חכמת אבו זיד (בערבית: حكمت أبو زيد; 1922 או 1923 – 30 ביולי 2011) הייתה מחנכת ופוליטיקאית מצרית, שרה בממשלת מצרים, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד שרת הרווחה במצרים והשנייה בעולם הערבי. גמאל עבד אל נאצר הצמיד לה את התואר "לבה הרחום של המהפכה".^[1]

נולדה בכפר א-שייח' דאוד במחוז אסיוט שבמצרים, השלישית מבין שלושה ילדים למשפחה כפרית. אביה היה אדם משכיל, ובספרייתו העשירה היו כתבים משל יוצרים שונים כגון מוסטפא כאמל ומוסטפא סאדק א-ראפעי. אמה לא ידעה קרוא וכתוב וקיימה קשרים הדוקים עם שכנותיה הנוצריות, ואף אימצה מנהגי צום נוצריים. חכמת רכשה את השכלתה תוך התמודדות עם קשיים ומכשולים, ביניהם המרחק הגאוגרפי של מקום מגוריה מבתי הספר, והתנגדות הסביבה וקרובי המשפחה לקניית השכלה על ידי נשים. למרות קשיים אלה, אביה תמך בלימודיה, והסתייע במשרתו בחברת הרכבות כדי להתגבר על בעיית המרחק בכך שהוא סיפק לה נסיעה יומיומית באמצעות הרכבת. חכמת החלה את לימודיה בבית הספר היסודי שבדיירוט אל-שריף (אנ'), ולאחר מכן המשיכה בחטיבת הביניים בסוהאג. וכדי להמשיך את לימודיה בבית הספר התיכון שבחלואן, נאלצה לעזוב את בית הוריה ולעבור לגור בפנימיה של בית הספר שנוסד על ידי נבוויה מוסא.^[2] אך לימודיה באותו תיכון הופסקו משום שהיא הנהיגה מהפכה של התלמידות בבית הספר נגד הבריטים והארמון, אז היא נאלצה להמשיך לימודיה בבית ספר של הנסיכה פאיזה באלכסנדריה.^[3]

בשנת 1940 נרשמה ללימודי היסטוריה בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת פואד הראשון (הקרויה כיום אוניברסיטת קהיר). דיקן האוניברסיטה, ד"ר טה חוסיין, הבחין ביכולת הביטוי הגבוהה שלה וניסה לשכנע אותה לעבור לחוג ללימודי לשון צרפתית על בסיס הרקע שצברה בבתי הספר הקודמים, אך מעייניה של חכמת היו נתונים לנושאים החברתיים והלאומיים. לאחר קבלת תואר ראשון בחינוך, היא קיבלה בשנת 1950 תואר שני מאוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, ובשנת 1955 דוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית מאוניברסיטת לונדון. בנוסף לכך חכמת פרסמה מחקרים חשובים בנושאים שונים כגון ההסתגלות החברתית באזור כפרי, החינוך האסלאמי ומאבקן של הנשים.^[4]

עם חזרתה מלונדון החלה אבו זיד לעבוד כמרצה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטת עין שמס בפקולטה לנשים (הפקולטה נוצרה בשנת 1950 במטרה לקדם מעמדה של האישה בכך שהיא תזכה להשכלה ובו-זמנית תוכל להשתתף בפעילויות חברתית, תרבותית וספורטאית בחופשיות מלאה). באותה שנה שבה היא חזרה, כלומר בשנת 1956,היא הצטרפה לקבוצות ההתנגדות העממית במצרים. בזמן מלחמת 1956 היא התחילה להתאמן ולהכין עצמה להיות חלק מהצבא וללמוד בין היתר איך להחזיק נשק יחד עם הסטודנטיות ושמות ידועים של נשים מובילות כמו סיזא נבראוי ואנגי אפלאטון. לאחר מכן היא וחלק מהסטודנטיות נסעו פורט סעיד המקום שבו הייתה המלחמה, שם סיפקו עזרה ראשונה, השתתפו בפעילויות צבאיות ותמכו בהתנגדות העממית. באותה שנה היא נבחרה להיות חלק מועדת המאה שהוקמה על ידי הנשיא נאצר כדי לדון ב'מגילה של הפעילויות הלאומיות אשר כללה נושאים שונים הקשורים למאבק המצרי מהם: חשיבות המהפכה, שורשי המאבק המצרי, הנסיגה, דמוקרטיה בריאה, פתרון סוציאליסטי ועוד.^[5] במהלך הדיון במגילה, חכמת התבטאה בצורה בולטת והציגה רעיונות מעניינים, בעוד שהתייחסה למקום האישה שבמגילה, לפיה היה חלש ולא מספיק.^[6] בנושאים נוספים שדנה בהם, דעותיה היו שונות מאלו של הנשיא נאצר והיא לא פחדה להגיד אותן מה שהרשים הנשיא נאצר בצורה משמעותית. השינויים העיקריים שיצאו מהדיונים של ועדה זו הם ההכרזה של הנשיא נאצר שמותר לנשים לבחור ולהיבחר לפרלמנט ובעצם זה היה הצעד שקידם מעמד האישה במצרים ואפשר לחכמת להפוך לשרת רווחה בשנת 1962.^[7]

אחג הדברים שרצה בהם הנשיא נאצר הוא קידום מעמד האישה על ידי בחירת אישה להיות שרה. אך ההחלטה שלו בהתחלה נתקלה בהתנגדות של שר הביטחון, אלמושיר עבד אלחכים עאמר, שהיה גם חברו של הנשיא. אלחכים טען שאישה לא צריכה לכנס למשרדי הממשלה. רק אחרי שיצא מהתפקיד שלו לתפקיד אחר, הנשיא נאצר יכל לבחור את חכמת בתפקיד של שרת רווחה. כך בשנת 1962 נאצר הצליח לממש את רצונו למנות שרה כאשר הוא בחר את חכמת אבו זיד מתוך עשר מועמדות שהיו אף הן נשים מובילות כמו אמינה אלסעיד, כרימה אלסעיד, פאטמה ענאן, עאאשה ראתב, אום כלתום לתפקיד של שרת הרווחה.^[8] כך בתאריך -25 בספטמבר 1962 חכמת נכנסה לתפקידה כשרת רווחה וכיהנה בו במשך שלוש שנים.^[9][10] היותה האישה הראשונה בתפקיד זה הפריע לחלק מהגברים שעבדו במשרדי הממשלה, חלקם לעגו לה והביעו דחייה כלפיה. בחודשיים הראשונים לעבודתה היא התמסרה בהתלהבות רבה לקריאה ולימוד של כל העניינים הקשורים למשרד הרווחה .לאחר מכן היא החלה להוציא לפועל את תוכניותיה והוכיחה את כישוריה דרך הפרויקטים החשובים שביצעה.^[11] אחד הפרויקטים שיזמה אבו זיד הוא פרויקט יוזמת המשפחות המייצרות. זהו פרויקט חברתי כלכלי שקיים עד היום זה, מטרותיו הן לנצל את ההון האנושי והכישורים של המשפחות ונשים בפרט מהאזור הכפרי על ידי הפיכתן למשפחות שהמייצרות בתחומי ייצור שונים. בכך הניתנת אפשרות להתגבר על האבטלה, מעסיקים האנשים, מספקים להם הכנסה ועוד.^[12] בנוסף לכך היא יזמה את חוק מספר 32 בשנת 1964. חוק זה היה הראשון מסוגו שמגביל ומסדיר עבודת העמותות הציבוריות במצרים בכך שיהיו כפופים למשרד הרווחה. זכותו של משרד הרווחה לגרום לשינויים בעמותה מבחינת המדיניות, המטרות והניהול. חלק מהדברים שקבע אותם החוק הם:

1. לא ניתן לייסד עמותות בלי אישור מהשר, חלק מהאישורים יכולים להיות מותנים או רק לתקופה קצרה.
2. הפסקת פעילותן של עמותות שמאיימות על המדינה או פוגעות בביטחון הלאומי.
3. כל אישור של עמותה חייב להיות מבוסס על העברת מידע אודות העמותה, מטרתה, מיקום העמותה, פרטים לגבי חברי העמותה והתפקידים שלהם.
4. יוענש כל מי שמנהל עמותה או עובד איתה בלי שהעמותה קיבלה אישור על קיומה על ידי מאסר או שילום קנס.^[13]

חוק זה בוטל בשנת 2002 בגלל הטענה העיקרית שהוא מגביל חופש התנועה של העמותות הציבוריות. לאחר מכן, בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים, חכמת תמכה וסייעה לחיילים המצריים שנמצאים בחזית המצרית ועזרה להם ליצור קשר עם משפחותיהם. ובשנת 1969 הוצמד לחכמת התואר "לבה הרחום של המהפכה" על ידי הנשיא נאצר וזה בגלל ההצלחה שהיא השיגה ב"פרויקט העקירה של נובה". בפרויקט זה היא התבקשה לטפל בתושבי כפרי נובה הנמצאים ליד נהר הנילוס לאחר שהכפרים הוצפו במים כתוצאה מבניית סכר אסואן השני (הסכר הגבוה שנבנה בתקופת כהונתו של הנשיא נאצר). חכמת ליוותה התושבים עד שעברו למקום מגורים חדש באסואן ובכפרים סמוכים, תמכה בהם ובנוסף ניהלה את העברת חומרי הייצור שבהן עבדו תושבי נובה לפני העקירה,^[14] בנוסף, היה לה תפקיד בהסדרת גביית הזכאה. לאחר מותו של הנשיא נאצר בשנת 1970, ועלייתו של הנשיא אנואר סאדאת לשלטון התעכבה התקדמותה של חכמת אבו זיד. בינו לבין חכמת היו חילוקי דעות לגבי הסכמי קמפ דייוויד שאף באו לידי ביטוי בעימות ביניהם שצולם ושודר בטלוויזיה .^[15]

חכמת הייתה אחת הנשים המובילות בתנועה הפמיניסטית במצרים. כאחת מהנשים שחצו גבולות התרבות הערבית כאשר לאישה היה פחות מקובל ללמוד, לעבוד ולכנס לפוליטיקה. היא הגיעה לעמדה בכירה כשרה ראשונה במצרים מה שעודד נשים להשתלב בחיי בחברה, לרכוש השכלה דומה לזו של הגברים, כולל השכלה גבוהה, להשתלב בשוק בעבודה ובחיים הפוליטיים.^[16] המעורבות שלה בתנועת הנשים החילה מגיל צעיר, כאשר היא הובילה מחאה בתיכון בחלואן כנגד הבריטיים מה שגרם להרחקתה מבית הספר. מה שאומר שחכמת הייתה מוכנה לקחת סיכונים בקשר לדברים שבהן היא האמינה, היא לא חשבה שהיותה אישה מונע ממנה להוביל מהפכות ולהשתתף בתנועות הפוליטיות. כך היה המקרה גם במלחמת 1956 כאשר הייתה חלק מתנועת הנשים שתמכו בהתנגדות העממית בזמן המלחמה והשתתפה בנוסף לנשים מובילות בתמיכה בחיילים דרך מתן עזרה ראשונה וגם הייתה לוחמת והחזיקה נשק. אם כך חכמת חצתה את המגבלות שהוטלו על נשים בהיותה חלק מהתנועות הפמיניסטיות, השתתפותה והובלתה את במחאות ובמהפכות הלאומיות ואף ברכישתה דוקטורט והיותה השרה הראשונה. היותה שרה בשנת 1962 אפשר לה לגרום לשינויים במעמדן של הנשים וזה על ידי הפיכת משרד הרווחה למשרד שדואג לחברה ומשפחה. במסגרת כהונתה, היא שיפרה מצבן של הנשים הן מבחינה לימודית והן מבחינה תעסוקתית, בעזרתה נשים מועסקות השיגו זכויות שלהן בעבודה; בנוסף לזכויות נשים בעבודה היא עבדה להשגת זכויות הנשים בכלל אך הדגש שלה היה על זכויותיהן במשק כלומר כדי שיקבלו זכויות שוויוניים בעבודה, יחס דומה והולם, שכר הולם, שעות עבודה הגיוניות ועוד בדומה לגברים. היא ייצגה התנועה הפמיניסטית באותה תקופה ואף תמכה בדרישתה לחייב גברים בבית דין בלגרש את נשיהן לנוכח בית הדין ולא רק בעל-פה.^[17]

כהונתה כשרה נמשכה שלוש שנים בין השנים 1962 עד לשנה 1965,התנגדותה להחלטות הנשיא סאדאת בנוגע להסכם השלום עם מדינת ישראל, וחשדה בכוונות עוינות של הציונות כנגד העולם הערבי גרם לכך שיאשימו אותה בטרור ובבגידה בעם המצרי. כתוצאה מהאשמות היא ובעלה גורשו ממצרים ונמנע מהם לחדש את דרכונם המצרי.^[18] בשנת 1974 הם עברו לגור בלוב כפליטים משוללי אזרחות המצרית עד לשנת 1992. בלוב עבדה כמרצה באוניברסיטת אל-פתח אלעד'ים בטריפולי. לאחר מאבק ארוך החליט בית המשפט המצרי לאפשר להם לקבל את הדרכון המצרי ולחזור למולדתם בשנת 1991. עם שובה למצרים חכמת החלה להרצות בפקולטה לפסיכולוגיה ולסוציולוגיהבאוניברסיטת עין שמס.^[19]

לפני שובה למצרים, העניק לה מועמר קדאפי באירוע רב רושם שנערך לכבודה, את מדליית מוחמד אלפאתח המוענקת בדרך כלל רק לראשי מדינות. בנוסף הוענקה לבני הזוג בידי מלך מרוקו מולאי חסן, חרבו העשויה זהב טהור.^[20]

נפטרה בגיל 89, ב-30 ביולי 2011 לאחר מחלה ממושכת.

בין מחקריה הרבים של אבו זיד היו^[21]:

• التكيف الاجتماعى في الريف المصرى الجديد ، القاهرة ، عام 1960.(ההסתגלות החברתית בכפר המצרי החדש, קהיר, שנת 1960)
• التاريخ : تعليمه وتعلمه حتى نهاية القرن التاسع عشر ، القاهرة ، عام 1962.(היסטוריה: הוראתו ולימודיו עד סוף המאה 19, קהיר, שנת 1962 )
• دور المرأة العربية في معركة البناء ، وزارة الشئون الاجتماعية ، عام 1964.(תפקיד האישה הערבייה במאבק הבנייה, משרד הרווחה, שנת 1964 )
• ملامح شخصية المرأة البدوية : محكمة ـ مجلة الدراسات الفلسفية والاجتماعية ، العدد الأول ، أكتوبر عام 1972.(תכונות אישיות של האישה הבדוית: משפט-כתב העת של הפילוסופיה והסוציולוגיה, גיליון ראשון, אוקטובר משנת 1972)
• بحث مقدم الاتحاد العالمى للمشتغلين بالمهن العلمية في مؤتمر منعقد في فارنا بلغاريا ، عام 1973.(מחקר מוגש מההתאחדות העולמית לאלה העובדים במקצועות מדעיות בכנס אשר הוקם בבורנה בבולגריה, שנת 1973)
• Evaluation of Methodological and Social Scientific Research for the Study of Rural & Bedouin Women In the Arab Region 1975.
• ظاهرة البداوة وخصائصها الاجتماعية والاقتصادية والحضارية وما تلقيه من مطالب على برامج تعليم الكبار : المنظمة العربية للتربية والثقافة والعلوم بالجزائر، عام 1979.(התופעה הבדואית: מאפייניה החברתיים, הכלכליים והתרבותיים והדגש שלה על הדרישות בתוכניות ללימודי מבוגרים: הארגון הערבי לחינוך, תרבות ומדע באלג'יריה, שנת 1979)

מדיה וקבצים בנושא חכמת אבו זיד בוויקישיתוף