1942 (בגיל 60) נהלל, פלשתינה (א"י)
מדינה	פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות בנהלל

אליעזר לִיפָּא יָפֶה ("יפֶה"; י"ט בטבת תרמ"ב 10 בינואר 1882 – כ"ח באלול תש"ב 10 בספטמבר 1942) היה פעיל ציוני, מראשי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, חבר בקבוצות הראשונים בדגניה, מתכנן מושב העובדים, ממייסדי נהלל, ויזם ומנהל ראשון של "תנובה".

אליעזר ליפא יפה נולד בכפר ינואיצי (ינובקה, איוואנובקה) שבמחוז חוטין, בפלך בסרביה של האימפריה הרוסית. משפחתו הייתה בעלת ייחוס רבני; עם אבותיו נמנה רבי מרדכי יפה, מגדולי מורי ההלכה, אשר חי בפראג במאה ה-17. אביו של יפה, ראובן, היה תלמיד חכם מופלג, שהתפרנס מראיית חשבון. אמו של יפה חיה שרה נודעה כאשת מידות, טובת לב וחכמה. יפה התחנך על ברכי המסורת ובגיל צעיר החל להגות בתלמוד. הוריו חפצו כי יקבל סמיכה לרבנות בדומה לשני אחיו הבוגרים. הוא הצטייר כנער בעל אומץ לב, אהבה, דאגה לזולת, כוח המצאה ותשומת לב לחידושים, כגון עט נובע, סל מכמורת לצורכי דיג, תנור לבישול ועוד.

שנות בגרותו של יפה לוו בציוני דרך משמעותיים בתנועה הציונית, בהם הקונגרסים הראשונים, משפט דרייפוס וההתעוררות של הנוער הציוני. יפה העמיק את ידיעותיו דרך העיתונות העברית וקריאת הספרים. עם זאת, מחשבתו ושפתו הושפעו באופן ניכר מן התנ"ך, יותר מן המלל של התורות החברתיות בנות זמנו. בגיל 16 הקים יפה את אגודת "דורשי ציון", שאביו ראובן יפה כיהן בה כנשיא הכבוד. חברי האגודה נהגו להתכנס בבית הכנסת. יפה האמין כי הציונות מגלמת בתוכה חובה אישית לעלות לארץ ישראל. באחת הפגישות של האגודה אמר: ”רבותי ואחי – מי נשבע לראשונה 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'? – גולי בבל הם שנשבעו כך ולכן זכו וחזרו מהגלות לארצנו כעבור דור אחד... מי מאיתנו מוכן בנפשו ובגופו לעלות ולחונן את ארצנו?...”.^[1]

בגיל 20 פרסם יפה בעיתון "המליץ" גילוי דעת שבו קרא לצעירים לפנות אל המפעל הציוני בארץ ישראל. במקביל החל להעמיק את ידיעותיו בחקלאות, התעוררות זו לעלייה מצד הצעירים נתקלה באדישותם של נציגי חובבי ציון באודסה, אשר ייעצו להם להמתין.^[2]

ב-1904 היגר יפה מבסרביה לארצות הברית, ללמוד חקלאות. במקביל פעל להקמת אגודות המשלבות את ערכי הציונות עם עבודת החקלאות. יפה חש זרות גם בסביבה היהודית הציונית בארצות הברית; לפי הרגשתו, היהודים אמריקאים העניקו לציונות משמעות רוחנית בעיקר, וראו בה עניין של צדקה וסיוע ליהודים מארצות מצוקה.

בחורף 1908 עברו יפה וחלק מחבריו לקולוניה היהודית וודביין שבדרום ניו ג'רזי, שם החלו בלימודיהם בבית ספר חקלאי על שם הברון הירש. הוועד המנהל של בית הספר לא נלהב מרעיונות הציונות; דבר אשר הקשה על יפה וחבריו להפיץ את רעיונותיהם. אולם מצב זה לא ארך תקופה ארוכה, משום שלאור הישגיהם בלימודים, התיר להם הוועד המנהל לקיים פעילות ציונית ולחוג את מועדיהם. יתרה מכך, במרוצת הזמן אף המליץ הוועד המנהל בפני הנהלת יק"א לקבל את התלמידים כמועמדים להתיישבות בארץ ישראל.

בין השנים 1905–1906, בזמן שהותו באמריקה, נטל יפה חלק בפולמוס הטריטוריאליסטי הגדול, ופעל לחיזוק התודעה בדבר היותה של ארץ ישראל שייכת ליהודים; בין השאר טען יפה: " 'עם בריא' אינו מקבל את ארצו, אלא מוצא דרכים לקחתה".^[3]

ביוזמתו של אליעזר יפה הוקם ארגון החלוץ בשנת 1905 בניו יורק; וחבריו הראשונים היו כמה מחברי ארגון התחייה. עיקר פועלו של החלוץ היה תעמולה לעלייה לארץ ישראל. הקמת הארגון הייתה בשנה שלאחר פטירתו של הרצל, והוויכוח אודות התיישבות באוגנדה בהסתדרות ציונית היה בעיצומו. בהתכנסות הראשונה של חברי החלוץ דנו בשאלות ארגון ותכנון. במתווה אשר הציגו, נקבע כי ארץ ישראל תיכבש על ידי עבודת כפיים, וקראו לקבוצות החלוצים לנהוג כך. חברי ארגון החלוץ דגלו בצורת התיישבות על בסיס קולקטיבי. הם הגדירו את עצמם כתנועת מתיישבים של הציונות שלא כמפלגת ההסתדרות הציונית הכללית. אך במרוצת הזמן דעכה פעולת החלוץ וחלק מחבריו עברו אל פועלי ציון, שם הקימו גוף בשם: חלוצי פועלי ציון.

ערך מורחב – האיכר הצעיר

בחודש אוקטובר 1908 הקימו יפה וחבריו את ארגון האיכר הצעיר. עיקר פועלה של הארגון הייתה הכשרת החברים בה לעבודת אדמה כאשר יעלו ביום מן הימים לארץ ישראל ויתיישבו בה. מטרה נוספת הייתה הפצת רעיונותיהם בקרב הציונים באמריקה. תקוותם הייתה כי חברי הקבוצה כי יובילו לשינוי בקרב נציגי הפדרציה הציונית, באמצעות פעילותם הענפה בקרב בתי ספר חקלאיים נוספים. חברי הקבוצה התוו לעצמם מספר קווים מנחים שלפיהם פעלו:

1. על כל חבר ללמוד בבית ספר חקלאי ועם תום לימודיו להשתלם שנתיים במשק חקלאי;
2. על כל חבר להתמחות באחד או שניים מענפי החקלאות. ואמנם, חברי "האיכר הצעיר" השתלמו באזורים אקלימיים שונים ברחבי ארצות הברית;
3. החברות בקבוצה נועדה אך ורק למי שהחליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה.

בשלהי 1910 עלה יפה לארץ ישראל עם כמה מחברי קבוצת "האיכר הצעיר". בראשית דרכו עבד במושב עין גנים בסמוך לפתח תקווה שם התגורר באותה עת הוגה הדעות אהרון דוד גורדון. במהרה נוצרו בין השניים יחסי ידידות קרובים וקרבה רעיונית; שניהם ראו מצב היהודים בגולה ובנתק מהעבודה היצרנית שורש הרע. בעין גנים עסק יפה בגידולים ניסיוניים של תבואות וירקות. בשנת 1911 עבר יפה לחווה של 'הכשרת היישוב' בכנרת. והמשיך בניסוייו, בעיקר בזנים של תירס וקטניות (יפה הביא לראשונה את התירס לישראל). במקביל נבחר יפה לוועד 'הסתדרות פועלי הגליל' וייצג את הפועלים מול המעסיקים. יפה מצא את החווה בכנרת נשקפה בעיניו כמקום אידיאלי להגשמת חזון הקבוצה. הוא וחברו (ולימים גיסו) אלימלך לוין ביקשו לעבוד בחווה לטובת לתקופת שנה. הם ניהלו משא ומתן על כך עם ראש המשרד הארץ ישראלי ארתור רופין, וחתמו עמו חוזה עבודה. אך לבסוף הגיעו לכנרת רק ארבעה חברים; שלושה חברי 'האיכר הצעיר' ואחת מארגון 'החלוץ'. לחבורה הצטרפו פועלים ותיקים בעלי ניסיון בחיים ארץ ובעבודת אדמה.

הקבוצה "האמריקאית", הכינוי לו זכו חברי 'האיכר הצעיר' בפי אנשי היישוב היהודי החדש, הביאה והשתמשה באמצעי מיכון בעבודת השדה אשר לא נראו לפני כן בארץ. חבריה פיתחו גידולים וענפים חדשים; והקימו משק מעורב, בשונה ממשק הפלחה המקובל עד אז. יפה רצה כי בנוסף לעבודות החקלאיות, יעשו גם עבודות מסגרות ונפחות בידי חברי הקבוצה. עקרון נוסף לפיו פעלה הקבוצה, היה שוויון מלא בין גברים ונשים בקבוצה אשר בא לידי ביטוי בין היתר במתן שכר שווה. חברי הקבוצה החליטו לחכור את החווה לשנה נוספת. וכל זאת, למרות הגירעון בסיום שנת העבודה הראשונה ובעיות הביטחון מהם סבלו מצד הבדואים והדרוזים בסביבתם. הם התנו את ההמשך בכך שכל אחד יעבד את חלקה משלו בעצמו ועל אחריותו בשילוב יסודות של שיתוף חלקי. תנאי זה היווה את היסוד הרעיוני ל'מושב העובדים'. אך ארתור רופין מנהל 'המשרד הארץ ישראלי' סירב להיענות לבקשתם להישאר באתר, וחברי 'האיכר הצעיר' נאלצו לעזוב את החווה. לאחר כישלון המשא ומתן בדבר המשך העבודה בכנרת, הקבוצה התפרקה. יפה נסע לעבוד כפועל במושבה סג'רה.

בשנת 1913 בעודו בסג'רה ארגן יפה את השביתה הגדולה שמטרתה הייתה הכנסת עבודה עברית באגודת נטעים. בשנת 1914 בראשית מלחמת העולם הראשונה דאג יפה להעסקת פועלים יהודים בעבודות ציבוריות של השלטונות העות'מאניים. לאחר מכן יפה עובר לחוות בן שמן, ושם עסק בפיתוח גידול הירקות; חמש חוברות בנושא מטעמו יצאו לאור בשנה זו. בסוף שנת 1915 עזב את תל אביב וייסד את קבוצת הפועלות במקווה ישראל, בנוסף לעבודתו בהוראת חקלאית בבית הספר. בנוסף שימש יפה כדובר 'הפועל הצעיר'. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בעקבות הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל ב-1917, עקר יפה לתל אביב. בשל שליטתו בשפה האנגלית הוא שימש כמתרגם ומקשר בין נציגי היישוב היהודי לבין שלטונות הממשל הצבאי הבריטי, תפקיד שידע בו סבל. בשנת 1919 נסע יפה לפראג לוועידת ההתאחדות של 'צעירי ציון', שם הוא נתן ההרצאה בשם 'לעבודתנו בארץ ישראל'. באותה שנה, הוא ייסד והחל את דרכו כעורך הירחון החקלאי השדה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חיבר יפה את החוברת "ליסוד מושבי עובדים". החוברת פירטה את עקרונות היסוד שבהם האמין: קרקע לאומית, עבודה עצמית, עזרה הדדית ושיווק משותף. בפגישה שהתקיימה בשנת 1919 במועצה החקלאית של מפלגת 'הפועל הצעיר' הוחלט פה אחד כי יש לגשת לצעדים מעשיים ליסוד מושב העובדים.

בשנת 1920 נסע יפה כנציג 'הפועל הצעיר' לקונגרס הציוני ה-12, על מנת להציג את תוכנית מושב העובדים וכדי לגייס משאבים כלכליים לייסוד שני מושבי עובדים. והקונגרס הציוני אישר והקציב אמצעים לייסודם באותה שנה של שני מושבי עובדים. האחד, בגוש מעלול בשם נהלל אשר חבריו היו חברי מפלגת "הפועל הצעיר"; והשני, בגוש נוריס, שחבריו היו חברי מפלגת "אחדות העבודה" שנקרא היום כפר יחזקאל. חברי שני המושבים שיתפו פעולה בעניינים רבים: רעיוניים והתיישבותיים.

בין השנים 1921 – 1925 יפה התרחק מעסקנותו הציבורית והקדיש את רוב מרצו וזמנו לפיתוח נהלל. ידו הייתה בכל; בייבוש הביצות, בניסוח חוקי מושב עובדים; היה חבר ועד ויושב ראש האסיפות, והתערב בחיי השגרה במשק המעורב ופיתוחו^[4]. יפה התווה למעשה את דרכה של נהלל מכפר למושב עובדים בהתאם לרעיונותיו. הוא נסע לקונגרס הציוני ה-14 בווינה ב-1925 כדי להגן על רעיונתיו.

בחורף 1925, בשמעו לתביעות הציבור חזר לעסוק בענייני הציבור כחבר המרכז החקלאי, שם תבע "חוק ומשטר שווים בהחלט לכל חבר".^{[דרוש מקור]}

בשלהי שנת 1926, יזם יפה את "תנובה", אגודה שיתופית לשיווק תוצרת חקלאית, ועמד בראשה^[5]. הקמת "תנובה" לוותה בסערה ציבורית. היישובים החקלאיים החדשים של "ההנהלה הציונית" התלבטו כיצד לשווק את תוצרתם בסדר ובארגון ולצד היצרנים הקימים מן המגזר היהודי ומן המגזר הערבי. שיווק התוצרת החקלאית לווה בהקניית ערכי צרכנות חדשים, ונשען על ממצאים חדשים בתורת התזונה, אשר ניתן להם פרסום בתקשורת לסוגיה באותם ימים. רבים בהתיישבות העובדת חששו מן הפרדה בין היצרנות לבין והצרכנות. ברל כצנלסון ממנהיגי "אחדות העבודה" התנגד להקמת "תנובה". הוא טען כי משביר אשר הוקם בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה יוכל להמשיך לשווק את התוצרת החקלאית. אך יפה היה בטוח כי יש לדאוג ליצרן ולחקלאי בראש ובראשונה. בסופו של דבר, המתנגדים וביניהם גם ברל כצנלסון הודו ליפה על יוזמתו הברוכה והתעקשותו. רבים ציינו כי בעצם ייסודה, שינתה "תנובה" את הלך הרוח הרווח באותה עת, וזירזה מעבר אל ייעול היצרנות והשיווק בארץ ישראל.

יפה ניהל את "תנובה" מעל לעשור, במקביל לכתיבתו ועבודתו הציבורית. הוא הטמיע בתנובה מספר עקרונות. הראשון: שחרור הפועל החקלאי מן הדאגה לשיווק תוצרתו, על מנת שהפועל יוכל להתמסר לעבודתו בצורה הטובה ביותר. לדעתו, "קואופרטיביות גרידא או כל שיטה אחרת דומה לה או עולה עליה, אך אלילי שווא והבל הם בעינינו שאינם משמשים לנו אמצעי קליטה ואחיזה בארצנו";^[6] באמרו משפט זה בכוונתו לומר כי קיום המשק המעורב מותנה בקבלת חברים חדשים כל העת, אשר יוסיפו תועלת לחברים הוותיקים במשק. בנוסף, יפה פעל לשיפור המקצועיות במשק ולשיפור איכות התוצרת. הוא ניסה לקדם ב"תנובה" את הטכנולוגיה של יצור ושיווק חלב ניגר מפוסטר. במסגרת תפקידו כמנהל תנובה פעל מול מוסדות היישוב היהודי והשלטון המנדטורי הבריטי.

בשנת 1934 פגעה ביפה מחלה קשה והוא נאלץ להפסיק את עבודתו. הייתה זו שעתו הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל; החלה ההתנגשות בין תנועת העבודה לבין תומכי תנועת ז'בוטינסקי, "הפורשים". אווירה של איבה הדדית ועימותים פנימיים שררה בין חלקים נכבדים ואישים ומנהיגים. אירועים אלו יצרו פגיעה עמוקה ברגשותיו. למרות בריאותו הרופפת הוא חש כי זוהי מחויבותו לנסות לארגן קבוצת אנשים משכבות וארגונים שונים כנגד ההתנגשות והאיבה. מרבית האנשים אליהם פנה יפה סירבו להצטרף אליו במאבקו לשיפור המצב, מכיוון שלא האמינו שקבוצה כזו תוכל להועיל בדבר מה. אולם יפה הנמרץ לא התייאש והמשיך במלחמתו בודד במערכה.

בחורף 1934 ייסד יפה את כתב העת "נתיב", והוציא לאור שלושה גיליונות. לאחר מכן לקה בלבו. מקץ חודשים ספורים התאושש, ובכוחות מחודשים הוציא לאור את החוברת האחרונה שנכתבה בכתב ידו. בגיליונות אלה ביקר בחריפות את האחראים לאווירה הקשה לדעתו. הוא לא חסך ביקורת רחבה מאנשי תנועת העבודה אשר להירתמותם למאבק ציפה ליותר מכל. מחלתו נתנה בו אותותיה והשפיעה על אופן כתיבתו והבעתו. הוצאתו לאור של הגיליון האחרון חתמה את חייו הציבוריים של יפה.

ב-1937 העביר יפה רשמית את ניהול תנובה לידיו של נחום ורלינסקי והסתגר בביתו. כאשר הרגיש שמחלתו נסוגה, המשיך בעבודתו בביאור התנ"ך וחיבר מילון למילים נרדפות. בעבודתו זו המשיך גם כאשר מחלתו התפשטה וכילתה את יכולת הדיבור שלו; יפה לא ויתר, והשמיע את דבריו באמצעות טבלת אותיות. באותם ימים רשם: "את גורל חיי מוטב לי לשאת מתוך רגש השלמה, כי אז יקל לי למצער לשאתו. תחת אשר אם אבעט ואתמרמר, רק לי לעצמי אמרר את החיים שבעתיים ומעול גורלי לא ייגרע מאומה".^[7]

בקיץ 1942 עבר יפה להתגורר בהר הכרמל על מנת להקל על סבלו. בסוף חודש אלול לקה בדלקת ריאות. בכ"ח באלול תש"ב 1942 נפטר, והובא למנוחות בנהלל בערב ראש השנה תש"ג 1942.

בערים חולון ורעננה נקראו רחובות על שמו.

אליעזר יפה היה נשוי לשושנה לבית רֶכְטְהנד, ואב לשלושה: נחמה (נחמה יריב אשתו של אהרן יריב), מנוחה (מנוחה ירמיה אשתו של דב ירמיה) וראובן יפה (עד פטירתו בשנת 2013 היה חבר המושב). אלמנתו שושנה נפטרה בשנת 1956.^[8]

• יסוד מושבי עובדים, יפו: הוועד המרכזי של מפלגת הפועל הצעיר ('ספרית הארץ והעבודה'), תרע"ט.
• גדול ירקות (צעדים ראשונים במשק הכפר, כרך ב: מקצועות החקלאות: ספר א), 2 חלקים בכרך 1, תל אביב: הוצאת האריאל, תרפ"א.
• ארבעטער-זידלונגען אין ארץ-ישראל: מיט א הקדמה פון מחבר צו דער אידישער איבערזעצונג; יידיש דורך ש. ראווידאוויטש, בערלין: וועלט-פארלאג, תרפ"א 1921. (יידיש: מושבי עובדים בארץ ישראל)
• בפעמי הכליון: חזיון עלילות מימי חזקיהו מלך יהודה ואחז אביו, תל אביב: האריאל; דפוס השומר הצעיר, תרפ"ח.^[9] (מחזה בשבע מערכות)
• חוברת תנובה לתרפ"ט: סקירה על תנובה ודיון בכל שאלותיה, תל אביב: המרכז לאגודות תנובה בארץ ישראל, תר"ץ. (הדוח השנתי הראשון לתנובה; דוחות נוספים הופיעו עד שנת תרצ"ה, ואחר כך תחת השם "תנובה, דין וחשבון")
• תורת הבהמות: ספר לגדול בהמות, תל אביב: מפיץ הספר, 1935.
• "מלים נרדפות: מלון", תל אביב: הוצאת המחבר, 1941. (חוברת לדוגמה)

לאחר מותו:

• כתבי אליעזר יפה; מבוא: א. ציוני; דברי הערכה: ב. כצנלסון; תולדות חייו של א. יפה: יוסף שפירא, 2 כרכים, תל אביב: עם עובד, תש"ז. (התוכן: כרך א: שאלות ההתיישבות, הסתדרות הפועלים החקלאית, מושב העובדים ותנועת העבודה; כרך ב: מאמרים ורשימות בשאלות חברה, ציונות וספרות, קטעי יומן ומכתבים^[10])
• * רשימת הפרסומים של אליעזר יפה, בקטלוג הספרייה הלאומית

• הסתדרות פועלי הגליל
• מושב עובדים
• תנובה
• אלומות (כתב עת)

• לזכר אליעזר יפה, תלמים (ירחון תנועת המושבים) לב (כסלו–טבת תש"ג):^[11]
  • דברי אזכרה: ברל כצנלסון, 'בחבלי אדם';^[12] דוד ברש, 'חשבון דור שני'; שמואל דיין, 'לדמותו של אליעזר'; רחל כצנלסון, 'איש יוצר';
  • דברי הערכה וזיכרונות: יעקב פיכמן, 'גן נעול'; יוסף שפירא, 'אדם ואדמה'; יעקב אורי, 'ליסודות השקפותיו ומקורות רעיונותיו'; שמואל הוגו ברגמן, 'אליעזר יפה היהודי'; ארתור רופין, 'אליעזר יפה'; מלך לוין, 'ראשית דרכו באמריקה ובארץ'; תחיה ליברזון, 'זכרונות על אליעזר ז"ל'; יעל גורדון, 'להארת דמותו'; דוד שמטרלינג, 'שלוש פגישות'; חיותה בוסל, 'האישיות אשר קסמה לכל'; חנה ירדנאי, 'עם אליעזר בבן שמן'; נתן חפשי, 'קטעי זכרונות'; י' קניבסקי, 'כוחה של דוגמה'; חיים סלעם קמנצקי, 'לזכרו'; משולם מונק, 'שלבים בחייו'; ברוך צ'יז'יק, 'יוצר המושב'; רבקה כצנלסון, 'בשנות חייו האחרונות'; חיים טרטקובר, 'קוים לדמותו'; יוסף פרויד, 'קטעי רשמים'; ד', 'בשולי מאמר אחד'.
• יוסף שפירא (עורך), אליעזר יפה: פרקי-חיים, הערכות, מדבריו, תל אביב: ועדת הנוער ליד תנועת המושבים, תש"ג.
• גרשון חנוך (עורך), כפרים עברים: חמשים מושבי עובדים בארץ ישראל, סקירות וצלומים; בצירוף מבוא מאת יעקב אורי; ופרקים ממשנתם של א"ל יפה וא"ד גורדון, תל אביב: מזכירות תנועת המושבים והארגונים, תש"ו 1945. (מהדורה ב מתוקנת: תל אביב: הוצאת מזכירות תנועת המושבים והארגונים על ידי הוצאת לעם, תש"ז-1946.)
  • יעקב אורי, 'בנתיבות חיינו', בתוך: גרשון חנוך (עורך), כפרים עברים (תל אביב 1946), עמ' 7–17.
• שמואל דיין, מושבי עובדים בארץ ישראל, ירושלים: ר' מס, 1946.
• אליעזר יפה און דער מושב העובדים: א מאָנאָגראפיע, ירושלים: יוגנט אפטיילונג ביים קרן היסוד, תש"ז-1947. (יידיש: אליעזר יפה ומושב העובדים: מונוגרפיה)
• 'אליעזר ל. יפה: כ"ה שנים לפטירתו', תלמים (ביטאון תנועת המושבים) רנא (תשכ"ח), עמ' 3–40.
• יצחק קולת: העלייה השנייה : אישים. הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, (תשנ"ח) בעריכת זאב צחור. עמ': 207-216.

• דוד תדהר (עורך), "אליעזר יפה", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 395
• יוסף שפירא, 'אליעזר יפה', בתוך: הנ"ל ואליעזר שוחט (עורכים), כתבי אליעזר יפה, כרך א, 1946, עמ' כב–לו.
• ישראל קולת, הערך 'אליעזר יפה', בתוך: ישראל ברטל, זאב צחור ויהושע קניאל (עורכים), העלייה השנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1997, כרך ג, עמ' 207–214.
• יוסף גורני, 'אליעזר יפה – האנרכיסט המאורגן', בתוך: חנה עמית, אביעד הכהן, חיים באר (עורכים), מנחה למנחם: קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם הכהן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשס"ח, עמ' 285–299.

מדיה וקבצים בנושא אליעזר יפה בוויקישיתוף

• כתבי אליעזר יפה בפרויקט בן-יהודה
• אליעזר יפה, באתר תנועת העבודה הישראלית: אישים
• אליעזר יפה, באתר מוזיאון תנובה
• אליעזר יפה, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• ירוחם., מן הסיף אל הספר (לשובו של אליעזר יפה לנהלל), דבר, 9 בפברואר 1938
• אליעזר ל. יפה, דבר, 11 בספטמבר 1942 (עם מותו)
• תנחום, על מות אליעזר יפה, דבר, 15 בספטמבר 1942
• ש. קושניר, דמעה על קברו של אליעזר יפה (ליום השבעה), דבר, 17 בספטמבר 1942
• מ. אוסישקין, שמואל דיין, ראשיתו של אליעזר יפה, דבר, 25 בספטמבר 1942
• יעקב רבינוביץ, על אליעזר יפה (הערות), דבר, 9 באוקטובר 1942
• א. מ. קולר, עם אליעזר יפה, דבר, 9 באוקטובר 1942
• ש. ד. יפה, עליית אליעזר יפה (פרק מזכרונותי), דבר, 29 בספטמבר 1943
• יוסף שפירא, אליעזר יפה וש. רבידוביץ: עשרים שנה למות אליעזר יפה, דבר, 27 בספטמבר 1962
• אליעזר ליפה יפה (1881-1942), דף שער בספרייה הלאומית
• אליעזר יפה, בלקסיקון הספרות העברית החדשה