הראשון והחשוב מבין חוקי הגזע היה ה-Regio Decreto 17 Novembre 1938, Nr. 1728. הוא הגביל את זכויות האזרח של יהודי איטליה, אסרה ספרים שנכתבו על ידי סופרים יהודים, והוציאה יהודים ממשרדים ציבוריים וממוסדות ההשכלה הגבוהה. חוקים נוספים שללו מיהודים את נכסיהם, הגבילו את נסיעותיהם ולבסוף, קבעו את כליאתם בגלות פנימית (בתוך איטליה), כפי שנעשה עבור אסירים פוליטיים. כהכרה הן בתרומתם בעבר והן בעתיד והן על שירותם כנתיני האימפריה האיטלקית, רומא העבירה צו בשנת 1937 שהבדיל את האריתראים והאתיופים מנתינים אחרים של האימפריה הקולוניאלית שזה עתה נוסדה. בממלכת איטליה, אריתראים ואתיופים היו אמורים להיות מכונים כ"אפריקאים" ולא כילידים, כפי שהיה במקרה של שאר העמים האפריקאים שהיו כפופים לשלטון הקולוניאלי של האימפריה האיטלקית.
לפרסום חוקי הגזע קדם מסע עיתונאי ארוך ופרסום "מניפסט הגזע" מוקדם יותר ב-1938, דו"ח מדעי-לכאורה חתום על ידי מדענים ותומכי המפלגה הפשיסטית הלאומית (PNF). בין 180 החותמים על "מניפסט הגזע" היו שני רופאים (S. Visco ו-N. Fende), אנתרופולוג (L. Cipriani), זואולוג (E. Zavattari), וסטטיסטיקאי (F. Savorgnan).[4] "מניפסט הגזע", שפורסם ביולי 1938, הכריז על האיטלקים כצאצאים של הגזע הארי. הוא כוון כלפי גזעים שנראו כנחותים (כלומר לא ממוצא ארי). בפרט נאסר על יהודים לעסוק מקצועות חופשיים רבים. על פי חוקי הגזע נאסרו יחסי מין ונישואים בין איטלקים, יהודים ואפריקאים. נאסר על יהודים להחזיק בתפקידים בבנקאות, בממשל ובחינוך, וכן הוחרם רכושם.[5][6]
ההחלטה הסופית לגבי חוקי הגזע התקבלה במהלך הפגישה של המועצה הפשיסטית העליונה, שהתקיימה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר 1938 ברומא, בארמון ונציה. לא כל הפשיסטים האיטלקיים תמכו באפליה: בעוד שהפרו-גרמנים, האנטי-יהודיים רוברטו פארינאצ'י וג'ובאני פרציוזי דחפו את החקיקה קדימה, הרי איטלו באלבו התנגד נחרצות לחוקי הגזע. באלבו, במיוחד, לא ראה באנטישמיות כל קשר לפשיזם והתנגד נחרצות לחוקים האנטישמיים.[7] חוקי הגזע אסרו על יהודים את רוב התפקידים המקצועיים וכן אסרו יחסי מין ונישואים בין איטלקים, יהודים ואפריקאים. העיתונות באיטליה הפשיסטית פרסמה מאוד את "מניפסט הגזע", שכלל תערובת של גזענות ביולוגית והיסטוריה; היא הכריזה שהאיטלקים שייכים לגזע הארי, היהודים אינם איטלקים, ושיש צורך להבחין בין אירופאים ללא-אירופים.[8]
בעוד שכמה חוקרים טוענים שזה היה ניסיון של מוסוליני לגייס תמיכה מאדולף היטלר, שהפך יותר ויותר לבעל ברית של מוסוליני בסוף שנות ה-30, ומשערים כי הופעל לחץ עליו להגביר את האפליה הגזעית ואת רדיפת היהודים בממלכת איטליה,[9] אחרים טענו כי הוא שיקף רגשות שהשתרשו מזמן לא רק בפילוסופיה הפוליטית הפשיסטית, אלא גם בתורת הכנסייה הקתולית הפוסט ועידת טרנטו, הכנסייה שנותרה כוח תרבותי רב עוצמה במשטר הפשיסטי של מוסוליני,[10] המייצגת איטלקי ייחודי. טעם של אנטישמיות שבה יהודים נתפסו כמכשול בפני השינוי הפשיסטי של החברה האיטלקית בשל היותם קשורים למה שמוסוליני ראה כדמוקרטיות ליברליות דקדנטיות.[11]
ביקורת וחוסר פופולריות
לפי הדיווחים, חברים מובילים במפלגה הפשיסטית הלאומית (PNF), כמו דינו גראנדי ואיטלו באלבו, התנגדו לחוקי הגזע,[12] והחוקים לא היו פופולריים בקרב רוב אזרחי איטליה; היהודים היו מיעוט קטן באיטליה והשתלבו עמוק בחברה ובתרבות האיטלקית במשך כמה מאות שנים.
רוב היהודים באיטליה היו צאצאים של יהדות איטליה הקדומה וחיו בחצי האי האיטלקי מאז התקופת רומא העתיקה. יהודים ספרדים מערביים שהיגרו לאיטליה מחצי האי האיברי לאחר הרקונקיסטה ופרסום צו אלהמברה בשנות ה-1490; וחלק קטן יותר מהקהילות היהודיות האשכנזיות שהתיישבו בצפון איטליה בימי הביניים, אשר נטמעו במידה רבה בקהילות היהודיות והספרדיות המבוססות האיטלקיות. רוב האיטלקים לא הכירו באופן נרחב את האוכלוסייה היהודית, והחברה האיטלקית לא הייתה רגילה לסוג האנטישמיות שהיה נפוץ יחסית ושגשג במשך מאות שנים במדינות דוברות גרמנית ובאזורים אחרים של צפון, צפון-מערבומזרח אירופה, שבהם היו יהודים במספרים גדולים במשך תקופה ארוכה.
במהלך השנים המוקדמות יותר של הדיקטטורת בניטו מוסוליני, לא פורסמו חוקי גזע בממלכת איטליה לפני 1938. חוקי הגזע הונהגו במקביל לכך שאיטליה הפשיסטית החלה ליצור ברית עם גרמניה הנאצית, ורק חודשים לפני שאיטליה הפשיסטית הרכיבה את ברית הפלדה, הברית הצבאית בין שתי המדינות. ויליאם שיירר ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מציע שמוסוליני חוקק את חוקי הגזע על מנת לפייס את בעלי בריתו הגרמנים, יותר מאשר סנטימנטים אנטישמים אמיתיים בקרב העם האיטלקי.
De Felice, Renzo (1993). Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo (באיטלקית) (4 ed.). Turin: Einaudi. ISBN8806172794.
Bianco, Giovanni (2016), Razzismi contemporanei, in: Rivista critica del diritto privato, Esi, Napoli, n. 2/2016, ISSN1123-1025
Burgio, Alberto (2002), Nel nome della razza. Il razzismo nella storia d'Italia, Il Mulino, Bologna,ISBN 88-15-07200-4
Centro Furio Jesi (a cura di) (1994), La menzogna della razza. Documenti e immagini del razzismo e dell'antisemitismo fascista, Grafis, Bologna, ISBN 888081009X
Michael A. Livingston: The Fascists and the Jews of Italy – Mussolini´s Race Laws, 1938–1943. Cambridge University Press, 2014, ISBN 978-1-107-02756-5.
Furio Moroni: Italy: Aspects of the Unbeautiful Life. In: Avi Beker: The Plunder of Jewish Property during the Holocaust. Palgrave, 2001, ISBN 0-333-76064-6.
Michele Sarfatti: Characteristics and Objectives of the Anti-Jewish Racial Laws in Fascist Italy, 1938-1943. In: Joshua D. Zimmerman: Jews in Italy under Fascist and Nazi Rule, 1922–1945. Cambridge University Press, 2005, ISBN 0-521-84101-1.
^Shinn, Christopher A. (2019). "Inside the Italian Empire: Colonial Africa, Race Wars, and the 'Southern Question'". In Kirkland, Ewan (ed.). Shades of Whiteness. [Leiden and Boston: Brill Publishers. pp. 35–51. doi:10.1163/9781848883833_005. ISBN978-1-84888-383-3.
^Claudio G. Segrè. Italo Balbo: A Fascist Life. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1999. p. 346. מסת"ב 978-0520071995
^Joshua D. Zimmerman, Jews in Italy Under Fascist and Nazi Rule, 1922-1945, pp. 119-120
^Bernardini, Gene (1977). "The Origins and Development of Racial Anti-Semitism in Fascist Italy". The Journal of Modern History. 49 (3): 431–453. doi:10.1086/241596.
^Robinson, E. M. (1988). "Race as a Factor in Mussolini's Policy in Africa and Europe". Journal of Contemporary History. 23 (1): 37–58. doi:10.1177/002200948802300103.
^Adler, Franklin H. (2005). "Why Mussolini turned on the Jews". Patterns of Prejudice. 39 (3): 285–300. doi:10.1080/00313220500198235.