"חיית החושך" הוא ספר הילדים הראשון שכתב אורי אורלב. יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1976. איירה מילכה צ'יזיק. על ספר זה זכה אורלב בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ובפרס אנדרסן (1996). הספר הפך לאחד מהספרים הקלאסיים בספרות הילדים בישראל.[1] מהדורה חדשה של הספר יצאה בשנת 2024 עם איורים מאת מעיין גלילי.[2]
תקציר העלילה
הספר מספר על אסף, ילד שאביו נהרג במלחמת יום הכיפורים, שמפחד מהחושך וגם מחיית החושך, מפלצת החיה מתחת למיטתו ומתנפחת בלילה לאחר כיבוי האור. כדי להתמודד עם הפחדים הספיק אביו, לפני שנהרג, ללמד אותו כיצד לעמוד מול חיית החושך עם פנס ואור ובסופו של דבר גם כיצד להתחבר איתה.[3]
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אסף עצמו. הוא מספר על געגועיו לאביו שנהרג, על אמא שלו והתינוקת החדשה שנולדה לא מזמן ועל שלמה, החבר של אבא שנכנס אף הוא בשלב כלשהו לתוך הדינמיקה המשפחתית העדינה ומערים (שלא במכוון) קשיים על הילד. הוא מספר על שודדים שסייע לתפוס ועל הפחדים והחלומות שלו. אסף מתגעגע מאוד לאבא שלו והוא משתף בכך את חיית החושך (כמובן, לאחר שהצליח "לאלף" אותה) שהופכת לחברת אמת עבורו ומסייעת לו בהתמודדות היומיומית עם הקשיים הרגילים של ילד בן גילו כמו גם אלה המייחדים את הכאב, העצב והמורכבות שיש בחוויית השכול.
אסף משתמש בעיקר בחיית החושך כדי להרגיש קרוב לאביו המת ולהחליף איתו מסרים וזאת על מנת שיוכל ביתר קלות לקבל את השינויים בחייו.
ניתוח ספרותי וביקורת
הספר "חיית החושך" מעניק לקורא הצעיר חוויית קריאה ברבדים שונים, לבחירתו, לפי גילו ומטעניו הרגשיים. על פני השטח, הסיפור מתאר דרכי התמודדות עם הפחד הקלאסי שיש לילדים מפני החושך.[4] כבר ברמה הפשטנית לכאורה הזו, ניתן להבחין בבחירה אמיצה של התמודדות עם הפחד באמצעות נשוא הפחד עצמו (החושך) ואף שימוש בו להתגבר על פחדים אחרים.[5] ברובד מעמיק יותר, הספר מתאר התמודדות מרשימה ועצמאית כמעט של ילד רך בשנים עם השכול, תהליך עיבוד האבל, הגעגועים ובכלל ההתמודדות עם הזעזוע של התא המשפחתי: אובדן אב, קבלת אחות חדשה ובתוך כל אלה גם דמות אב חורג שנכנסת לתמונה.
העיסוק בשכול כפי שבא לידי ביטוי בספר אינו טריוויאלי בספרות ילדים כפי שמתארת פרופ' יעל דר: "קודם כל, אין לזה ערך מסחרי. מי שלא זקוק לזה בעצמו לא יתנדב לתת את זה לילד שלו. את לא מתנדבת לדבר על שכול אלא אם זה קרה לך, ואז אני לא יודעת עד כמה ספר הוא מה שיסייע לכאב כל כך גדול וכזה משברי. זה גם נובע מזה שקשה לנו לדבר עם הילדים שלנו על דברים קשים".[6]
לטענת פרופ' יעל דר ופרופ' מירי ברוך, חל שינוי מהותי בהתייחסות לשכול לאחר מלחמת יום הכיפורים שאחריה התמעט משמעותית העיסוק בנושא זה בספרות ילדים וגם כאשר הנושא עלה המיקוד היה בהתמודדות היחידנית ולא זו הקולקטיבית. השיח עבר מ"טוב למות בעד ארצנו" ו "האבא הגיבור" לקושי האמיתי והיומיומי של המשפחה וחוסר הברירה (וחוסר הרצון) ביציאה למלחמה.
טענות אלה ודומות להן משוקפות היטב בספר "חיית החושך" שאכן נכתב כשלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים.
מחבר הספר אורי אורלב רואה אף הוא בחיית החושך לאו דווקא את הייצוג של הפחד (החושך), אלא דווקא את הייצוג של היכולת להתמודד עמו. לשאלה אם הוא מאמין באלוהים הסביר: "לצערי לא. זה לא יכול להיות. היהודים, וגם בני דתות אחרות, המציאו את אלוהים. זה עוזר להם לחיות. המושג הזה, אלוהים, קצת מזכיר לי את 'חיית החושך' שבספר הילדים הראשון שלי. הילד מתחבר אליה כדי שתגן עליו. אני המצאתי את חיית החושך, ואחרים המציאו את אלוהים..."[7]
הייחוד של הספר הזה על פני אחרים, המתמודדים אף הם עם סוגיות דומות, נעוץ בכך שהקושי והפחד הופכים להיות חלק אינטגרלי בהתמודדות, ואינם נעלמים באמת מחייו של הגיבור. האמצעי להתמודדות עימם הוא פנימי ולא חיצוני. תפיסת עולם זו שזורה בכתיבתו של אורי אורלב גם בספריו על השואה, נושא שהרבה לכתוב ולעסוק בו.
לקריאה נוספת
- חובב, לאה. חוויית ילדות ביצירה אוטוביוגרפית וביצירה לילדים: על "חיית החושך" לאורי אורלב. ספרות ילדים ונוער, כרך ה, גל' ג-ד (תשל"ט), עמ' 26–31.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בועז ווליניץ, שעת סיפור: 70 "נכסי צאן ברזל" יילמדו בבתי הספר, באתר וואלה, 11 באוגוסט 2011
- ^ חיית החושך, באתר הוצאת עם עובד
- ^ ”.. היא גרה בחושך מתחת למיטה שלי. ביום היא עושה את עצמה קטנה. אבל בלילה, מיד אחרי שאמא מכבה את האור, היא מתנפחת. ...לפני שנעשינו חברים פחדתי ממנה מאוד. ...בעצם גם היום אני מפחד ממנה קצת, אבל גם לא מפחד.”
- ^ חוה חבושי על הספר חיית החושך באתר דףדף
- ^ השימוש בחיית החושך כדי להתמודד עם הכלב הצהוב ממנו הילד פחד
- ^ לילך וולך ושני גורקביץ', נעמיד פני יתומים: למה ספרות הילדים בימינו נמנעת מלעסוק בשכול? - וואלה תרבות, באתר וואלה, 9 במאי 2011
- ^ נדב שרגאי, "אפשר לכתוב עם תקווה רק לילדים ולנוער" - וואלה חדשות, באתר וואלה, 14 בדצמבר 2012
