חוק ההגינות בתקשורת (Communications Decency Act, CDA) הוא חוק פדרלי בארצות הברית ומהווה חלק אינטגרלי מהחוק הלאומי לתקשורת (Telecommunications Act), חוק הטלקומוניזציה שנחקק בשנת 1996. החוק מהווה חבילת חקיקה רחבה יותר בתחום התקשורת בארצות הברית. החוק נועד להסדיר תוכן פוגעני באינטרנט ולהגן על הציבור מפני שימוש לרעה ברשת התקשורת ובמתקני תקשורת שונים, ובמיוחד להגן על ילדים מפני גישה לתכנים בלתי הולמים.[1]
על אף האמור, התיקון לחוק נועד לעודד את התפתחות האינטרנט כזירה חופשית ופתוחה, תוך שמירה על חופש הביטוי ומניעת תביעות רבות כנגד ספקי השירותים. החוק יצר מאזן עדין בין הצורך בפיקוח ובין הצורך להבטיח את חופש הביטוי והחדשנות הטכנולוגית.
מעליית האינטרנט ועד חקיקת החוק
האינטרנט הפך בשנות ה-90 לפלטפורמה מרכזית לתקשורת, מסחר ושיתוף מידע, אך עם יתרונותיו הגיעו גם אתגרים חדשים, במיוחד בתחום של תכנים פוגעניים ולא חוקיים. קלות הגישה, האנונימיות והיכולת לשתף תכנים במהירות יצרו מציאות שבה תכנים מזיקים הופצו בקלות, והעלו את השאלה המשפטית האם ספקי שירותי אינטרנט (ISPs) צריכים לשאת באחריות לתכנים שמתפרסמים בפלטפורמות שלהם. הסוגיה הזו עלתה במיוחד בעקבות פסק דין משנת 1995, במקרה של Stratton Oakmont, Inc. v. Prodigy Services Co., שבו נקבע כי פלטפורמת אינטרנט אחראית על תכנים פוגעניים שפורסמו בה.[2]
בתגובה לפסיקה זו ולחששות דומים נוספים, הקונגרס האמריקאי חקק בשנת 1996 את חוק ההגינות בתקשורת (Communications Decency Act, CDA) כחלק מחוק הטלקומוניקציה הרחב יותר. חוק זה נועד להגן על ספקי שירותי האינטרנט מפני תביעות הקשורות לתכנים פוגעניים שמופיעים בפלטפורמות שלהם, תוך שמירה על חופש הביטוי והבטחת סביבה אינטרנטית בטוחה יותר למשתמשים.[3]
המתנגדים לחוק
על אף שהחוק נועד להתמודד עם בעיות הקשורות לתכנים פוגעניים באינטרנט, הוא עורר ביקורות והתנגדויות רבות מצד ארגונים שונים, כמו האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח (ACLU), שטענו כי החוק פוגע בחופש הביטוי המוגן על ידי התיקון הראשון לחוקה. ב-26 ביוני 1997, בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק בתיק Reno v. ACLU שהחוק אינו חוקתי. בית המשפט קבע כי סעיפים מסוימים בחוק, כגון אלו הנוגעים להעברת הודעות "מגונות" או "פוגעניות," נוסחו בצורה רחבה ומעורפלת, מה שיכול היה להוביל לצנזורה מיותרת של תכנים בעלי ערך חינוכי או חברתי. בכך, החוק נפסל כיוון שהוא פוגע יתר על המידה בחופש הביטוי.
בית המשפט העליון קבע שהאינטרנט שונה משידורי רדיו וטלוויזיה בכך שהוא דורש מהמשתמשים פעולה יזומה לצפייה בתכנים. כתוצאה מכך, לא ניתן להחיל עליו את אותן רגולציות כמו על שידורים מסורתיים. בלב ההחלטה עמד ההבדל בין אחריות של מפרסם למפיץ, והבהרה שהאחריות של ספקי אינטרנט לתכנים שהם מפיצים שונה מזו של גופי שידור. יתרה מכך, הקונגרס ניסה להסדיר את חשיפת הילדים לתוכן מגונה עם חוקי COPA(חוק הגנת הילד באינטרנט) ב-1998, שנחסם ואחר כך בוטל, ו-חוק CIPA שנחקק ב-2000, במטרה להגן על ילדים מפני תכנים בלתי הולמים באינטרנט, במיוחד בבתי ספר ובספריות ציבוריות. שאושר כראוי ב-2004 על ידי בית המשפט העליון. כמו כן, בשנת 2003, הקונגרס האמריקאי תיקן את החוק והסיר את הסעיפים שנפסלו לאורך השנים. אתגר נוסף לסעיפים הנוגעים בתוכן מגונה נדחה בבית משפט בניו יורק ב-2005 ואושר בבית המשפט העליון ב-2006.[4]
למקרים המשפטיים שהוצגו לעיל, הייתה השפעה על מדיניות הפרסום והשיווק באינטרנט, והדגישו את החשיבות של הגנה על חופש הביטוי והימנעות מהגבלות מיותרות על פרסומים באינטרנט.[5] בנוסף, החלטותיו של בית המשפט העליון האמריקאי בעניינים הקשורים להסדרת האינטרנט, המשיכו להוות תקדים משפטי חשוב בכל הנוגע להסדרת האינטרנט והפכו לבסיס לביקורת ולדיונים משפטיים נוספים במדינות אחרות רבות בעולם לגבי רגולציה של תוכן אינטרנטי, חופש הביטוי, ואחריות ספקי שירותים ברשת.
תיקון לסעיף 230 של החוק
סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (CDA) מגן על מתווכים מקוונים כמו פלטפורמות מדיה חברתית מפני תביעות על תוכן בעייתי ומגונה שנוצר על ידי צד שלישי, המשתמשים בפלטפורמה. הסעיף מאפשר לפלטפורמות להסיר, לתייג או להסתיר תכנים אלו מבלי להיתבע על החלטותיהם. החוק מהווה גם מגן מפני אחריות וגם חרב המאפשרת לפלטפורמות לנהל את התוכן כרצונן.[6]
אולם, חסינות מתביעה משפטית אינה מוחלטת ומפעילי הפלטפורמות יכולים לאבד את החסינות אם ימצאו אחראים בדרך כל שהיא על יצירת התוכן הבלתי חוקי. לאורך השנים, היו מקרים בהם בתי המשפט האמריקאים הרחיבו את הסעיף כלפי פסיקות שונות שהעניקו חסינות לפלטפורמות שאפשרו או לא הסירו תוכן לא חוקי. למשל התיק FTC v. Accusearch Inc. משנת 2009, שבו פסק בית המשפט כי Accusearch אינה זכאית לחסינות לפי סעיף 230, מאחר שהחברה עודדה ותמרצה את משתמשיה לפרסם מידע פרטי בלתי חוקי, והייתה מעורבת באופן פעיל בעידוד פעילות זו. במקביל, היו בבתי המשפט גם מקרים שהחסינות הוגבלה מאחר שמפעילי הפלטפורמות עודדו את המשתמשים לספק תוכן לא חוקי. [7]
סעיף 230 זוכה להערכה על תרומתו לבניית מרחב אינטרנטי אינטראקטיבי ונגיש, אך גם לביקורת על כך שהוא מאפשר לפלטפורמות להפיק רווח מתוכן רעיל. עיקר הביקורת העולה מקיומו של הסעיף היא שהוא מגן יתר על המידה על אתרי אינטרנט מפני תוכן בלתי חוקי או מזיק.[8] ברחבי ארצות הברית נקראו קריאות הולכות ונשנות לקידום של רפורמה שתצמצם את סעיפיו של החוק והתייחסות לסעיף 230 שתתקבל אחריות רחבה יותר לפלטפורמות האינטרנט השונות. זאת, על מנת שהאינטרנט יהיה מקום בטוח יותר לכל האוכלוסייה. מאחר שהאינטרנט השתנה מתחילתו בשנות ה־90, יש צורך ברפורמה של החוק כולו וסעיף 230 בפרט על מנת להתאים את האינטרנט לעידן הדיגיטלי המתחדש ולמנוע ניצול לרעה של החסינות המשפטית שהוא מעניק לאתרי אינטרנט.[9]
לדוגמה, בשנת 2017 נחקק חוק FOSTA, שתיקן את סעיף 230 והגביל את החסינות המשפטית, כך שתאפשר תביעות נגד אתרים המעורבים בסחר בבני אדם. החוק נועד לחזק את המאבק בסחר מיני באינטרנט ולהבטיח אחריות משפטית לפלטפורמות שמקדמות פעילות בלתי חוקית. [10]