בהלכה היהודית, קרבן נשיא שחטא הוא סוג של קרבן חטאת המיוחד למלך. בניגוד לאדם רגיל שחטא שמביא כבשה או שעירה, הרי שנשיא שחטא מביא תיש להקרבה.

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אלוקיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. כג אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. כד וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה' חַטָּאת הוּא. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. כו וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.

— ספר ויקרא, פרק ד'

נשיא הוא אדם בכלל ישראל ש”אין על גביו אלא ה' אלוקיו”, אדם שאין אדם אחר השולט עליו, שזהו מלך ממלכי ישראל, או הריש גלותא שבבבל. לעומת זאת, מסופר, כי רבי יהודה הנשיא, ששימש כנשיא וראש העדה היהודית בארץ ישראל, שאל את תלמידו המובהק רבי חייא, האם הוא נחשב למלך, וזה השיב לו, כי מכיוון שלריש גלותא שבבבל ישנה עדיין שליטה מסוימת על הנשיאים שבארץ ישראל, אין הנשיא נחשב למלך^[1]. החתם סופר^[2] מסביר, כי גם בזמן הזה, שבית המקדש השלישי עדיין לא נבנה, צריך כל אדם לדעת איזה קרבן עליו להביא, שכן על כל אדם לומר את פרשת הקרבן אותו הוא חייב להביא, ואחר כך לומר^[3], כנהוג בכל תפוצות ישראל לומר בחלק הראשון של תפילת שחרית.

רבן יוחנן בן זכאי, ששימש בעצמו כנשיא, דרש את הפסוק הפותח את פרשת קרבן נשיא, "אשר נשיא יחטא", הנפתח בצורה שונה מפרשות קרבן כהן משיח וקרבן חטאת הקהל הנפתחים בתיבה "אם", ומסביר כי המילה "אשר" משמעותה על פי הדרש היא מלשון אושר, כלומר אשרי הוא הדור שנשיאו שם לב להביא קרבן אפילו על חטאים שעשה בשוגג^[4], וכל שכן שמשים לבו לשוב בתשובה על חטאים שעשה במזיד, ולמרות מעמדו המיוחד והנישא אין רם לבו.

הדיעה המקובלת היא, שדינו של הנשיא נקבע בעיקר לפי הזמן שחטא האדם, ולא לפי הזמן שנודע לו. אבל רבי שמעון סבור שגם שעת ידיעת החטא, הזמן בו נודע לכהן שחטא - הזמן בו חל חיוב הקרבן למעשה, קובע גם הוא, ולכן אם נודע לנשיא בזמן מעמדו כנשיא שחטא עוד לפני שהתמנה לכס הנשיאות, אין לו להביא לא קרבן הדיוט - מכיוון שנודע לו בתור נשיא ולא קרבן הדיוט, כן זמן החטא היה בתור הדיוט^[5].

הגמרא מסופקת בסיבת טעמו של רבי שמעון, שהדיוט שנודע לו בתור נשיא אינו מביא קרבן הדיוט. האם הסיבה לכך היא בכך שהשתנה דין קרבנו, שמביא עז זכר בניגוד לאדם רגיל המביא עיזה או כבשה נקבה, או שהסיבה לכך היא בכך שהנשיא השתנה והפך לאדם אחר, בדומה לדיני שינוי במשפט העברי, ואם כן באשם תלוי שלא השתנה דינו, ועליו להביא קרבן כהדיוט, עליו להביא קרבן.

הדיעה המסתברת היא, שאדם שחטא באופן שמחצית מהחטא התבצעה בעודו הדיוט, ומחציתו לאחר ההתמנות, מכיוון שהחטא הושלם בעודו נשיא, עליו להביא קרבן כנשיא, כמו למשל אדם שאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט וחצי כזית חלב כשהוא נשיא. אלא שעל כך ישנו פסוק מיוחד המפריד ומפקיע את כל חיובי הקרבן מעל נשיא שהתמנה לנשיאות, הפסוק הקובע את חיוב קרבן חטאת על חטא, ”וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת ה'אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם”^[6], ודרשו החכמים, שהמילים מעם הארץ באים להוציא מן הכלל "נשיא", שאינו חייב בקרבן זה.^[7]

רבא הסתפק בנידון, שאדם חטא במחצית חטא כאשר הוא הדיוט, התמנה לנשיאות ושוב הודח והשלים את החטא, האם ניתן לצרף את שני חלקי הקרבן, האם ניתן להשוותו למומר שמופקע כליל מדיני קרבנות ולכן אי אפשר לצרף שני חצאי זיתים שאכל - לפני המירו את דתו שקרבנו אינו מתקבל כלל^[8] ואחרי שובו בתשובה, או שמא מכיוון שבעודו נשיא לא הופקע כליל מדיני הקרבנות, ניתן לצרף את שני חצאי החטא. שאלה זו הובאה על ידו לרבו המובהק רב נחמן, שלא ידע את התשובה^[7].