חוק הטלקומוניקציה 1996

פרטי החוק
מדינה	ארצות הברית
גוף מחוקק	104th United States Congress
שטחים שעליהם חל החוק	ארצות הברית

חוק הטלקומוניקציה 1996 (באנגלית: Telecommunications Act of 1996), הוא חוק פדרלי שנחקק בארצות הברית ב־1996 ונועד להסדיר תחרות בשוק התקשורת. החוק נחקק בינואר 1996 בקונגרס, והנשיא ביל קלינטון חתם עליו בפברואר 1996.^[1] החוק נועד לתקן את חוק התקשורת המקורי משנת 1934 ולכלול רגולציה גם בתחום האינטרנט.^[1] החוק ביקש להסיר חסמים רגולטוריים, במיוחד עבור אמצעי התקשורת שהתבססו על טכנולוגיות חדשות במטרה להביא לתחרות שוויונית יותר בתעשיית התקשורת של ארצות הברית.^[2] חוק הטלקומוניקציה זכה לשבחים על כך שגרם לכניסת שחקנים חדשים לשוק התקשורת, יצר תחרות ושיפר את השירותים התקשורתיים לצרכנים בארצות הברית .^[3]

תעשיית הטלקומוניקציה עברה תמורות עמוקות מראשיתה בסוף המאה ה-19 ועד למאמצי הסרת הרגולציה הנרחבים בסוף המאה ה-20.^[4] ענף התקשורת בארצות הברית משקף נוף מתפתח של חדשנות טכנולוגית, מדיניות כלכלית ומסגרות רגולטוריות, אשר עיצבו את התעשייה המקומית. ניתן לאתר את מקורותיה של תעשיית הטלקומוניקציה בהמצאת הטלפון על ידי אלכסנדר גרהם בל בשנת 1876. טכנולוגיה פורצת דרך זו הפכה במהירות לכלי חיוני לתקשורת, והפוטנציאל המסחרי שלה מומש כמעט מיד.^[4] חברת Bell Telephone Company, שלימים נודעה בשם American Telephone and Telegraph (AT&T), הוקמה בשנת 1877 והרחיבה במהירות את פעילותה ברחבי ארצות הברית. בתחילת המאה ה-20, AT&T ביססה עצמה כמונופול דומיננטי, השולט ברוב המכריע של שירותי הטלפון במדינה.^[5] המונופול של AT&T התאפיין בשליטתה על שירותי טלפון מקומיים ובין-עירוניים כאחד, וכן בייצור ציוד תקשורת.^[5] אינטגרציה אנכית זו אפשרה ל-AT&T למנף יתרונות כלכליים, בכך שסיפקה שירות עקבי ואמין בעיקר ברחבי הרשת שלה. עם זאת, הדומיננטיות עוררה חששות לגבי היעדר תחרות ופוטנציאל לניצול לרעה של הכוח שוק .^[6] בתגובה לכוח הגובר של AT&T, הממשלה הפדרלית החלה ליישם צעדים רגולטוריים שמטרתם לבלום את השפעת המונופול ולהבטיח תחרות הוגנת. חוק התקשורת משנת 1934 היה ציון דרך ליצירת רשות התקשורת הפדרלית (FCC), שהופקדה על ויסות התקשורת הבין-מדינתית והבינלאומית באמצעות רדיו, טלוויזיה, חוט, לוויין וכבלים. החוק ביקש לאזן בין האינטרס הציבורי לבין הצורך במערכת תקשורת חזקה ויעילה.^[5] למרות מאמצי הרגולציה הללו, AT&T המשיכה לשמור על כוחה עוד כמה עשורים. המבנה המשולב בחברה נתפס כאמצעי לספק שירות אוניברסלי כמטרת ליבה במדיניות הטלקומוניקציה של ארצות הברית. הרעיון היה שספק אחד יכול להבטיח שאפילו האזורים המרוחקים ביותר במדינה יקבלו שירות טלפוני, שהיה חיוני לפיתוח לאומי ולקישוריות חברתית. חוק התקשורת של 1934 שילב וארגן רגולציה פדרלית בתחום תקשורת הטלפון, טלגרף ורדיו בארצות הברית. החוק נועד להסדיר את תעשיית התקשורת בארצות הברית ולפקח עליה. מעת לעת נעשו תיקונים המתעדכנים במקביל להתפתחויות טכנולוגיות, במטרה להסדיר טכנולוגיות תקשורת מתפתחות כמו טלוויזיה בכבלים ובלוויין. החוק נוסח בשבעה פרקים המסדירים למעשה היבטים השונים של תעשיית התקשורת והשידור, לרבות הקצאת תדרים, תעריפים, עמלות, תקנים, נוהלי תחרות, תנאי גישה למנויים, פרסומות, שידורים חינוכיים, והשימוש הממשלתי במערכות התקשורת.^[5] החוק גם מספק רגולציה ופיקוח מפורטים הנגישים לציבור באתר הוועדה לתקשורת ה־FCC. בסוף המאה ה-20 בית המחוקקים החל לפעול לדה-רגולציה והכנסת תחרות נוספת לשוק התקשורת. תביעת ההגבלים העסקיים שהגיש משרד המשפטים האמריקני נגד AT&T ב-1974 סימנה נקודת מפנה משמעותית. בתביעה נטען שהפרקטיקה המונופוליסטיות של AT&T חונקות חדשנות ומונעות כניסת מתחרים לשוק.^[7] המאבק המשפטי הגיע לשיאו בהסדר ההיסטורי של 1982, אשר חייב את פירוק AT&T לשבע חברות הפעלה אזוריות עצמאיות (RBOC), המכונה בדרך כלל "פעמוני התינוק".^[8] מימוש זה נועדה לפרק את מונופול AT&T ולטפח סביבה תחרותית בשירותי הטלפון המקומיים למרחקים ארוכים .^[9] שנות ה-80 וה-90 התאפיינו במגמה רחבה יותר של דה-רגולציה על פני תעשיות שונות, כולל טלקומוניקציה. חוק התקשורת של 1996 היה רגע מרכזי בתנועה זו. מטרת החוק הייתה לשנות את המסגרת הרגולטורית שהוקמה על ידי חוק התקשורת משנת 1934 ולהכניס תחרות בכל שוקי התקשורת, כולל שירותים מקומיים ובינעירוניים, כמו גם מגזרים מתפתחים כמו פס רחב וכבלים. החוק משנת 1996 ביקש לבטל חסמי כניסה למתחרים חדשים ולקדם חדשנות ובחירה צרכנית.^[8]

מטרתו העיקרית של החוק הייתה "לאפשר לכל אחד להיכנס לכל עסקי התקשורת - לתת לכל עסק תקשורת להתחרות בכל שוק מול כל שוק אחר".^[1] לפיכך, החוק מתואר לעיתים קרובות כניסיון לבטל את הרגולציה של השידור והטלקומוניקציה האמריקאית הקודם עקב שינויים והתחדשות טכנולוגיים. עיקרי החוק והשינויים המרכזיים: - פתיחת השוק לתחרות- במסגרת החוק התאפשר כניסת שחקנים חדשים לשוקי הטלפון המקומי והבינלאומי. הגבלת מונופולים קיימים וצמצום חסמים רגולטורים להתרחבות בשוקי תקשורת אחרים.^[1] - הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה והרדיו- חוקים חדשים שהקלו על חברות כבלים להציע שירותי טלפוניה בנוסף לשירותי הטלוויזיה. כמו כן חוקים שיאפשרו לחברות בשוק הטלפון להתחרות גם בשוק הכבלים.^[1] - הגבלת ריכוזיות בענף התקשורת- החוק קבע מגבלות במספר תחנות רדיו וטלוויזיה כך שכל חברה יכולה להחזיק במספר מוגבל של ערוצים מקומיים וארציים.^[1] - קידום טכנולוגיות תקשורת מתקדמות- החוק דרש מחברות טלפוניה לספק שירותי תקשורת מתקדמים גם לאזורים מרוחקים ופחות מפותחים.^[1] - הגנת הצרכן- החוק כלל סעיפים שנועדו להגן על הצרכנים מפני ניצול והתחייבויות ארוכות טווח על ידי חברות התקשורת. הסעיפים כללו התייחסות לדרישות שקיפות בתמחור המחירים, הגבלת חוזים מול הצרכנים והגנה על הפרטיות.^[1] חוק התקשורת של 1996 סימן נקודת מפנה משמעותית בתחום התקשורת בארצות הברית. אחד ההשפעות המרכזיות היו ביצירת תחרות בין שוקי התקשורת, שהיו עד אז בשליטת מונופולים וחברות בודדות. התהליך הוביל לירידת מחירי השירותים ולהגדלת מגוון החבילות והתעריפים הזמינים לצרכנים.^[8] חוק הטלקומוניקציה משנת 1996 זכה לשבחים על תמריך הרחבת רשתות והצעת שירותים חדשים ברחבי ארצות הברית. עם זאת קיימת ביקורת על הריכוזיות שנוצרה במסגרת החוק. מספר חברות גדולות השתלטו על חלק גדול מהשוק האמריקאי, מה שמשפיע על הגיוון בתקשורת וחופש הביטוי.^[7] החקיקה אפשרה תחרות חוצת שווקים, שאפשר לחברות להציע מגוון רחב של שירותים שניתן היה לספק בעבר רק לפלחי שוק נפרדים. לדוגמה, חברות טלפון יכלו להיכנס לשוק הטלוויזיה בכבלים, ולהפך. עם זאת, יישום החוק העלה גם כמה אתגרים והשלכות בלתי צפויות. היא אמנם הצליחה לקדם תחרות וטכנולוגיה בתחומים מסוימים, אבל גם הובילה לגיבוש משמעותי בתעשייה, והעלתה חששות לגבי הופעתה מחדש של התנהגויות מונופוליסטיות במסווה חדש.^[5] נכון ל-2024, תעשיית הטלקומוניקציה עומדת בצומת דרכים קריטי, מצד אחד היא מאזנת את מורשת העבר המונופוליסטי שלה עם הצורך בעתיד דינמי ותחרותי. המסלול ההיסטורי מהמונופול של AT&T לעידן הסרת הרגולציה משקף מתח מתמשך בין טיפוח חדשנות והבטחת תחרות הוגנת. האבולוציה של התעשייה היא עדות להשפעה העמוקה של מדיניות רגולטורית ולצורך במסגרות ניתנות להתאמה שיכולות לעמוד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית. מצד שני, בעוד התעשייה ממשיכה לנווט בצומת הדרכים הדיגיטלי, על קובעי המדיניות להפיק לקחים מהעבר כדי ליצור גישות רגולטוריות המקדמות חדשנות ורווחת צרכנים, בעולם מחובר יותר. וכמו כן להתמודד עם ריכוזיות הולכת וגוברת בעידן הדיגיטלי.

הצעת חוק ההגבלים העסקיים בשוק בישראל עלתה כחלק ממאמץ רחב להפחתת הריכוזיות ולקידום התחרות במגזר הכלכלי, ובפרט בתחום התקשורת. בדומה לחוק הטלקומוניקציה שחוקק בארצות הברית בשנת 1996, גם בישראל הושקה תוכנית שמטרתה להגביר את התחרות בשוקי התקשורת כמו הסלולר והאינטרנט ולהוזיל מחירים לצרכן תוך שיפור איכות השירות. פרסלר (2006) בחן את יחסי הגומלין בין פוליטיקה לתקשורת בדגש על השפעת מדיניות על תחרות בשוק התקשורת. הוא מצא שפירוק מונופולים לא רק סייע בהגברת התחרות אלה הוביל לשיפור השירות. בדומה לכך, צעדי ההגבלים העסקיים שהוצעו בישראל ביקשו לקדם שיטות תחרותיות בעזרת תקנים ובכך לשפר את נושא השירות. דוגמה זו מדגיש מגמה גלובלית של רפורמות רגולטוריות שמטרתן לפרק מבנים מונופוליסטיים ולעורר תחרות בשוק לטובת הצרכנים. רקע כללי בתחילת שנות ה-2000 שוק הסלולר בישראל כלל שלוש חברות גדולות, סלקום, אורנג', פלאפון ועוד חברה קטנה ונישתית 'מירס'. הריכוזיות בשוק לצד חסמים המגבילים מעבר בין החברות, הוביל ליוקר מחירים. המצב הצריך שינויים מערכתיים משמעותיים לצד שינויים בשוק הפרטי.^[10] חברות סלולר טענו שכל שינוי במדיניות יגרום להם לקריסה כלכלית, ועשוי להוביל לפיטורי אלפי עובדים. חברות הסלולר איימו בעיצומים ויציאה להפגנות ויפעלו לעצור את השינויים המתגבשים.^[11] יוזמות לקידום תחרות ההזדמנות לשינוי מדיניות בתחום התקשורת בכלל, ובשוק הסלולר בפרט נוצרה לאחר בחירות 2009 והקמת ממשלת נתניהו השנייה. במסגרתה מונה משה כחלון לשר התקשורת שגיבש תוכנית להחלפת משרד התקשורת, ברשות תקשורת א-פוליטית. שינוי שיאפשר לגוף התקשורת פעילות רגולטורית ארוכת טווח. התכנית הכינה את הקרקע ליישום הרפורמה בסלולר, שכללה הפחתת דמי הקישוריות, נדידה פנים ארצית בין חברות והפחתת התשלום עבור תדרים שימושיים.^[11] בשנת 2010 הכנסת אישרה את חוק ההסדרים ובתוכו השינויים המתגבשים בשוק הסלולר.^[12] במסגרת הרפורמה בוצעו שינויים ובכללן, פרסום מכרז למפעילים חדשים, הנפקת רישיונות חדשים, שינוי מדיניות השימוש בתשתיות והסרת חסמים על מעבר בין מפעילים. שחקני תקשורת חדשים כמו גולן טלקום והוט מובייל, החלו לתת שירות לציבור שהגביר תחרות בשוק והוזיל מחירים לצרכן. נתוני משרד התקשורת מראים, כי בזמן כהונת כחלון, הציבור בישראל חסך במצטבר 5.7 מיליארד שקל בתקציב שירותי הסלולר והוזיל ב 60% את ההוצאה על מכשירים סלולריים.^[13] נתונים המעידים שהרפורמה בתקשורת הובילה להוזלת מחירים משמעותית שהורגשה בכל בית בישראל. במבט לעתיד, הרפורמה בשוק הסלולר, והורדת המחירים לצרכן העידו כי נדרשים שינויים גם בשוק הטלפונים הקווים. החברות הגדולות עדיין שולטות בתשתיות הבסיסיות בשוק, וישנן חסמים רגולטורים קיימים המונעים תחרות אפקטיבית. לדוגמה, בזק, מונופול בתשתית התקשורת הקווית, מנצלת את כוחה לרעה על מנת למנוע תחרות באמצעות הגבלת פעילות של חברות מתחרות על גבי התשתית שלה, כפי שנעשה במשרד האנרגיה והשימוש בתשתיות של חברת חשמל לטובת חברות מתחרות.^[14]

• מסירים מחסומים: חוק ההסדרים יכלול שינויים נרחבים בשוק הסלולר, באתר TheMarker‏, 24 ביוני 2010
• אהוד חיים חגואל, חוק ההסדרים 2010–2011 – תחילתו של סדר בענף הסלולר .
• גילעד נס, מגבירים את התחרות - האינטרנט הסלולרי יוצא מחוק ההסדרים, באתר כלכליסט, 6 בספטמבר 2010