אחד משרידי קובץ חוקי ליפית-אשתר, הכולל חלק מאחרית הדבר ומספר חוקים
חוקי ליפית-אִשתר (או חוקי ליפית־אישתר) הם קובץ חוקים מהקדומים ביותר שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות. הקובץ נכתב בתקופתו של ליפית-אשתר, המלך השני בשושלת האכדית הראשונה של העיר איסין במאה ה-19 לפנה"ס. לוחות כתב היתדות עליהם נכתב הקובץ, נמצאו בחפירות בעיר ניפור בתחילת המאה ה-20, אולם זוהו כקובץ חוקים רק במחצית המאה, אחר כך. הקובץ כלל פתיחה, אחרית דבר וככל הנראה למעלה מ-100 חוקים, שרק 25 מתוכם ניתנים לקריאה. החוקים כתובים במתכונת של "אם-אז" והם משקפים העדפה לפיצוי הקורבן, על פני הענשת הפוגע. על בסיס מאפיינים לשוניים ותוכניים חוקרים רואים בקובץ זה חוליה אמצעית בין השפעות שומריות ואכדיות על מבנה החברה והשלטון במסופוטמיה.
הממצאים וגילויים
בסך הכל זוהו חמש תעודות כתב יתדות בהם חלקים מפרקי הפתיחה, אחרית דבר והחוקים עצמם. חלק הארי של קובץ החוקים התגלה בחפירות המשלחת הארכאולוגית של אוניברסיטת פנסילבניה בין השנים 1889–1900 בעיר ניפור. עם זאת, זיהויין של התעודות כקובץ חוקים אחד התבצע רק במחצית השנייה של שנות ה-40.[1]
להלן פירוט הממצאים:
שלוש תעודות בכתב יתדות בשפה השומרית שנמצאו בניפור ופורסמו בשנת 1919 בידי חוקרי המוזיאון האוניברסיטאי של פילדפיה (באוניברסיטת פנסילבניה). אלה זוהו בעת פרסומן כחלקי המנון שמקורו בתקופת מלכותו של ליפית-אשתר באיסין בתחילת האלף השני לפנה"ס.[2]
תעודה בכתב יתדות שנמצאה במוזיאון הלובר בפריס. אין מידע לגבי מקורה של תעודה זו, אולם תוכנה תורגם ופורסם בצרפת בשנת 1929. עם תרגום וזיהוי שאר התעודות בארצות הברית ב-1947, הבינו החוקרים שגם תעודה זו כוללת חלק מאותו טקסט ונעזרו גם בה לשחזור הטקסט המקורי.[3]
ארבעה שברים של תעודת כתב יתדות אחת שגם הם נמצאו בחפירות אוניברסיטת פנסילבניה בניפור בתחילת המאה ה-20. במהלך מיפוי ותרגום של ממצאי החפירה בשנת 1947, הבינו החוקרים שמדובר למעשה בשברים של תעודה אחת ושהם כוללים קובץ חוקים שלם – פתיחה, רשימת חוקים ואחרית דבר. במהלך ניתוח השברים הללו, זיהוי החוקרים זהות בטקסט הכתוב בשלוש התעודות הקודמות והתעודה שבמוזיאון הלובר וגיבשו הערכה שכל שמונת הממצאים מתייחסים לאותו טקסט.[3][4]
מהשוואה של כל השברים והחלקים הזהים ביניהם מעריכים החוקרים, כי התעודה המקורית הייתה בגודל 23X28 ס"מ וכללה כ-1,200 שורות. מתוכן הצליחו החוקרים לקרוא כ-400: 80 שורות מהפתיחה, 60 שורות מאחרית הדבר, וכ-160 שורות מסעיפים החוק עצמם – כ-25 חוקים שכיסו כשליש משטח הכתב של סעיפי החוק. על בסיס זה מעריכים החוקרים שהקובץ כלל למעלה ממאה חוקים.[5][6]
שחזור כתב היתדות על שני צדדי אחת מתעודת חוקי ליפית-אשתר שנמצאה בניפור ופורסמה ב-1919. חלק זה כולל את חוקים מספר 8-19.
תוכן החוק
בפיענוח חמש התעודות הצליחו החוקרים לקרוא במלואן, או כמעט במלואן, 25 סעיפי חוק. סעיפים אחרים פענחו באופן חלקי שאיננו מאפשר להבין את תוכנן המלא, אך מאפשר להבין באילו נושאים מדובר. מניתוח זה נמצאו בתחילת הקובץ שני חוקים העוסקים בשכירה ושימוש בספינות, מספר חוקים העוסקים בנדל"ן, בדגש על גידול גנים, שני חוקים שעסקו באדמות מלך, כשישה חוקים העוסקים בעבדות, חוקים העוסקים בירושה ונישואין וחוקים העוסקים בפיצוי נזקים לשור שכור.[7]
להלן עיקרי החוקים שהצליחו לפענח (לקט ממספר תרגומים[8][9][10]):
חוק מס' 8: אם יתן אדם לרעהו אדמה שוממה לטעת בה גן פרי, ואותו אדם לא נטע את השדה עד תומו, בעל השדה ישלם לו את שכרו גם בחלקה שלא נטע בה.
סעיף מס' 9: אם יתפס אדם גונב מגן עצי פרי של זולתו, ישלם לו עשרה שקלי כסף.
סעיף 10: אם יכרות אדם עץ בגן רעהו, ישלם לבעל הגן חצי מינה כסף.
סעיף 11: אם בסמוך לביתו של אדם נמצאת אדמה שוממה של אדם שני והראשון ביקש את השני לחזק את השמירה על אדמה זו מכיוון שיכולים להיכנס לביתו דרכה, והשני לא חיזק אותה, הוא ישלם לבעל הבית את הנזק שיגרם אם ייגנב משהו מביתו.
סעיף 12-13: אם יברח עבד או שפחה מבעליהם למרכז העיר, ובעליהם גילה שבילו לפחות חודש אצל אדם אחר, אותו אדם אחר יפצה את בעל העבד בעבד אחר, ואם אין לאדם האחר עוד עבד, ישלם לבעל העבד 15 שקלי כסף.
סעיף 14: אם עבד פיצה את בעליו (משמעות לא ברורה[11]) ויגלה מאוחר יותר ששילם כפליים על כך, יצא העבד לחופשי.
סעיף 15: אם עבד/משרת (מִקְתֻ[12]) הוא רכוש המלך, אין לפדות אותו.
סעיף 16: אם עבד/משרת (מִקְתֻ) הלך אל בעליו מרצונו החופשי ויבקש לעזוב את בעליו, אין לעצור בעדו. המשרת יוכל ללכת לאן שירצה.
סעיף 17: אם נכפׇה על אדם בעורמה לבצע מעשה בלתי חוקי, מבלי שהוא ידע על כך, אין לשפוט אותו על המעשה.
סעיף 18: אם בעל, או בעלת, נחלה, אחרו לשלם מס עליה, ואדם אחר שילם את המס במקומם, הנחלה תישאר בבעלות בעל האדמה המקורי לשלוש שנים ורק אז יוכל האדם ששילם את המס לקבל את הנחלה, ולבעליה לא תהיה עילה לתלונה.
סעיף 22: ...אם אב עדיין חי, וביתו תגור בביתו, בין היא במעמד של כהנת גדולה, כוהנת רגילה או קדושה, היא תחשב ליורשת שלו.
סעיף 24: אם ייוולד לאדם בן מאשתו השנייה, ילד זה יקבל את הרכוש עימה הגיעה האשה השנייה מבית אביה, אבל ירושתו של הבעל תתחלק כולה בין ילדי הבנים של האשה הראשונה והשנייה.
סעיף 25: אדם נשוי בעל ילדים מאשתו ונולד לו בן מ-שִפְחַה, והוא הבטיח לשחרר את השפחה ואת ילדיה, לא ירשו ילדי השפחה את נחלת האב.
סעיף 26: אלמן שלקח שפחה לאשה, יוריש את רכושו לבניו מאשתו המנוחה וילדי השפחה רק י(שבו בביתו?– מקוטע ולא ברור[13]).
סעיף 27: אדם נשוי שאשתו לא ילדה לו בן, אולם זונה ילדה לו בן, עליו לתת לזונה תבואה ושמן ובגדים וילדיה ירשו אותו, אבל הזונה לא תגור בביתו, כל עוד אשתו חיה.
סעיף 28: אדם השונא את אשתו ולוקח לו אשה שנייה, אותה הוא אוהב, חייב להמשיך לכלכל את אשתו הראשונה.
סעיף 29: אם חתן מיועד מגיע לגור בביתו של חותנו המיועד ומגיש לו את המוהר, אבל החותן המיועד נותן את ביתו ליריבו של החתן המיועד, החותן המיועד יחזיר לחתן המיועד את המוהר והבת לא תינשא ליריבו של החתן.
סעיף 30: אם ייקח איש צעיר[14] זונה מכיכר העיר לאשה, ובית המשפט יצווה עליו לא לבוא לביתה (באופן קבוע[15]), והוא יזניח את אשתו, כופר הזנחתו יהיה כסף[16].
סעיף 31: ... היורשים יחלקו את אחוזת אביהם, אבל את הרכוש הקשור לאדמה לא יחלקו, כי לא להם המשפט "לבשל את מצוות אביהם במים" (כנראה, לעשות הונאה ממצוות אביהם[9]).
סעיף 32: אם אב חוסך מוהר לבנו הבכור וזה לוקח לו אשה עוד בחייו של האב, היורש (יפריש מהירושה והמוהר גם לאח הצעיר[17]).
סעיף 33: אם (יורש[9]) לא חילק את העיזבון, ישלם עונש של עשרה שקלי כסף.
סעיף 34: אם שכר אדם שור וגרם לו נזק ליד נזם האף, ישלם שליש מערך השור.
סעיף 35: אם שכר אדם שור וגרם נזק לעיניו, ישלם חצי מערך השור.
סעיף 36: אם שכר אדם שור ופצע אותו בקרניו, ישלם רבע מערך השור.
סעיף 37: אם שכר אדם שור ופצע אותו בזנבו, ישלם רבע מערך השור.
הקשר ומשמעויות
באחרית הדבר של הקובץ, מטיל כותבו עונשים כבדים על האדם שיעז לפגוע בקובץ החוקים ובהקשר זה הוזכר הקובץ כמוצב על "מעמד". על בסיס ביטוי זה מעריכים חוקרים שכקובצי חוקים אחרים במזרח הקדום, גם קובץ זה נחרט על גבי מצבת אבן והתעודות שנמצאו בחפירות בניפור, הן רק עותקים של מצבה זאת.[18] חוקרים אחרים העריכו שהתעודות שנמצאו שימשו, למעשה כתרגילי כתיבה לסופרים ולא כמסמך רשמי של הממלכה.[19]
בתעודות עצמן, לא מופיע מועד חיבורו של הקובץ. ההקשר של כתיבתו בשמו של ליפית-אשתר מספק מסגרת כרונולוגית מקורבת לתקופת כתיבתו. ליפית-אשתר שימש המלך השני בשושלת האכדית הראשונה של איסין. ממלכה זו, ששלטה על שטחים נרחבים בדרום מסופוטמיה מוכרת למעשה, כיורשת של שושלת אור 3, המוכרת כשושלת השליטים השומריים האחרונה. מוערך, כי ליפית-אשתר עצמו שלט 11 שנים באיסין, בין השנים 1868-1857 לפנה"ס ובאופן עקרוני מעריכים שקובץ החוקים חובר באמצע כהונתו, סביב 1860 לפנה"ס.[20]
בהיבט התפתחות החוק בתרבויות המזרח הקרוב הקדום, נמצאים חוקי ליפית-אשתר מבין הראשונים בסדרה של קובצי חוקים של התרבויות באזור ומשקפים התפתחות והשפעות גומלין בתפיסת החוק בכל המרחב. קובצי החוקים העיקריים המוכרים כיום הם.[21] קובצי החוק המרכזיים המרכזיים בתרבויות המזרח הקרוב הקדום הם:[22]
תעודת הרפורמות של אורוכגינה במאה ה-24 לפנה"ס בלגש/שומר.
חוקי אוּר-נַמּוּ במאה ה-21 לפנה"ס באור/שומר ונשתמרו גם בתקופה האכדית בדרום מסופוטמיה (ניפור, סיפר).
אמנם קובץ זה חובר כנראה אחרי חוקי אשנונה, בעלי הרקע האמורי/שמי מערבי, אולם העובדה שנכתבו בשפה השומרית, השימוש בתבניות לשון שומריות העוסקות בלגיטימציה שלטונית של מלכים, מאפייני החוקים ועדויות מתעודות אחרות על פעליו של ליפית-אשתר, הובילו חוקרים להעריך שקיימת זיקה חזקה של הקובץ הזה לקובץ השומרי של אור-נמו (מעבר לעובדה שגם התעודות הראשונות של קובץ אור-נמו שזוהו, נמצאו באותן חפירות בעיר ניפור).[23][24][18]
בדומה לשאר קובצי החוקים המסופוטמיים, גם קובץ זה כתוב בסגנון קזואיסטי, של תנאי "אם-אז", בניגוד למתכונת אפודיקטית של ציווי, ומהחוקים שהשתמרו, נראה שקיימת בו העדפה לפיצוי הנפגע, על פני הענשת הפוגע.[25]
אמנם חוקי הקובץ אינם עוסקים בנושאים חוקתיים עקרוניים, אולם משתמעת מהם תפיסת המוסר והגדרת הטוב והרע, בעיקר מטקסט הפתיחה ואחרית הדבר. לדוגמה, בהקדמה מציין ליפית-אשתר את תפקידו של השליט: "למען הקים צדק, ומשפט ישכן בארץ, להסיר עלילות, להשיב שנאה ואיבה, קשר ומרד בכוח ובזרוע, ולהביא אושר, טובה וברכה לשומרים ולאכדים...".[26][27] כמו כן, נראה שאין בקובץ כלל חוקים סוציאליים, אף שסוגיית הרווחה ליתומים, אלמנות וחלשים בחברה ניכרת בקבצים אחרים, כמו זה של אור-נמו וחמורבי.[28]
במישור היחס לנשים מרמזים חוקים שונים בקובץ על גישת החברה השומרית/אכדית למעמדה. לדוגמה, מתן האפשרות לבנות לרשת את אביהן, אך רק אם הן נמצאות במעמד שמונע מהן להינשא (סעיף 22);[24] הכרה בתופעת הזנות, לצד דאגה שהדבר לא יפגע בשלמות המשפחה.[29][30]
במישור ההשוואתי ציינו חוקרים מספר הבדלים מרכזיים בין קובץ חוקי ליפית-אשתר לחוקי חמורבי שמקובל לראותם כבעלי זיקה הדוקה לתרבויות המערב שמיות ולא המסופוטמיות. מבחינה זו, חוקי ליפית-אשתר הם שילוב של השפעות, הן מהמקורות השומריים והן של התרבות הצפון שמית ממנה צמחו האכדים:
האפשרות שעבד יפדה את עצמו מופיעה בחוקי ליפית-אשתר. אפשרות זו איננה קיימת בחוקי חמורבי.[25]
העונש על גנבה איננו מופיע באופן ישיר בחוקים שפוענחו בקובץ ליפית-אשתר, אולם ניתן להבין את היחס לגנבה מסעיף 12, העוסק בעבד בורח שנקלט בידי אדם אחר. במקרה זה, בניגוד לחוקי חמורבי, מתרחש פיצוי ולא ענישה, בוודאי שלא עונש מות.[31]
קיימים הבדלים ביחסי הפיצויים במקרים של פציעת שור שכור. במקרה זה גם ניכר הפירוט לסוגי הפציעות בקובץ ליפית-אשתר, לעומת העיסוק המקוצר בנושא בחוקי חמורבי.[32]
מסעיף 32 לחוקי ליפית-אשתר משתמע שבן בכור ובן צעיר חולקים אותו חלק בירושת אביהם. זאת, בניגוד להעדפה הברורה של בנים בכורים בחוקים מערב שמיים ובחוקי חמורבי. יש חוקרים הרואים בהבדל זה דוגמה לפער התרבותי בין חברה חקלאית מיושבת, כמו האכדית, לחברה סמי-נוודית כמו המערב שמית, ומכך להשפעת המקורות השומריים על חוקי ליפית-אשתר.[33]
בנושא תפיסת האירוסין, נראה שדווקא קיימת זהות עם חוקי חמורבי ושוני של שניהם מול חוקי אור-נמו השומריים. בעוד שחקי חמורבי וליפית-אשתר מציגים פתרון פיצויי לביטול אירוסין ואפשרות של הכלה להינשא לאדם אחר, חוקי אור-נמו נוטים לקידוש האירוסין כמו הנישואין, ואם אירוסין מבוטלים בידי אב הארוסה, היא לא תוכל להתחתן עם אדם אחר.[34]
^לא ברורה משמעות המושג. ייתכן שמדובר בעבד זמני למטרת שילום חוב או משרת שנולד למעמדו, ראו Francis Rue Steele, The Code of Lipit-Ishtar, American Journal of Archaeology 52, 1948, עמ' 443 doi: 10.2307/500438
