חיידר ג'וואד כאזם אל־עבאדי (בערבית: حيدر جواد كاظم العبادي, תעתיק מדויק: חידר ג'ואד כאט'ם אל־עבאדי) הוא פוליטיקאי עיראקי ממשפחה בעלת שורשים לבנוניים־שיעים. אל־עבאדי מונה לראש ממשלת עיראק בשנים 2014 עד 2018 במקומו של נורי אל-מאלכי, שמיד לאחר בחירתו לכהונה נוספת כראש ממשלה, פלש ארגון המדינה האסלאמית לעיראק וכמעט הביא להתמוטטות המדינה. אל־עבאדי הוביל בשלוש השנים הראשונות לכהונתו את עיראק להכרעתה ולמיגורה של המדינה האסלאמית מכל שטחי עיראק ובהמשך כהונתו הוביל מאמצי רפורמה מקיפים וחשובים בעיראק, שכללו ניסיונות לייצב את הממשלה אחרי הטלטלות שיצרה פלישת המדינה האסלאמית, תוך מינוי ממשלת טכנוקרטים; להכיל את יוזמת משאל העם הבדלנית של כורדיסטן העיראקית; להכניע את המיליציות השיעיות שהיו מאוגדות תחת מטרית הפעולה של אל-חשד א-שעבי ולהכפיפן לכוחות המזוינים ולמרות השלטון המרכזי.
ראשית חייו
אל־עבאדי נולד בבגדאד בשנת 1950 ולאחר סיום לימודיו בבית הספר, למד באוניברסיטת בגדאד והשלים בה תואר בהנדסת חשמל. הוא עזב את עיראק בשנות ה-70 המאוחרות בשל רדיפות שסבל מהן מצד משטר הבעת' בעקבות פעילותו הפוליטית, שהובילו לבסוף לביטול דרכונו העיראקי בשנת 1983. אל־עבאדי השתקע בבריטניה שבה השלים דוקטורט בהנדסת חשמל מאוניברסיטת מנצ'סטר וניהל חברת ייעוץ שעסקה בפתרונות תחבורה מהירה.
אל־עבאדי חזר לעיראק לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק והפלת משטר הבעת' ב-2003 וכחבר במפלגת הדעווה האסלאמית, מילא תפקידים חשובים בממשלות השונות, כגון סגן ראש הממשלה, שר התקשורת ושר האוצר, תפקיד שבו זכה בשבחים על ניהול העניינים הפיננסיים והכלכליים של עיראק.[1]
מינויו כראש ממשלה
לאחר נפילתה המהירה של העיר מוסול לידי ארגון המדינה האסלאמית ביוני 2014, הקים הארגון במהירות את הח'ליפות האסלאמית שלו והחל לבסס לעצמו טריטוריה בצפון עיראק, שהגיעה בגבולה הדרומי עד למרחק עשרות קילומטרים מבגדאד. מוסדותיה של המדינה העיראקית ניצבו על סף קריסה ומערכי הצבא העיראקי קרסו והובילו את המדינה העיראקית לסף התמוטטות. בצל המשבר הכבד והאיום הקיומי על קיומה של המדינה ובעקבות הלחץ ציבורי ולחץ שהופעל עליו משורות מפלגת הדעווה האסלאמית שבה היה חבר, התפטר באוגוסט 2014 ראש הממשלה נורי אל-מאלכי, שנבחר מחדש לתפקיד בבחירות שנערכו באפריל 2014.
כדי לשמור על רציפות השלטון ולא לזעזע את המדינה, ביקש נשיא עיראקפואד מעסום, למנות במהירות את אל־עבאדי לתפקיד ראש הממשלה מיד לאחר התפטרותו של אל-מאלכי. על מינויו של אל־עבאדי שררה הסכמה בשורות חברי מפלגת הדעווה, ובין חברי הפרלמנט ממפלגות נוספות, על רקע המשבר הביטחוני והפוליטית שחוותה עיראק באותה תקופה. לאחר התפטרותו של אל-מאלכי, הביעו ראשי מיליציות שיעיות שפעלו במדינה את תמיכתם במועמדותו של אל־עבאדי לתפקיד ראש הממשלה, משום שחשבו שמזגו הנוח והקרדיט הרב שקיבל על תפקודו כשר בעבר יהפכו אותו לדמות שתוכל לתרום לייצוב המערכת הפוליטית ולהובלת המערכה נגד המדינה האסלאמית. תמיכה זו של ראשי המיליציות במועמדותו של אל־עבאדי וההסכמה הרחבה שהושגה עליה בין הכוחות הפוליטיים השונים זירזו את מינויו, שאושרר לבסוף על-ידי הפרלמנט העיראקי ב-8 בספטמבר 2014.[2]
מיד עם כניסתו לתפקיד בספטמבר 2014, הוביל אל־עבאדי מאמצים משולבים לחיזוק האחדות הפנימית בעיראק תוך חיזוק הייצוג הסוני בממשלה ולכינונה של קואליציה בינלאומית שתסייע לעיראק להילחם בארגון המדינה האסלאמית ולהשיב לעצמה את השליטה והריבונות באזורים שאיבדה. במהלך כהונתו של אל־עבאדי, שנמשכה עד לבחירות הפרלמנטריות של 2018, התמודדה עיראק עם אתגרים גדולים, שללו את המאבק הארוך למיגור המדינה האסלאמית, משברים ביטחוניים וכלכליים שנגזרו מהמהלחמה בארגון ואתגרים רבים לשלטון המרכזי, בעיקר על רקע התבססות המיליציות השיעיות שפעלו תחת ארגון אל-חשד א-שעבי. אל־עבאדי מילא תפקיד מפתח בהתמודדות עם כל האתגרים הפנימיים והאזוריים הללו ובלט בניסיונותיו להוביל מאמץ להשבת היציבות למערכת הפוליטית העיראקית.
אל־עבאדי מילא תפקיד מכריע בהובלת המאמצים העיראקים להכריע את ארגון המדינה האסלאמית, לתפוס מחדש את השטחים שעליהם השתלט ולחדש את הריבונות של המדינה העיראקית על כל שטחיה וגבולותיה. תפקידו של אל־עבאדי בלחימה במדינה האסלאמית כלל מספר צירי מפתח:
ייצוב המערכת הפוליטית: אל־עבאדי הבין את גודל שעת החירום ואת החשיבות והדחיפות שבהקמת ממשלת קונצנזוס לאומית בעיראק שתאפשר למדינה לצאת למלחמה הקשה במדינה האסלאמית כשהיא מאוחדת. הקמת הממשלה החדשה נעשתה בתמיכב בינלאומית רחבה, לרבות לחץ אמריקאי להאיץ את הקמתה ולאפשר לה חופש פעולה.
תיאום הפעולות הצבאיות: אל־עבאדי הוביל את המאמצים הצבאיים להשבת אזורים שנפלו לשליטת המדינה האסלאמית ברחבי עיראק והיה אמון על תכנון תוכנית הקרב המפורטת נגד הארגון בכל השטחים שכבש מעיראק. פעולות אלו תואמו בין כוחות הצבא העיראקי, הפשמרגה הכורדי, מיליציות אל־חשד א־שעבי, כוחות מקומיים וכוחות הקואליציה הבינלאומית שתמכה בעיקר בסיוע לוגיסטי ומודיעיני ובחיפוי מן האוויר. כחלק ממאמץ זה, נתן אל־עבאדי קדימות לפעולתם של הכוחות המיוחדים של צבא עיראק, שהוקמו במהלך העשור שקדם למלחמה, אומנו על-ידי הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית והוכשרו למלא תפקיד מרכזי במאבק במיליציות חמושות הנלחמות במדינה העיראקית.[3]
ברית עם הקהילה הבינלאומית: חיידר אל־עבאדי פעל לבניית קשרים חיוביים עם מדינות ערביות ומערביות ועם ארגונים בינלאומיים על מנת לתמוך בעיראק במאבק נגד המדינה האסלאמית. עיראק קיבלה תמיכה בינלאומית וצבאית מהקואליציה הבינלאומית בהובלת ארצות הברית.
בנייה מחדש של אזורים משוחררים: לאחר שחרור האזורים מידי המדינה האסלאמית, התמקד חיידר אל־עבאדי בגיוס משאבים מתוך תקציב המדינה ומסיוע חיצוני שהציעו מדינות כגון ערב הסעודית, איראן ואיחוד האמירויות למאמצי השיקום העצומים שנדרשו בערים ובעיירות שחרבו ובהשבת שירותים בסיסיים לאזרחים שנפגעו.
המלחמה במדינה האסלאמית נמשכה כשלוש שנים, מכניסתו של אל־עבאדי לתפקיד ראש הממשלה ועד להכרזה הסופית על השתלטות כוחות צבא עיראק על כל שטחי הגבול עם סורי ומיגורם של הכוחות האחרונים של המדינה האסלאמית, ב-9 בדצמבר 2017, אז הכריז אל־עבאדי על הניצחון הסופי על הארגון ועל החזרת כל שטחיה של עיראק לריבונות בגדאד.
אחד האתגרים המרכזיים שניצבו בפני אל־עבאדי לאורך שנות הלחימה במדינה האסלאמית וביתר שאת לאחר הכרעת הארגון, היה הצורך להשיג איזון בין כוחות הביטחון הרשמיים לבין עשרות המיליציות השיעיות שפעלו במסגרת מסגרת הפעולה המיליציונית המשותפת אל-חשד א-שעבי במלחמה מול המדינה האסלאמית. לצד מיליציות שיעיות ותיקות כדוגמת חטיבת בדר או גדודי השלום, עשרות מיליציות שיעיות הוקמו בעקבות פתווה שפרסם האייתוללה עלי סיסתאני מיד לאחר פלישת המדינה האסלאמית למוסול ובה קרא לשיעים לתפוס נשק ולהצטרף למלחמה על עיראק. על רקע תבוסתו והתפרקותו הכמעט מוחלטת של צבא עיראק בעקבות נפילתה המהירה של מוסול וטבח מחנה ספייקר, לממשלת עיראק ולראש הממשלה החדש אל־עבאדי לא הייתה אפשרות לסרב להירתמות של המיליציות השיעיות המאורגנות תחת אל־חשד א־שעבי ולהימנע משימוש בשירותיהן בקרב ההישרדות נגד הפלישה. כך, מילאו לוחמי המיליציות תפקיד חשוב בבלימת התקדמותה של המדינה האסלאמית והשתתפו בלחימה נגדו בכל הערים שעליהן השתלט, אך אל־עבאדי הקפיד להימנע משימוש בשירותיהן באזורים שבהן הייתה אוכלוסייה סונית גדולה והעדיף על פניהן את יחידות הכוחות המיוחדים של צבא עיראק לצד יחידות סדירות אחרות, תוך שאת כוחות המיליציה הוא הפנה למשימות משניות באזורים נפיצים פחות בפאתי הערים ובקרבות על אזורי ספר רחוקים מריכוזי אוכלוסייה.
עם תום הקרבות הפכו המיליציות מכוח צבאי משמעותי לגורם חמוש שצבר כוח רב והשפעה ציבורית ופוליטית לא מבוטלת אך אינו כפוף באופן בלעדי למרות המדינה וכוחות הביטחון שלה. מציאות זו עוררה במערכת הפוליטית העיראקית חששות באשר לריכוזיות הכוח ואף לעצם יציבותה של המדינה העיראקית. אם במהלך הלחימה במדינה האסלאמית היה האתגר המרכזי של ראש הממשלה אל־עבאדי לשלוט במיליציות בשדה הקרב ולתעדף כוחות צבאיים סדירים על פניהן באופן שיבטיח הימנעות ממעשי נקמה וממרחצי דמים על רקע עדתי, עם תום המלחמה עבר האתגר המרכזי שלו משדה הקרב לזירה הפוליטית והשאלה המרכזית שהעסיקה אותו בשארית כהונתו והפכה לקו המרכזי במצע הבחירות שלו לקראת הבחירות ב-2018 היה כיצד להכפיף את הכוחות המיליציוניים למרות המדינה ולרתום את לוחמיהם לשירות בכוחות הביטחון הרשמיים של המדינה.
הכפפה זו של המיליציות השיעיות לכוחות הביטחון הייתה חשובה כדי להבטיח את יציבות המדינה ולהימנע מעימותים פנימיים בתוך השירה הפוליטית והצבאית לאחר הכרעת המדינה האסלאמית, באופן שעלול לערער שוב את יציבותה של המדינה ולהוביל אותה מחדש למלחמת אזרחים עדתית. לפי התוכנית שעליה הכריז אל־עבאדי לאחר סיום הקרבות, שילוב מוסכם ומתואם של המיליציות השיעיות בכוחות הביטחון הלאומיים יהיה חיוני לשם ייצוב המערכת הפוליטית במדינה. תוכנית זו של אל־עבאדי הייתה מתואמת עם מוקתדא א-סדר, שהצהיר כי יכפיף את לוחמי המיליציה שלו, גדודי השלום, לכוחות הביטחון הרשמיים.
שנתו האחרונה של אל־עבאדי בתפקיד ראש הממשלה הייתה בסימן המאמץ להכפיף את המיליציות השיעיות למנגנוני הביטחון הרשמיים. אל־עבאדי הוביל מבצעים צבאיים לשיקום אזורים ששוחררו משליטת המדינה האסלאמית ורתם להם את כוחות המיליציות תוך שפעל במקביל למנוע מהמיליציות התערבות בענייני פנים ולהשיג תיאום בינן לבין כוחות הביטחון הרשמיים. מאמצים אלה היו מורכבים וקשים בהתחשב במתיחות ובעימותים הפוליטיים והעדתיים בעיראק וההתנגדות הקשה של המיליציות ושל המפלגות שייצגו אותן בפרלמנט, שרובן היו כפופות במידה מסוימת לאיראן, המחישה את הרגישות ואת הנפיצות של תהליכי בנייתה המחודשת של עיראק ואת העובדה שהמאבק על ריכוז הכוח והסמכות במדינה הוא קרב על פניה ועל עצמאותה של המדינה העיראקית. מאבק זה לא הוכרע עד היום וגם יורשיו של אל־עבאדי בתפקיד נאלצו להתמודד עם אתגר המיליציות וההשפעה האיראנית על הזירה הפנימית בעיראק, המקשים על השגת יציבות והתגברות על השפעות הסכסוכים היושבים ביסודה של המדינה העיראקית.[4]
מאבקו לייצוב המערכת הפוליטית בעיראק
כבר מראשית כהונתו וביתר שאת לאחר הכרעת הקרב עם המדינה האסלאמית, הדגיש אל־עבאדי את תפקידו בייצובה של המערכת הפוליטית העיראקית, על בסיס ההבנה שניכורן של קבוצת אוכלוסייה שונות לפוליטיקה העיראקית ולרעיון אחדותה וריבונותה של המדינה הוביל לעלייתם של ארגונים עוינים כגון המדינה האסלאמית ועל כן יש לייצר מציאות פוליטית שבה המערכת פלורליסטית יותר, שמיוצגות בה כלל הקבוצות המרכיבות את האוכלוסייה העיראקית, שחוקים המפלים נגד אוכלוסיות (כגון חוקי הדה-בעת'יפיקציה שכוונו נגד סונים) מוסרים מספר החוקים, שהשחיתות מוקעת בה וששרי הממשלה הם טכנוקרטים ולא נציגי מפלגות. מספר צירים מרכזיים הנחו את אל־עבאדי במשימה זו לאורך שנות כהונתו:
התמודדות עם אתגרים ביטחוניים: אל־עבאדי נכנס לתפקיד זמן קצר לאחר נפילת צפון עיראק לידי המדינה האסלאמית והתמודד עם מציאות ביטחונית קשה ועם סכנה ממשית לעתיד קיומה של עיראק, לרבות בחזית הפנים, לנוכח עלייה במתיחות הבין-עדתית במדינה עם פרוץ הקרבות. המאמץ הראשון שהשקיע בו היה במאמץ לשפר את הביטחון והיציבות במדינה ותפיסת ריבונותה של המדינה מחדש, וזאת באמצעות תיאום כוחות עיראקים ושיתוף פעולה עם הקואליציה הבינלאומית.[5]
קידום הכלה והשתתפות הפוליטית: אל־עבאדי ביקש לקדם הכלה פוליטית ולכלול את כל הכתות העיראקיות במשחק הפוליטי ופעל לחזק את האחדות הלאומית ואת ההשתתפות הפוליטית של כלל חלקי האוכלוסייה ללא אפליה במטרה לחזק את החברה העיראקית ואת המערכת הפוליטית של המדינה.
מלחמה בשחיתות: אל־עבאדי התחייב להילחם בשחיתות הממשלתית ולשפר את ניהול המדינה ואת מתן השירותים לאזרח. ממשלתו נקטה באמצעים להגברת השקיפות והאחריות במגזר הציבורי והוא הצהיר שאחת מדרישותיו הראשונות תהיה מינוי ממשלת טכנוקרטים שינהלו במקצועיות ובאחריות את משרדי הממשלה.
רפורמות כלכליות: אל־עבאדי פעל להמרצת הצמיחה הכלכלית והתמקד בפיתוח תשתיות ומשיכת השקעות זרות, בייחוד ממדינות ערביות שכנות, שלחידוש הקשרים הפוליטיים והכלכליים איתן לאחר עשורים של קיפאון פעל באופן מיוחד.[5]
עם סיומה של המלחמה במדינה האסלאמית, מיצבה ממשלתו של אל־עבאדי בפני יוזמת משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית שיזמו רשויות החבל הכורדי ונשיא כורידסטן העיראקית מסעוד בארזאני בספטמבר 2017. היוזמה קראה לעצמאות החבל הכורדי מעיראק ולניתוק שלו מגבולותיה. כבר מראשית היוזמה, פעל אל־עבאדי בנמרצות מול רשויות החבל במטרה להביא לביטול משאל העם והצהיר כי אין מקום לדיון על פירוקה של עיראק או לערעור על שלמות גבולותיה לאור האתגרים הפוליטיים והאזוריים שעמם מתמודדת המדינה ולאור המתחים הפנימיים הקיימים בעיראק.[6]
אל־עבאדי פעל לביטול משאל העם לפני שהתקיים ולאחר שכבר התקיים ותוצאותיו הראו רצון חד-משמעי של הכורדים ליציאה לעצמאות, נקט אל־עבאדי קו תקיף שדרש מהרשויות הכורדיות להודיע על ביטולו בדיעבד ועל חוסר תקפותו. אל־עבאדי פעל במספר מישורים מקבילים:
אל־עבאדי הצהיר כי לעם הכורדי זכות להגדרה עצמית אך הודיע כי מבחינת ממשלת עיראק כל ניסיון לערער על שלמותה הטריטוריאלית של עיראק או על הסטטוס קוו באזורים שבמחלוקת בין בגדאד לארביל יוביל לצעדי נגד חריפים ולפעולה צבאית נחושה. לאחר שהרשויות הכורדיות התעלמו מהאזהרות וביצעו את משאל העם, הודיע אלעבאדי כי משאל העם הכורדי בטל ומבוטל ואין לו כל תוקף ודרש מממשלת החבל הכורדי להודיע על כך בעצמה.[7] משסירבו הרשויות הכורדיות לעשות כן, דרש אל־עבאדי מממשלות זרות לחדול מלנהל קשרים כלכליים עצמאיים עם הרשויות הכורדיות ודרש שכל ההתנהלות הכלכלית תעבור דרך בגדאד, במטרה לצמצם את עצמאותו הכלכלית של החבל הכורדי.[8] ממשלת עיראק הודיעה לכל חברות התעופה על הקפאת הנחיתות וההמראות מנמל התעופה הבינלאומי של ארביל על מנת ליצוא לחץ נוסף על ממשלת החבל.[9]
בחודשים שלפני קיום משאל העם ובמקביל להצהרותיו השוללות את היוזמה הכורדית, ניהל אל־עבאדי מגעים נמרצים עם מדינות שכנות ובראשן טורקיה ואיראן שהתנגדו נחרצות לקיום משאל עם בחבל. מנהיגי המדינות היו מתואמים בהתנגדותם ליוזמה ואיימו שלהוצאתו לפועל של המשאל תהיינה השלכות ויינקטו לשם כך "כל הצעדים הנדרשים".[10]
לאחר התעלמות הרשויות הכורדיות מהאזהרות והאיומים וביצוע משאל העם בחבל, פתח צבא עיראק בפקודת אל־עבאדי במבצע משולב שכלל גם את כוחות אל-חשד א-שעבי להשתלטות על אזורי המחלוקת ובראשם על העיר כירכוכ. בימים הספורים שבהם התבצע המבצע, איבדו הכורדים שטחים רבים שהשתלטו עליהם בהדרגה מאז ראשית שנות ה-90 ואיבדו את שדות הנפט של כירכוכ, שהיו מקור ההכנסה החשוב ביותר של החבל.[3]
יחסי עיראק ושכנותיה
בתקופת כהונתו של אל־עבאדי כראש ממשלה, הוא ניצל את הנסיבות האזוריות והפנימיות-עיראקיות כדי ליזום התקרבות בין עיראק לבין שכנותיה ולבין מדינות ערביות במעגלים רחוקים יותר. פלישת המדינה האסלאמית לעיראק שימשה אותו על מנת לרתום מדינות מערביות וערביות שונות ליצירה של קואליציית סיוע שתמכה במאמץ המלחמתי שהובילה עיראק. לצד הזירה הצבאית, פעל אל־עבאדי עם ראשי מדינות ערביות-סוניות במישור האידאולוגי, על מנת ליצור התנגדות דתית ואידאולוגית סונית למדינה האסלאמית ולתפישותיה הדתיות.[3] את ההבנות וההסכמות שנוצרו סביב המאבק במדינה האסלאמית ניצל אל־עבאדי בהמשך כהונתו על מנת לחזק את יחסיה של עיראק עם שכנותיה ועם המדינות הערביות-הסוניות האחרות, באופן שהצליח להוביל לשיקום מעמדה של עיראק בעולם הערבי, אחרי שנים של יחסים צוננים שכללו בתקופת הבעת' גם החרמה וסנקציות.
כך, חיזק אל־עבאדי את יחסיה של עיראק עם סעודיה ותמך פומבית ברפורמות הפנימיות של בית המלוכה הסעודי, לאחר שהממלכה נקטה באמצעים להתעמת עם התרחבות דאעש, בין אם מבחינה חיצונית, באמצעות תמיכה בפלגים איסלאמיים מתונים בסוריה ובין אם מבחינה פנימית באמצעות מעקב אחר ארגונים סלפיים ותכּפיריים, מעקב אחר תנועת אנשי ג'יהאד, וניתוק הפעילות הכלכלית המחתרתית של דאעש.[11] חיזוק הקשרים עם ערב הסעודית ועם מדינות המפרץ האחרות נתפש כהתרסה בפניה של איראן, שאת מעורבותה בענייני הפנים של עיראק ואת בחישתה בפוליטיקה המפלגתית של המדינה גינה אל־עבאדי פעמים רבות. אל־עבאדי חיזק את הקשרים עם מדינות ערב הסוניות במטרה לאזן את ההשפעה האיראנית על עיראק ולהחזיר את עיראק לחיק העולם הערבי. את פירות מאמציו אלה של אל־עבאדי קטף מוסטפא אל-כאזמי, שכיהן כראש ממשלת עיראק החל בשנת 2020 והביא לחתימת הסכמי יוזמת הלבנט החדש, שקשרו את עיראק בקשרים כלכליים ופוליטיים עם ירדן ומצרים.
לצד הפעולה הצבאית נגד המדינה האסלאמית שאפשרה את חיזוק הקשרים בין עיראק לשכנותיה, ניצל אל־עבאדי גם את משבר משאל העם הכורדי ב-2017 כדי לחזק את הקשרים בין עיראק לבין שכנותיה ובראשן טורקיה ואיראן, שהתנגדו לא פחות מעיראק לאפשרות של עצמאות כורדית שתוביל לפירוקה של עיראק, מתוך חשש למגמות דומות שיתגלו גם בקרב הכורדים בשטחיהן. המגעים סביב משבר משאל העם הובילו לתיאום ולהתקרבות מסוימת מול איראן, שהפשירו במידה רבה את היחסים בין המדינות שהצטננו בעקבות התנגדותו הפומבית של אל־עבאדי למעורבות האיראנית בפוליטיקה העיראקית והתקרבותו למדינות המפרץ.
סיום כהונתו כראש ממשלה ופעילותו כיום
כהונתו של חיידר אל־עבאדי כראש ממשלת עיראק הייתה רצופה אתגרים גדולים מבית ומחוץ ורוב המשקיפים והפרשנים תמימי דעים על כך שהוא התמודד עם מרביתם בזהירות ובדיפלומטיות ופעל באחריות כדי לשמור על יציבות המדינה ולהגביר את שיתוף הפעולה עם המדינות השכנות, דברים שעליהם זכה גם לפופולריות ולהוקרה מצד הציבור העיראקי.[12] עם זאת, חרף המאמצים שהקדיש לייצוב המערכת הפוליטית העיראקית ולהדיפת השפעות חיצוניות עליה, לא הצליח אל־עבאדי להשלים את המאמץ שהחל בו להשגת יציבות מלאה במערכת הפוליטית בעיראק ולהכפפת המיליציות השיעיות ושורה של מחאות בערי המדינה נגד המשך השחיתות, שאותה לא הצליח אל־עבאדי למגר,[13] והתפרעויות של תומכי מוקתדא א־סדר, שכללו הפגנות ופריצות לפרלמנט, פגעו במעמדו ובתדמיתו של אל־עבאדי.[14]
בבחירות 2018 התמודד אל־עבאדי מחדש בבחירות הפרלמנטריות בראש רשימה בשם א־נסר ("הניצחון") בניסיון לנצל את האהדה הציבורית שנהנה ממנה אחרי הכרעת ארגון המדינה האסלאמית. רשימתו של אל־עבאדי זכתה בבחירות אלה ב-10.92% מהקולות והוא לא יכול היה להרכיב את הקואליציה ולהמשיך בתפקיד ראש הממשלה. כיום הוא ממשיך לעמוד בראש רשימת א־נסר אך אינו מכהן כחבר פרלמנט.
