ערך זה עוסק בעיקרון משפטי. אם התכוונתם לסרט, ראו בחזקת חף מפשע.

חזקת החפות מפשע היא נקודת המוצא בכל הליך משפטי פלילי. החזקה קובעת שאדם הוא בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. חזקה זו מבטאת חיווי ערכי-משפטי מקדמי על אדם המואשם בביצוע עבירה פלילית, כי חרף זאת שמייחסים לו ביצוע עבירה פלילית, זכאי הוא שהרשות השופטת תראה בו טאבולה ראסה פלילית, כל עוד לא הוכחה אשמתו, מעבר לספק סביר, כנדרש במשפט פלילי.

במקרים שונים, למשל לשם מניעת ביצוע עבירות על ידי מי שחשוד בכך שיתחיל או ימשיך לבצע עבירות, חזקת החפות אינה מונעת נקיטת צעדים מנהליים, אף כאלה שהם בלתי הפיכים, נגד חשוד בפשע.

חזקת החפות מפשע היא אוניברסלית בסיסית עד כי אין עוררין עליה במשפט העמים:

• כך נאמר עליה בבית המשפט העליון של ארצות הברית אשר למדה מהתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית:

• מגילת הזכויות הקנדית (הצ'רטר) קובעת: "חזקה על אדם שהוא חף מפשע, כל עוד לא הוכחה אשמתו".
• השופט יצחק קיסטר טבע בלשונו: "אדם הוא בחזקת כשרות כל עוד לא הורשע, גם אם הועמד לדין".
• השופטת שושנה נתניהו סברה כי: "לפי העקרונות שלנו, אדם הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו."
• פרופ' שניאור זלמן פלר קבע במאמרו "...כך הוא בהתאם לכלל in dubio pro reo; זכותו הבסיסית של כל אדם להיות מוגן מפני הפללה כל עוד קיים ספק סביר שמא בכל זאת הוא חף מפשע".
• בישראל קיימת הצעה לחקיקת חוק יסוד, היא הצעת חוק יסוד: זכויות במשפט, המבקשת לקבוע בסעיף 4 שלה, את "חזקת הזכאי" כזכות יסוד הגורסת - "כל אדם בחזקת זכאי כל עוד לא הורשע בדינו".

• יש הטוענים, כי הנחה זו ידועה עוד מתקופת יוון העתיקה, ומוצאים עיגון בדבריי מאסקאדוס דה פרובאטישיוניבוס, שסבר כי ההנחה מוטמעת סובסטנטיבית בחוק של ספרטה ו-אתונה. ^{[דרוש מקור]}
• בחוק הפרוצדורלי הפלילי הרומאי ניתן למצוא פתגמים המחזיקים ב"חזקת החפות" בלשון ארכאית. הכלל הידוע במשפט הרומי, יחד עם פתגמים יסודיים והומאניים, נשמרו במשפט הקאנוני.
• במשפט העברי מקובל כי כל אדם יש לו חזקת כשרות, וכל עוד לא הוכחה אשמתו הוא כשר לעדות ואין לחשוד אותו כלל. וזאת מלבד דין החזקה הרגיל שבתלמוד, האומר כי כל דבר שלא ברור שבוצע, אין מתייחסים אליו כבוצע אלא אם כן יוכח במפורש. חזקת החפות באה לידי ביטוי במשפט העברי גם מתוך הפרשנות לציווי המקראי "בצדק תשפוט עמיתך" ובכך היא מקבלת תוקף של מצוות עשה^[1].
• באנגליה: נטושה מחלוקת מתי בדיוק הפכה הנחה זו לחלק מהמשפט המקובל. מאמר משנת 1851 גורס כי הביטוי הראשון היה בספרו של מקנאלי. לדעת אחרים, אפילו העיקרון לא מצא ביטוי פורמלי במשפט המקובל בכתבים מוקדמים יותר, חיי המעשה הוצפו בו, והוא קיים בהם עידנים. הלורד גיליס בפרשת מקינלי גורס: "... ההנחה לטובת החפים מפשע אינה נתונה לוויכוח. ... אני משוכנע כי הנחה זו נמצאת בכל קוד חוקי שיש בו הגיון, ודת ואנושיות כבסיס. זוהי מימרה שחייבת להיות מוכרת בקווי אופייה בליבו של כל שופט או חבר מושבעים;... לסיום, חייבת להיות ראיה חוקית לאשמה, המצביעה על הרשעה מעט פחות מוודאות מוחלטת."
• בארצות הברית הכיר בית המשפט העליון ב"חזקת החפות" כעקרון משפטי חוקתי (פס"ד Coffin משנת 1895).^[2] וכזכות חוקתית דיונית של הנאשם בגדר התיקון ה-14 לחוקה (פס"ד Taylor).^[3]
• בקנדה - הוכרה חזקת החפות כזכות חוקתית של הנאשם בצ'רטר הקנדי.

לחזקת החפות תחולה רחבה ושוויונית על כל בני החברה. בכלל זה חלה על מי שלא היה מעורב בפלילים, על חשוד ועל נאשם כמו גם בעל עבר פלילי (על עבירותיו שטרם הוכחו). כך גם תחול החזקה על נאשם שהוכרע דינו ומוחשד בעבירה נוספת. מניחים חזקת-חפות כלפי כלל הנאשמים בלי קשר לשאלה אם כבר הורשעו בעבירה דומה או שמבחינת אישיותם מועדים לעבור עבירה יותר מאחרים.

ההנחה אינה קובעת כי אדם מסוים זכאי מכל אשמה, היא גם אינה מניחה תשתית עובדתית, או מתארת מצב עובדתי, היא גם אינה טוענת שאין עבריינים או לא נעשים מעשי עבריינות. החזקה קובעת חיווי כללי, הנפרש כמטרייה מעל כלל החשודים והנאשמים. גישה זו חלה כאחת על התם, על העבריין, ועל מי שבפועל עבר עבירה פלילית ועומד למשפט. ההנחה יוצרת שוויון בין כל הנאשמים בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטון. אינטנסיביות היזקקות האדם לחזקת החפות גדלה ככל שאשמתו מוכחת יותר מנסיבות המקרה וככל שהאמצעים להוכחתה ברורים יותר וכשנושא עמו הרשעות קודמות או עבר פלילי.

מהשלכות המעשה הפלילי הן הסטיגמה והקלון, הדבקות במבצע כאות לגינוי מצד החברה. סטיגמטיזציה והקלנה ייתכנו כבר מעצם ייחוס מעשה פלילי לאדם, הגשת כתב אישום נגדו, מעצרו לצורכי חקירה, מעצרו עד תום ההליכים, או קיומו של משפט. אלו עלולים לדבוק בחשוד או נאשם שטרם הורשע בדין. חזקת החפות מגשרת בין מועד ביצוע העבירה ועד ההרשעה בדין, וקובעת עמדה ערכית, לפיה הפרט, לו מיוחסת עבירה פלילית, מוחזק כזכאי. בכך באה לידי ביטוי מטרתה להפחית ולמנוע השלכות המעשה הפלילי עד שיורשע אדם בדין. לשון אחר, מטרת החזקה היא הרחקת כל חשד, העולה מעצם המעצר או הגשת כתב אישום. החזקה נועדה להבטיח, כי הנאשם יישאר ללא פגע כל עוד לא הוצגו ראיות קבילות, הנוגעות למקרה הפרטי המבססות את אשמתו מעבר לספק סביר.

אשמת אדם, שתדחה את חזקת החפות, היא זו שתוכרע בפסק דין חלוט שלא ניתן עוד לערעור או שהערעור נדחה. אך גם אז חזקת החפות פוקעת ואינה עומדת עוד לנאשם שהורשע אך ורק לגבי העבירה בגינה הורשע, ותמשיך ותעמוד למורשע בדין, בכל היקפה ועוצמתה, בגין העמדה לדין חדשה, וביתר שאת, על מנת להתגבר על הקלנה, סטיגמה, דעה ושפיטה מוקדמת, היכולים לנבוע מהרשעתו הקודמת.

בין הפרט לשלטון אין שוויון. לשלטון כוחות שררה. לא לחינם נקבעו הלכות השמות סייג לכוחו, שצריך שיופעלו בהגינות, שוויון, סבירות ותום לב. כך עושה גם חזקת החפות, הקובעת נקודת מוצא בעלת חיווי ערכי לטובת הנאשם, ומאזנת את חוסר כוחו של הפרט, לפיו הוא נהנה מהנחה לטובתו שהוא איננו עבריין, ועל השלטון להוכיח אשמתו. מכאן מטרתה הנוספת של ההנחה לגשר על נקודות הפתיחה המרוחקות והבלתי שוויוניות בתחילת הליך ההאשמה.

חזקת חפות עומדת לאדם כל עוד לא הוכחה אשמתו כדבעי. אין די בעיכוב לצורכי חקירה או במעצר עד תום ההליכים או בהגשת כתב אישום לענות על תנאי זה. הוכחת אשמה עניינה בהכרעת דין לכף החובה שיצאה תחת ידי הרשות השופטת, על סמך ראיות קבילות, ולאחר שהיה לנאשם יומו בבית המשפט.

העומד לדין פלילי בגין חשד לביצוע עבירה נהנה מחזקת חפות, העומדת לו כל עוד המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה וסתרה אותה בראיות מספיקות. ואולם, אין לגרוס כי מרגע שהמדינה הצליחה להביא ראיות מעבר לספק סביר, התפרקה היא מכל הנטלים ופקעה חזקת החפות. נטל השכנוע, שרבץ על שכם התביעה מלכתחילה להוכחת אשמת הנאשם, ממשיך לרבוץ על כתפיה גם לאחר שעמדה בנטל המשני, לפיו הביאה כמות ראיות מספיקה כדי שהנאשם ישיב לאשמה. אלא שמעתה והלאה עבר הנטל המשני של הבאת הראיות, והוא בלבד, על שכם הנאשם להביא די ראיות להעלות ספק בתביעה. חזקת החפות אינה ניגפת אלא לאחר הרשעת הנאשם.

חזקת החפות מטילה, מלבד קביעת הנחה לטובת חשוד או נאשם, נטל על המאשימה להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר. במשפט אזרחי התובע נזקק להוכיח את טענותיו במאזן ההסתברויות. עליו להוכיח גרסה מסתברת יותר מגרסת הנתבע. אם יצליח להוכיח טענותיו, במידה הנדרשת, ובראיות כשרות - יזכה בדין. במשפט פלילי, לעומת זאת, מחמירים עם המאשימה ודורשים עמידה בנטל הוכחה כבד יותר, של מעבר לספק סביר. נטל זה קובע את מידת הוודאות הנדרשת על ידי השיטה להרשעת אדם בפלילים. מידה וודאות זו גבוהה למדי ויש האמורים קרובה לוודאי.

חזקת החפות מכירה בחולשה האנושית לשפיטה מוקדמת על סמך נתונים שלא התבררו די צרכם, ושלא על יסוד הליך שלם ומלא. החזקה היא כלי משפטי המסייע במניעת שפיטה מוקדמת, או לכל הפחות לבלום נטייה זו. היא נועדה למנוע פעולה מוקדמת נגד הנאשם על יסוד חשדות שלא הוכחו. בנסיבות קיצוניות לא יהיה מקום לקיומו של הליך פלילי - ולנאשם תעמוד הגנה מן הצדק - כגון: במצב דברים של שפיטה מוקדמת החותרת תחת חזקת החפות, מאחר שמעמידה את הנאשם בנקודת פתיחה רעועה חותרת תחת הסדר הציבורי ועלולה להוביל לאבדן האמון במערכת המשפט. אם "בחר" הציבור ליטול את הדין לידיו הוא מנוע, לאחר מכן, מפתיחת הליך פלילי נגד הנאשם במסגרת הרגילה.

חזקת החפות - שמשמעה כי האשמת הפרט איננה נעשית אלא בפני מוסדות מוסמכים מטעם השלטון ולא על דרך הקביעה השרירותית - יש עיגונים והצדקות - חלקן משפטיים וחלקם לבר-משפטי (מוסרי, ערכי, חברתי) - שאותם באה היא לקדם:

לכל חברה מתוקנת קוד התנהגות מקובל, המאגד כללים חברתיים כלפי מעשי עבריינות. משנעשה מעשה בניגוד לקוד הפלילי עולה שאלת עמדתה העקרונית של החברה כלפי פרטיה. האם תניח שבניה אשמים כל עוד לא יוכיחו אחרת, או שמא תניח כי הם חפים מכל פשע כל עוד לא יוכח אחרת?

ההצדקה הראשונית לחזקת החפות היא הגישה לפיה בהליכים פלילים עדיף כי 100 אשמים יצאו זכאים מאשר זכאי אחד יורשע בדין. הנחה זו מכירה בכתם החברתי ובחומרת הסיווג של אדם כעבריין על כל השלכותיה והיבטיה ומעדיפה באופן ברור ובולט, כשמעמידים חשודים לדין, לא תישלל חירותם ולא יידבק בהם רבב אלא אם יש בסיס מוצק הקרוב לוודאי.

הצדקה אחרת נובעת מאי השוויון הנעוץ במערכת היחסים של המדינה עם הפרט בהליכים הננקטים כנגד הנאשם. השלטון באמצעות זרועותיו, רשויות התביעה ורשויות החקירה, נתפסים כבעלי הכוח והאמצעים הטובים יותר להשגת ראיות. לשלטון מעמד עדיף. לנאשם אין כלים להתמודד עם רשויות התביעה, שמקורותיה ומשאביה רבים. חזקת החפות באה לאזן נקודות פתיחה אלו וקובעת ומגוננת על החשוד והנאשם, ומשווה את הפערים המעשיים, על ידי הקשחת הנטלים הרובצים על רשויות התביעה.

הצדקה נוספת נובעת מהשאיפה לריסון כוח השלטון ומעקרונות צדק לפיהם החברה רשאית להפליל את הפרט רק אם תצליח להוכיח אשמתו. שררה היא פתח לשרירות ואטימות. הפעלתה בידי הרשויות צריכה להיות מבוקרת ומוגבלת על מנת שלא ינוצל הכוח לרעה ועל מנת שלא ישרת אינטרסים אחרים מלבד אילו העומדים בבסיס הסמכות. אחת המגבלות על כוחה של התביעה היא מחד גיסא הענקת זכות לחשוד ולנאשם ומאידך גיסא הכבדת הנטל על הנושא בסמכות.

עוד הצדקה גורסת כי בחזקת-חפות מחזיקה חברה מתוקנת המקיימת סטנדרטים מוסריים בסיסיים. לא מוסרי להעניק לרשויות השלטון סמכויות להעמדת אזרחים לדין ויחד עם זאת לא להטיל עליה כל מגבלה. חברה המטילה על רשויות התביעה נטל של הוכחת אשמה מעבר לספק סביר מוסרית יותר.

חזקת החפות עולה גם בקנה אחד עם כללי מוסר בסיסיים לפיהם הפרט אינו נחשב כעבריין בחברתו, עת החברה מניחה, ברגיל, שפרטיה מקיימים את כלליה. לא יהיה זה מוסרי לראות באדם אשם באשמה פלילית, על כל המשתמע ממנה, כל עוד זו לא הוכחה במשפט פלילי כדבעי.

כלל זה עולה בקנה אחד גם עם עקרונות סוציאליים-חברתיים המניחים, לטובת הפרט, כאדם, הנחה פטרנליסטית, שהוא זכאי, כל עוד החברה לא תוכיח כי הפר דפוסי התנהגות מוסריים ו/או פליליים.

חזקת החפות באה לרכך את הכלים היעילים של סטיגמטיזציה והקלנה על יסוד שפיטה מוקדמת. היא באה לשמור על הפרט שלא יפגע ולא יוסקו כנגדו מסקנות מעצם קיומם של הליכים כנגדו. חזקת הזכאות ככלי משפטי מבקשת לקדם תרבות של מניעת שפיטה מוקדמת או לבלום נטייה כזו. יחד עם זאת יש להכיר במגבלותיה של חזקת החפות, שהיא כלי משפטי בלבד, שככזו אינה יכולה לתת מענה מלא להקלנה, המשקפת מציאות עובדתית. קשה לגרום לשינוי אווירה רק בכלים משפטיים. ובאותו אופן יכולים הכלים המשפטיים להמריץ את תהליכי השפיטה המוקדמת.

חזקת החפות היא חזקה הניתנת לסתירה. החזקה אמנם חזקה (strong) אך אינה חלוטה. החזקה אינה נסתרת כל עוד אשמת הנאשם לא הוכחה מעבר לספק סביר.

על פי התאוריה של דורון מנשה ואיל גרונר המוצגת בספרם "מהות הספק הסביר במשפט הפלילי" חזקת החפות שאינה נסתרת מבטאת את עקרון ההגנה על חפים מפני הרשעות שווא כגובר על האינטרס הציבורי באכיפת המשפט הפלילי, ואילו סתירת חזקת החפות היא ביטוי לכך שהאינטרס הציבורי באכיפת המשפט הפלילי גובר על עקרון ההגנה על חפים מפני הרשעות שווא. חזקת החפות אינה נסתרת או נסתרת על פי אסטרטגיית ההכרעה המצומצמת במשפט הפלילי. על פי אסטרטגיה זו חזקת החפות אינה נסתרת כל עוד השערת החפות אינה נחסמת באחד החסמים הבאים: החסם השיטתי (לפיו אין לקבל השערת חפות שהכללתה בכל מקרה דומה לא תאפשר אכיפה יעילה של המשפט הפלילי), חסם הסתברותי (לפיו אין לקבל השערת חפות לפיה ההסתברות לחפות כה נמוכה כך שניתן להתעלם ממנה לצרכים מעשיים), חסם טבעי (לפיו אין לקבל השערת חפות המתנגשת עם הטבע המוכר לנו לפי גוף הידע המדעי) וחסם פרוצדורלי (לפיו אין לקבל השערת חפות המצריכה בירור שיצריך משאבים שלא ניתן לעמוד בהם או שמתקיים חופש הכרעה דמוקרטי שלא לעמוד בהם).^[4]

יש הסבורים כי "חזקת החפות" מורכבת משני חלקים בלתי נפרדים זה מזה, האחד עניינו בקביעת החזקה גופה והאחר בקביעת הנטל הראייתי הרובץ לפתחה של התביעה. בפרשת Coofin קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי אי הנחיית בית המשפט את המושבעים, לבקשת הסניגור, בדבר "חזקת החפות", והתמקדות בהנחיה בדבר "הספק הסביר" מהווה פגיעה בזכותו החוקתית של הנאשם ולפיכך בוטל פסק הדין והוחזר לשמיעה מחודשת. גישה זו נדחתה בפרשת Taylor בה נקבע, כי "חזקת החפות" ו"שאלת הספק הסביר" אינן קונספציות נפרדות, וכי החזקה מכוונת לתאר את תפקיד התביעה לספק ראיות, שיש בהן כדי לשכנע באשמת החשוד מעבר לספק סביר.

בפרשת Coffin קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שהחזקה יוצרת ראיה עצמאית לחפותו של אדם. החזקה נתפסה כמכשיר הוכחתי היכול לבסס את הספק הסביר בדבר אשמת נאשם. גישה זו מותנה בפרשת Taylor, ונקבע שמטרת החזקה אינה להוות חלק מן המצע העובדתי ממנו מושכים את הכרעת הדין. החזקה מכוונת לתאר את תפקיד התביעה לספק ראיות שיש בהן לשכנע באשמת חשוד מעבר לספק סביר.

במקרים שונים חזקת החפות אינה מונעת נקיטת צעדים מנהליים, אף כאלה שהם בלתי הפיכים, נגד חשוד בפשע:

• מעצר, ובפרט מעצר עד תום ההליכים ומעצר מנהלי, שוללים את חירותו של חשוד בפשע אף שטרם הוכחה אשמתו. בין הההצדקות למעצר: מניעת בריחתו מהדין של חשוד בביצוע מעשה עבירה, מניעת ביצוע עבירות על ידי מי שחשוד בכך שיתחיל או ימשיך לבצע עבירות, מניעת שיבוש הליכי חקירה או שיבוש הליכי משפט על ידי תיאום עדויות או השפעה על עדים ועוד.
• הפעלת הסמכות להריסת ביתו של מחבל, מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), אינה מותנית בהרשעתו של המפגע בדין הפלילי, אלא די בכך שבפני המפקד הצבאי המורה על כך הונחו ראיות מנהליות, המניחות את דעתו כי העבירה בוצעה על ידי תושב הבית המיועד להריסה.^[5]
• בחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, ניתנה לנציב שירות המדינה הסמכות להשעות מתפקידו עובד מדינה שהוגשה נגדו קובלנה על עבירת משמעת או שנפתחה נגדו חקירה פלילית.
• סעיף 19א לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975, קובע הקמתה של ועדה שמטרתה: "הוגש כתב אישום נגד ראש רשות במהלך כהונתו או תלוי ועומד נגד ראש רשות כתב אישום שהוגש לפני תחילת כהונתו, בין שהעבירה נעברה בזמן שכיהן כראש רשות ובין לפני שהחל לכהן כראש רשות, רשאית הוועדה לבחינת השעיה, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר שנתנה לראש הרשות הזדמנות להשמיע את טענותיו, להשעות את ראש הרשות מכהונתו, אם סברה כי מפאת חומרת האישומים המיוחסים לו בכתב האישום אין הוא ראוי לכהן כראש הרשות."^[6]
• בהלכת דרעי-פנחסי קבע בג"ץ שהגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב, בחלק מהמקרים, את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה. כלל זה אינו חל על ראש הממשלה, שרשאי להמשיך בתפקידו גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.^[7]
• במסגרת חוק איסור צריכת זנות, נקבעה "החזקה בחוק לפיה אם הוכח כי עיקר השימוש במקום הוא למעשי זנות, אין צורך להוכיח כי האדם שנמצא במקום מטרתו לצרוך מעשה זנות, אלא אם הוכח אחרת."

• חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים

• בג"ץ 224/73 הראל נ' השופט גלעדי פ"ד כח (1) 337, 343.
• בש"פ 4510/91 אל תרתור נגד מדינת ישראל, פד"י מה(5)580,573.
• ש"ז פלר "על הקטגוריות של החזקות", מחקרי משפט ( אוניברסיטת בר-אילן) חוברת יג(2) תשנ"ז 1996, בעמ' 357.
• ע"פ 559/85 מוזס קיסלר נ' מ"י פד"י מ (3) 101.
• בג"ץ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב (4) 837).

• [1]