חוקי הסחר הימי (Navigation Acts) הם סדרה של חוקים שהטיל הפרלמנט האנגלי שנועדו להגדיל את המונופולין הבריטי על מסחר בתוך תחומי הממלכה והמושבות שלה, ובמיוחד עם שלוש עשרה המושבות באמריקה.
ב־1660 נחקק חוק הסחר הראשון (First Navigation Act) שהיה מורכב משני חלקים. בחלקו הראשון קבע החוק שכל הסחר בין המושבות ובין ארצות אחרות יבוצע באוניות מתוצרת בריטניה או אחת המושבות שלה, או לחלופין באוניות הנמצאות תחת בעלותו של נתין בריטי. בחלקו השני קבע החוק רשימה של מוצרים וחומרי גלם (שהעיקריים ביניהם היו סוכר וטבק) שאותם הותר לייצא מהטריטוריה הבריטית רק לטריטוריות בריטיות אחרות.
ב־1663 נחקק חוק הסחר השני (Staple Act) שלמעשה המשיך את הקו הנוקשה והמגביל כלכלית של החוק הראשון וקבע כי כל הסחורות שיגיעו למושבות חייבות לעבור קודם דרך נמלי אנגליה.
הנפגעות העיקריות מהחוק היו שלוש עשרה המושבות באמריקה. החוק הראשון שם קץ ליצוא החופשי והמאוד רווחי אל האיים השכנים שהיו בשליטת צרפת, ספרד והולנד. החוק השני פגע ביבוא מוצרים מהאיים השכנים, מה שהביא לייקורם. מעבר לפגיעה ביבוא וביצוא החופשי של הסחורות ניתן כאן ביטוי ברור לקו הפטרנליסטי ובעיקר המרקנטליסטי של הבריטים, כלומר, הגישה שטוענת שהמושבות הן כלי שרת בידיה של אנגליה ושלאנגליה הזכות לשלוט במסחר ומתוך כך גם בתושבי המושבות.
לחוקים אלו התווספו במהלך השנים מספר חוקים משלימים. באפריל 1764 יחד עם חקיקת חוק ההכנסה החלו הבריטים לאכוף את החוקים במושבות באמריקה. הדבר נעשה על ידי בית דין צבאי שהוקם בהליפקס, נובה סקוטיה. הסיבה לאכיפת החוקים הייתה הסחר הבלתי חוקי של חלק מתושבי המושבות האמריקניות עם תושבי האיים האנטיליים שהיו בשליטת צרפת במהלך מלחמת שבע השנים בה נלחמה אנגליה בצרפת, הסחר הזה נחשב מבחינות רבות בגידה ועורר את חמת זעמו של השלטון האנגלי שביקש להחיל את חוקי ההכנסה הישנים.
קישורים חיצוניים
