בשנת 1919 הקימה רחל ינאית בן-צבי על מגרש ביתה בשכונת רחביה משתלת צמחים שכונתה "משק הפועלות". במשתלה זו ביקשה רחל להכשיר חלוצות במלאכת החקלאות, והן התמחו בנטיעת עצים וגידול פרחים. עצי אורן שגודלו במשתלה ניטעו לימים במורדות שער הגיא על ידי הקרן הקיימת לישראל, ואילו הפרחים נמכרו לעוברי אורח בשכונת רחביה עצמה. על החווה כתבה בזיכרונותיה:
"ברצוננו להכשיר את הבנות, בעודן בגיל צעיר, לעבודת האדמה; להקנות להן השכלה כללית וחקלאית; לפתח בהן את העצמאות על ידי הכנסתן בעול העבודה ואחריותה; ולחנך אותן חינוך חברתי, על ידי חיי עבודה משותפים."
הפעילות עוררה התנגדות הולכת וגוברת מצד יושבי השכונה השקטה, והפגנות סוערות של חרדים, שזעמו על כי מכירת הפרחים נמשכת גם לאחר כניסת השבת.
ארמון הנציב
ההתנגדות של אנשי רחביה ומצוקת המקום הביאו ב-1928 להעתקתו של "משק הפועלות" לאזור ארמון הנציב, מזרחית לשכונת תלפיות. השטח בגודל של 50 דונם נרכש על ידי קק"ל. הבחירה במקום זה נבעה מאיכות הקרקע וממרחב השטח הריק, וכן מפני שרחל שיערה כי עקב בניית 'ארמון הנציב' בקרבת מקום, תוכל אף היא ליהנות מאספקת מים ישירה. בשנת 1929, בפרעות תרפ"ט המשק חרב, אך חזר לפעול כמה חודשים וב-1933 הפך לחוות לימוד לנערות[1]. בחווה למדו בשנים הראשונות כ-30–40 בנות בגילאי 15–17 לתקופת לימודים של שנתיים. החווה כללה גן עצי פרי ומשתלה, כרם על שטח של 4 דונם, גן ירק, לולים ומכוורת[2]. בשנת 1934 נעשה ניסיון לרכוש שטח של 17 דונם בעמק בצמוד לחווה, אולם הוא נרכש לבסוף בידי סוחרי קרקעות יהודים שבקשו לשווקו למגרשים למגורים[3][4]. המבנה הראשון תוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ואוכלס בשנת 1931. המבנה השני תוכנן על ידי האדריכל ליאופולד קרקואר והושלם בשנת 1936[5]. בשנת 1939 עלה מספר התלמידות ל-80. במהלך המרד הערבי הגדול הוקמו במקום עמדות בטון, סליק והצבו כוחות משמר[6] ונוספו שיעורי הגנה עצמית וגדנ"ע. ב-1943 נקלטה בחווה קבוצה מילדי טהרן, וב-1945 נקלטו בני נוער ניצולי השואה[7].
השטח בימי קום המדינה
במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, הוסכם על הכללת חוות הלימוד בשטח מפורז בחסות הצלב האדום[8]. בלילה שבין 16–17 באוגוסט 1948, במהלך ההפוגה השנייה, נערך על שלוחת ההר שממזרח לחווה קרב דמים, בו ניסו לוחמי גדוד "בית חורון" של חטיבת עציוני לכבוש את ההר שבמרכזו "ארמון הנציב"[9]. הקרב נכשל ובבוקר, לאור יום, נסוגו הלוחמים לחוות הלימוד. רחל ינאית, שהייתה במקום, קיבלה את פני הפצועים והחיילים התשושים והגישה להם מזון ושתייה. טענת ישראל הייתה שהכוחות הוכנסו למקום לאור התקדמות כחות ערביים והצורך לפנות ממנו את התלמידות[10]. מצרים הציבה אולטימטום לפינוי כוחות הצבא מהחווה, אך ישראל לא נענתה לה ודרשה פינוי משולב של כל הכוחות מהמובלעת[11]. בתגובה הפגיזו המצרים את החווה[12]. מטה האו"ם קבע שישראל היא זאת שהפרה את ההפוגה[13]. ב-4 בספטמבר 1948 פונו כל הכוחות מהמובלעת על פי הסכמות שהושגו בחסות האו"ם[14]. שבוע לאחר מכן שוב הופגזה חוות הלימוד[15]. בתחילת אוקטובר 1948 הועבר השטח מאחריות הצלב האדום לאחריות האו"ם[16].
חוות הלימוד לנערות עברה באוקטובר 1948 לפנימיית "כרמית" הסמוכה לשכונת עין כרם, שם פועל בימינו בית הספר הקהילתי סביבתי עין כרם[17]. במהלך שיחות שביתת הנשק ברודוס נקבע שהמקום יהיה שטח הפקר עד השגת הסכמה אחרת. ישראל ביקשה לחלק את השטח ולחזור לחווה, אך הערבים התנגדו לכך. ב-7 ביוני 1949 נכנסו כוחות צה"ל לחווה וישראל הכריזה על סיפוח החווה לישראל[8]. לאחר שבוע הוסכם שכל הכוחות יוצאו מהשטח המפורז[18][19]. עם זאת, אזרחים ישראליים הורשו לשהות בשטח ואליהם נלוו חיילים במסווה של שוטרים, שכן אסור היה לאנשי צבא לשהות בתחומי השטח המפורז. המקום שופץ והוכשר לקליטה מחדש של תלמידות[20] ובאוקטובר שבו למקום כ-50 נערים ונערות, בעיקר עולים מטורקיה, במקביל להמשך פעילות החווה בעין כרם[21]. שטח החווה גדל מ-70 דונם ל-700 דונם והוא השתמש במים מושבים להשקיה[22]. הירדנים התלוננו מפעם לפעם על הפעילות בחווה טענו שמדובר בפעילות צבאית[23][24]. במרץ 1950 נהרגו שבעה נערים ו-11 נפצעו בהתפוצצות מוקש ישראלי בחוות הלימוד. במאי 1950 דווח על יריות לעבר החווה[25]. במרץ 1951 נתגלע סכסוך קרקעות בין החווה לבין קיבוץ רמת רחל[26].
בידי האוניברסיטה העברית
ב-1954 הועבר השטח לידי האוניברסיטה העברית[27] שפתחה במקום תחנת ניסיונות חקלאית[28][29], שפעלה עד שנת 1967. בשנת 1957 עבדו בשטח החווה עובדים של הקרן הקיימת שהכינו את המקום לנטיעות[30]. בין השאר, נעשו במקום ניסיונות בצמחי מרפא, ירקות וסוגים של עלי טבק[31]. בשנת 1961 גודלו במקום, באופן נסיוני, חורפנים, במטרה לבדוק האם הם יסתגלו למזג האוויר החם יחסית בישראל[32]. לאחר מלחמת ששת הימים נסגרה התחנה. כיום עדיין נראים בשטח המבנים הישנים של 'משק הפועלות', וישנם עוד כמה שטחים חקלאיים המעובדים בידי בני חניכי פנימיית "עין כרמית", ממשיכת דרכה של פנימיית "כרמית".
ב-5 ביוני 1967, יום פרוץ מלחמת ששת הימים, לאחר שכוחות הלגיון הירדני נכנסו לארמון הנציב, החלו להפגיז את החווה. בחווה היו אז שני שומרים, אשתו של מנהל החווה ומספר פועלים יומיים. אשתו של מנהל החווה, רחל קאופמן, שלא הצליחה ליצור קשר עם הצבא, חילקה את כלי הנשק שנשמרו במקום לעשרה מהפועלים שהגיעו לעבודה ולימדה אותם איך לירות בהם. היא הורתה להם לעלות לעמדה מבוצרת ולירות ברובים כדי לעשות רושם שהמקום מוגן. בהמשך הגיעו למקום חיילי החטיבה הירושלמית. פגז שנפל ביניהם הרג אחד ופצע שמונה[33].
תוכניות פיתוח
החל מסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 מקדם מינהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות תוכנית להקמת מתחם מלונות בשטח חוות הלימוד ובסמוך לו[34]. על פי התוכנית יהרסו המבנים ההיסטוריים במקום[35], ויוקמו ארבעה בתי מלון בהם 1,400 חדרים, בבניינים בגובה של 5–12 קומות, עם חזית אחידה באורך 350 מטר ומגדל עורפי בגובה 24 קומות. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה אישרה את התוכנית בפברואר 2002[36]. בית המשפט המחוזי בירושלים, אישר לחברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים לערער למועצה הארצית לתכנון ובנייה על אישור התוכנית[37]. בספטמבר 2005 המועצה הארצית ביקשה לערוך תיקונים בתוכנית ואחר כך היא הוקפאה[38].
בשנת 2013 שוב החל ניסיון לשיווק המתחם לבניית מלונות[39]. ב-2022 הכינה רשות מקרקעי ישראל תיק תיעוד למבנה, לקראת שימור עתידי אפשרי[40].
לקריאה נוספת
רחל ינאית בן-צבי, עם הילדים בחזית - חוות הלימוד בירושלים 1928 - 1948, הוצאת מסדה, 1975
