חיים הלל בן-ששון (Ben-Sasson; כ"א בשבט תרע"ד, 17 בפברואר 1914 – כ"ט באייר תשל"ז, 16 במאי 1977) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. תחום התמחותו הוא תולדות היהודים בימי הביניים, ובנוסף, סוגיות בתולדות היהודים בארץ ישראל בעת החדשה.
ביוגרפיה
חיים הלל בן-ששון נולד בוולוז'ין לפריידל (שעל שמה המעוברת[1] קבעו הוא ואחיו את שם משפחתם בישראל) ולרב שמואל אביגדור הלוי דרצ'ינסקי, ר"מ בישיבת וולוז'ין בליטא. מצד אמו היה נכדו של רבי חיים הלל פריד, משנה ראש ישיבת וולוז'ין ומצאצאי ראשיה.
הוא הוסמך לרבנות בידי הרב חיים עוזר גרודזינסקי. כבר בנערותו התבלט בפעילותו הציבורית, בין השאר בארגון "החלוץ המזרחי".
בן-ששון עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד 1934. הוא למד בסמינר למורים "מזרחי" ולימד במסגרות חינוך שונות לילדים ונוער בירושלים. וכן התנדב בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובהסתדרות הסטודנטים "יבנה".
בן-ששון התגייס לארגון "ההגנה" עם בואו לארץ ישראל; במאורעות תרצ"ו 1936 שירת ב"פלוגה הדתית" שלה ברובע היהודי בעיר העתיקה, ואחר כך בלשכת ההסברה של "ההגנה" בירושלים. על פי תלמידו ראובן בונפיל: "הוא נשאר קשור לצבא הגנה לישראל עד יומו האחרון ותרם למפגשי העיון בצמרת הפיקוד. היה שותף במסגרות עיון ודיון בשאלות אקטואליות חשובות".[2] מעורבותו בנושא הצבאיות היהודית המודרנית התבטאה גם בהשתתפותו בכתיבה ובעריכה בספר תולדות ההגנה בעריכתו הכוללת של פרופ' בן-ציון דינור, על אף שתחום התמחותו העיקרי היה ימי הביניים, התמסר למחקר ותיאור היסטורי של "הגדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה.
נפטר בירושלים ב-16 במאי 1977.
באקדמיה
לאחר לימודיו בסמינר, הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית. בן-ששון היה תלמידו של ההיסטוריון יצחק בער. הוא התמחה בתולדות עם ישראל בתקופת ימי הביניים, וכן בראשית העת החדשה. הוא הוסמך במדעי הרוח בשנת 1944.[3]
בן-ששון החל ללמד באוניברסיטה בשנת תש"ט 1949, והתמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תש"ל 1970. הוא היה מורה אהוד וכמה מתלמידיו המשיכו בלימודיהם לתארים מתקדמים.
מלבד מחקריו הרבים והמגוונים, היה בן-ששון מעורכי כתב העת ציון, וכן ערך את המדור ההיסטורי באנציקלופדיה יודאיקה.
בן-ששון תפס את המחקר ההיסטורי, ההיסטוריוגרפיה וההתעניינות בהיסטוריה בכלל, כסוג של עבודת נפש הכרחית לחוסנה של האישיות ולתיקונה של החברה האנושית. כך למשל היו דבריו:[4]
"לאמיתו של-דבר, ראוי לו לאדם המודרני שיקדיש לבו קודם כל לעולמו ההיסטורי, לטובת נפשו ובריאות חברתו".
באמירה אופיינית זו הייתה תביעה נוקבת מבני דורו ומקוראיו באשר הם, לא רק להעמיק בחקר ההיסטוריה, אלא גם לרכוש את ההבנה שהחיבור ההיסטורי הוא מעין "ספר האדם". בתקופה שפניה אל טכנולוגיזציה הולכת וגוברת של חיי היומיום, שבה הפרט הבודד, האינדבידום, ללא משא הדורות ותרבותם מוצע במשנותיהם של הוגים ובתקשורת ההמונית, הייתה קריאתו זו של בן-ששון משום מרד של מחנך עם שאר רוח גדול. לפי דבריו, מחקר ההיסטוריה וכתיבת ההיסטוריה חדורים ברעיון שתיתכן תמיד מהפכה; העיסוק בהיסטוריה גואל את האדם מן הפונקציונליות שבקיום העכשווי גרידא; ההיסטוריוגרפיה מזהה ומאירה את תקופות המעבר, את רגעי המעבר, ובכך מראה את הסיכוי לשינוי של הכל.
כובד ראש וחשיבות להיסטוריה הודגשו אצל בן-ששון גם בשל תפיסתו את ההיסטוריה האנושית והלאומית כתופעה שפנים רבות ואף סותרות לה לכאורה; אך למעשה נפתלות בה מגמות-על אשר נחשפות על ידי ההיסטוריון. כך למשל ראה בן-ששון בתופעת קידוש השם והחלטתם של יהודים למות ואף להתאבד, כדי שלא להמיר את דתם לדת פגאנית או לנצרות, אשר הייתה נפוצה אצל יהודי ארץ ישראל ואירופה מאז העת העתיקה, פעולה של עוצמה וגבורה אנושית, אשר בנסיבות עידן של תנועת שחרור לאומי תתבטא בהתקבצות של כוחות חמושים פעילים, הקמת צבא ובלוחמה מאורגנת. ובמילים אחרות, בן-ששון ראה מכנה משותף נפשי ולא רק קשר עקרוני הדוק, בין הנרצחים היהודים הסבילים לכאורה במסעי הצלב, לבין אנשי צבא יהודים פעילים, "אקטיביסטים", חיילי "הגדודים העברים" בני דורו, שאותם חקר.
תלמידו, פרופ' יוסף הקר, כתב על דרכו: "במחקריו ובספריו נוקט בן-ששון צורה עקיבה של חקירה ובקשה אחר המהות הפנימית על יסוד ניתוח ובירור של מקורות ראשוניים מגוונים. מקורות אלו נמצאו לו בראש ובראשונה בחיבורים ספרותיים, ספרי עיון פילוסופיים וחיבורים הלכתיים; דרשות, פירושים ושאלות-תשובות; חיבורים היסטוריים וכתבי פולמוס; שירה ופרוזה; תקנות ואיגרות; ספרי מוסר וחידושי תורה. התעודות והמקורות החיצוניים שימשו מסד לתיאור העובדתי, אף יש שהשלימו את החסר בציור הרוחני והתרבותי, אולם עיקר מעייניו של בן-ששון נתונים לבירורה של היצירה הפנימית ולעדותה של החברה היהודית ועל דמותה. ... והשאלות המנחות אותו מעידות על חתירתו להבנת האחד והמייחד את עם-ישראל (על גווניו וכיתותיו) משאר האומות".[5]
משפחתו
אחיו הצעיר, פרופ' יונה בן ששון, היה מרצה לפילוסופיה יהודית ומנהל המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך. בנו של זה, מנחם בן-ששון, הוא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים ובעבר הרקטור שלה ולשעבר חבר הכנסת ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט.
מספריו (מבחר)
ספרים מפרי עטו
- הגות והנהגה: השקפותיהם החברתיות של יהודי פולין בשלהי ימי הביניים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט 1959.
- יהדות אשכנז, [ישראל]: מטכ"ל – קצין חינוך ראשי – ענף השכלה, תשכ"ג 1963.
- פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, תל אביב: עם עובד, תשי"ז,[6] תשכ"ב, תשל"ז 1977.
- רצף ותמורה: עיונים בתולדות ישראל בימי-הבינים ובעת החדשה; ליקט וערך: יוסף הקר, תל אביב, עם עובד, תשמ"ד 1984.
- תולדות הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, תל אביב : הספרייה הציונית; מערכות, תשי"ז 1956.
- (ועורך עם אחרים), תולדות היהודים : (אלבום ההיסטוריה של עם ישראל), ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל, 1964.
- (ועורך עם אחרים), תולדות עם ישראל, 3 כרכים, תל אביב: דביר תשכ"ט 1969.
ספרים שערך
- ספר כבוד אלהים, מאת אברהם ן’ מיגאש, (קושטנינא שמ"ה), ירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשל"ז. 1977.
- מלון למונחי הפוליטיקה, תל אביב: מ' ניומן, תש"י 1950.
- מן המרכז לקהילה במקום, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשל"ז 1977.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ השם היידי "פריידל" פירושו "שמחה".
- ^ ראובן בונפיל, חיים הלל בן ששון ז"ל - קווים לדמותו, קתדרה 4, יולי 1977, עמ' 199.
- ^ שמות המוסמכים למדעי הרוח, הַבֹּקֶר, 18 בדצמבר 1944
- ^ חיים הלל בן-ששון, הקדמה, תולדות עם ישראל, א, תל אביב: הוצאת דביר תשכ"ט, עמ' יב.
- ^ יוסף הקר, בתוך: חיים הלל בן-ששון, רצף ותמורה, עמ' ח.
- ^ ביקורת: פנחס פלאי, ההיסטוריון הצעיר - בעל-פה ובכתב, מעריב, (הרצאותיו של ד"ר ח. ה. בן-ששון וספרו "פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים"), עמ' 13, 19 בדצמבר 1958
