החוזה שנחתם בין מדינת ישראל לבין עובד בן-עמי ופיליפ קלוצניק, 15 במאי 1956
בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל, נשלחו קבוצות של מודדים ומתכננים לאזור סוכריר (נחל לכיש) כדי לבחון אתר להקמת תחנת כוח ונמל חדשים בדרום המדינה.[2] בחגיגות חצי היובל לעיר נתניה ב-1954, העביר ראש הממשלהדוד בן-גוריון באמצעות שר האוצר, לוי אשכול, מכתב לעובד בן עמי, ובו ביקש: ”עשה בשביל הדרום כפי שעשית בשביל הצפון”, בהתייחסו להקמת העיר. בעקבות קריאה זו בן עמי סיפר: ”לקחתי את הג'יפ ונסעתי לאורך החוף עד שהגעתי לחולות אשדוד. היום היה יפה, השמש זרחה והחול נצץ. טיפסתי לגבעת יונה ואמרתי לעצמי: אם ממשלת ישראל תקים פה נמל, אני אקים את העיר”.[2] כשבא בן-גוריון לשר האוצרלוי אשכול עם ההצעה, אשכול טען כי אין בידיו את המימון הדרוש להקמת הנמל, אך ”אם בן עמי יצליח לגייס 30 מיליון דולר, התוכנית תוכל לצאת אל הפועל”.[2] על כן, הוחלט על הקמת העיר אשדוד בשותפות ציבורית-פרטית של ממשלת ישראל עם יוזמת יהדות ארצות הברית.[2]
”
בניין אשדוד מסמל דרך חדשה של שותפות בין יהדות התפוצות לבין המאמצים של ממשלת ישראל ושריה.
בן עמי חבר לפיליפ קלוצניק, שכיהן כנשיא ארגון "בני ברית" וכנשיא מועצת בוני השכונות בארצות הברית[3], ואלו הצליחו בעסקה סיבובית להבטיח מימון להקמת הנמל על ידי הבנק העולמי[4]. בשנים הראשונות להקמת המדינה, ישראל הייתה זקוקה לאדמות חקלאיות, ולכן נשללה האפשרות להשתמש באדמות אלה לבניית העיר. כתוצאה מכך, הוחלט לנצל את שטחי החולות שלחוף הים התיכון, בסמוך לתחנת הכוח ולנמל העתידיים, ובהם להקים את העיר החדשה.[2]
ההסכם עם ממשלת ישראל
החתומים על ההסכם
פיליפ קלוצניק
עובד בן עמי
לוי אשכול
ב-1 במאי1956 נתן אשכול אישור לתוכנית הקמת העיר אשדוד, וב-15 במאי, נחתם ההסכם בין מדינת ישראל לעובד בן עמי ופיליפ קלוצניק.[5] לקראת סוף אותה השנה הוקמה חברת אשדוד בע"מ כחברה בת של קי בי ע קבוצת בוני ערים בע"מ על ידי שני היזמים. בתמורה למימון הנמל קיבלה חברת אשדוד הבטחה לשטח של כ-50 אלף דונם במחיר של דולר לדונם[6], והוטלה עליה האחריות לתכנון העיר ובנייתה.[7] העיר העתידית הוזכרה בהסכם כ"עיר הדרום" – על אף החלטת ועדת השמות הממשלתית קודם לכן על השם "אשדוד ים" ב-27 באוקטובר 1955, בהשראה מכתובת סרגון מלך אשור.[8]
לאחר שנמתחה ביקורת ציבורית על היקף הזיכיון, השטח שהוקצה ל"חברת אשדוד" ירד ל-24 אלף דונם בלבד.[6]
השטח המתאים ביותר להקמת מרכז עירוני בדרום הארץ, הוא בין אשדוד העתיקה (תל אשדוד) בדרום לשפת הים התיכון, ועד חולות יבנה בצפון. נקודות נוספות שהועלו, הן פיזור יעיל של אוכלוסייה באזורים לא מיושבים והיתכנות להקמת נמל עמוק-מים אזורי תעשייה כבדה וכימית.[9]
תכנון
הקמת תוכנית בניין עיר (תב"ע) ליישוב, שאוכלוסייתו 100,000–150,000 תושבים תוך 20 שנה, כאשר את תשתיות היסוד תקים חברת אשדוד על חשבונה, או על ידי יזמים אחרים בעידודה. תשתיות אלו כוללות שירותי מים, חשמל, כבישים, גנים, ביוב, מוסדות חינוך, בתי חולים, מרכז מסחר, מגרשי ספורט, בתי כנסת ומוסדות ציבור נוספים.[10]
סיוע ממשלתי
הממשלה תעניק תנאי עדיפות למרכזים המסחריים והתעשייתים כבאזורי הפיתוח בעיר העתידית, ותפתח בה מוסדות (דואר, תחנת רכבת, משרדים מחוזיים) בשלבי הפיתוח המוקדמים. כמו כן, תהיה מוכנה לסלול כביש חוף לתל אביב על חשבון היזמים, במימון היטל דרכים או דרך אחרת.[11]
תנאים
פיתוח העיר
לחברה תוקצה קרקע לא-חקלאית שלא עברה פיתוח או יושבה, בשטח של 40 אלף דונמים לפחות, לתקופה של 199 שנה.[12]
החברה תספק בתוך 13 חודשים תב"ע לעיר, על חשבונה, שתהיה טעונה לאישור הממשלה, שיהפוך את התוכנית למחייבת.[13]
החברה תשקיע כ-400 אלף ל"י בתכנון תשתיות העיר והנמל.[14]
לאחר אישור התב"ע: החברה תגייס הון במטבע ישראלי וזר להשקעות בביצוע התוכנית בסך 10 מיליון ל"י[15], ותביא לבניית 8,000 יחידות דיור לפחות, ותפתח את התשתיות החיוניות בתוך ארבעה שלבים שאורכם 5 שנים כל אחד[15], כאשר בתום השלב הראשון – יעמדו 1,000 יחידות דיור.[16] בהתאם, הממשלה תחכיר בארבעה שלבים את השטח לחברה.[16]
מימוש ההסכם וביקורת
באוקטובר 1956, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם – פרצה מלחמת סיני בין ישראל למצרים. סיעת מפ"ם, שהייתה אז חברה בקואליציה של הכנסת השלישית, על אף שהתנגדה למלחמה, דרשה כי הנמל העמוק יוקם בעזה ולא באשדוד, ושכנעה את הממשלה.[1] בן עמי פעל לשכנע את שרי מפ"ם[ב] כי מוטב להקימו באשדוד מטעמים ביטחוניים וכלכליים. הצדדים קיימו ביניהם משא ומתן קשה, שבסופו התפשרו כי אם לא תקים הממשלה את הנמל בעזה בתוך שנתיים, היא תתחייב להקימו באשדוד. זיכרון דברים זה זכה לכינוי "זיכרון עזה", והוא נחתם על ידי שר האוצר אשכול ב-4 בדצמבר.[1]
לימים עזה נפסלה למטרת הקמת נמל עמוק מים, וב-4 באוגוסט1957, הצדדים חתמו על חוזה שהחליף את זיכרון הדברים, ובו הוחלט להעניק לבן עמי וקלוצניק את הזיכיון על שטח העיר, והממשלה התחייבה מצידה להקים את הנמל.[1] בפברואר1961, התפרסמה כתבה בעיתון "הארץ" מאת שבתי טבת בנושא, ובה כינה את אשדוד "העיר הפרטית הראשונה".[17] טבת תיאר את ההתקשרות בין קי.בי.ע לממשלת ישראל כ"זיכיון ללא תמורה", והצביע על כך שדמי החכירה לשנה בסך דולר לדונם, הם קבועים לכל אורכו (99 שנה). כך גם דמי הרכישה בסך 50 דולר לדונם (למשך 20 שנה). ביוני, הודיע קלוצניק לממשלה על פרישתו מקי.בי.ע[18], לאחר שנתמנה לחבר משלחת ארצות הברית במועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות ב-1960.[18] בכך, נשאר בן עמי הבעלים היחיד של החברה.[18] ב"קול העם" נטען באוקטובר כי הממשלה מכרה את הקרקע לחברה במחיר סמלי, ואילו זו מוכרת אותה ביוקר, וכי החברה לא השקיעה בהקמת העיר את ההון שהתחייבה.[19]
”
מנוף ענק הרים את האבן העצומה, עובד בן עמי נרגש עד דמעות בקראו: "בשובנו לאשדוד אני רואה את ניצחון חזון היצירה". פועלי הנמל לעתיד וצעירי אשדוד רקדו בהתלהבות, והמונים, אורחים ובני המקום לחצו ידיים, מעמד חגיגי ומרומם.
הביקורת שנמתחה ב"הארץ" הביאה למשא ומתן מחודש בין הצדדים.[18] משרד האוצר דרש להגדיל את מחיר הרכישה ל-300 דולר לדונם, ולהגדיל את חלקה של הממשלה בקרקע העירונית מ-30%[ג] ל-50%.[18] ב-10 בדצמבר, לאחר חודשיים של משא ומתן בין החברה למשרד האוצר, נחתם חוזה שני – הוחלט על העלאת חלקת הממשלה בקרקע ל-40–50%, וכן העלאת דמי הרכישה ל-500 דולר לדונם בשלב הראשון[ד], ויגדלו פי כמה עם התקדמות התוכנית.[20] בנוסף, הממשלה תזכה ל-20% מרווח הנטו של החברה ממכירת הקרקעות שרכשה מהממשלה.[17]משרד השיכון הזהיר משיבושים בהקמת העיר, עקב קשיים שיטילו השינויים על חברת אשדוד.[20]
ביוני 1962 פורסם ב"חרות" כי מבקר המדינה קבע שעל הממשלה היה להתקשר עם היזמים רק לאחר בחינה כלכלית על ידי מומחים, בהתחשב בכך שהעסקה מעניקה לחברה זכות ייחודית לרכישת קרקעות בכל שטח העיר.[21] הוא ציין לטובה את השינויים בחוזה בדצמבר 1961 ששיפרו את התנאים לממשלה, אך העלה ספק באשר להשגת מלוא התמורה בתהליך המשא ומתן.[21]
שאול בן שמחון – ראש ההסתדרות בעיר, פעל במחאת התושבים נגד ההסכם בין החברה לממשלת ישראל
ב-1963, היועץ המשפטי לממשלה קבע כי החוזה בין הממשלה לחברה אינו חוקי, מפני שלא אושר בכנסת. ב-1964 חברי כנסת דרשו את ביטולו.[17] שר האוצר פנחס ספיר הגיש לוועדת הכספים בכנסת הצעה לחוזה חדש, המצמצם את חלקה של חברת אשדוד בקרקע העיר ל-40% בלבד. כמו כן, התעוררה באותה שנה מחאת תושבים נגד החברה ("הוועדה הציבורית למען אשדוד"), בדרישה לביטול ההסכם.[22] הוועדה האשימה את החברה בהימנעות מתשלום מיסים למועצה המקומית, פיתוח יתר של מסחר וחוסר פיתוח של בתי מגורים.[22] בוועדה היו חברים בין השאר שאול בן שמחון, פעיל מפא"י וראש ההסתדרות בעיר. עורך הדין אליקים העצני כיהן כיועץ המשפטי של הוועדה.[22] המאבק לא צלח, והחוזה עמד בעינו.[17]
רחוב רוגוזין ורחוב שבי ציון ברובע א', שתוכננו על ידי חברת אשדוד. הרחובות המצטלבים, שהיו למרכז התרבותי העירוני עד לדעיכתו עם בניית רובע הקריה – תוכננו במקור למגורים בלבד. מחאת תושבים הובילה לפתיחתם למסחר.[24][25]
ב-1957, חברת אשדוד מסרה את התב"ע של אשדוד לאדריכל יצחק פרלשטיין, שהיה מעורב בסקיצות הראשונות שלה[6] והיה לאחד ממתכנניה הראשיים בהמשך.[26] עקרונות התכנון עליו עמדה החברה, עוד ב-1959, הם:
הפרדת שימושים (איזוּר) מוחלטת – תעשייה ומגורים תוכננו להתקיים בהפרדה מהמגורים, כאשר התעשייה והנמל יתמקמו בקצה הצפוני של העיר, עקב משטר הרוחות הנושבות מדרום לצפון וכן נדידת החולות[27]
קו בינוי נמוך ובעל צפיפות נמוכה[28], המאפשר תצפית לים
כבישים עורקיים בעיר, ותחבורה מהירה מחוץ לרובעי המגורים
כל רובע יהיה "עצמאי" כאשר בליבו מרכז מסחרי, מוסדות חינוך ותרבות[29]
פסל "הרעות" – עוצב ב-1980 בידי הפסל בן העיר ברוך וינד בתרומת החברה, רחבת בית העירייה הישן, רחוב חיים משה שפירא ברובע ד'
בינוי העיר אשדוד התממש כמעט במדויק בהתאם לתוכנית המתאר מ-1959 ובקנה המידה שנקבע בה.[29] היא זכתה לביקורת עם פורסמה מצד מגורמים שונים, שעיקר טענותיהם הוא שלמרות היות העיר מתוכננת בקפידה, התוכנית נעקבה בקשיחות, ובהיצמדות למצב הסופי והמושלם של העיר, ולא בדינאמיות ההולמת גידול טבעי של עיר.[30] למרות שתוכננה במקור כעיר גנים במודל אנגלי המקושרת מסילתית למטרופולין קרוב (התכנון המוקדם, שיועד לעיר "סוכריר" בתחילת שנות ה-50), אשדוד נועדה להיות עיר עצמאית, שתושביה לא יצטרכו להגיע לתל אביב-יפו עבור מסחר, בידור או השכלה גבוהה.[31]רובע הקריה ("הסיטי"), שלו נלוותה תוכנית שאפתנית המקדימה להופיע עוד במתאר 1959, החל להיבנות רק בסוף שנות ה-90, ובכך במשך שנים רבות אשדוד חסרה מרכז עירוני – זאת, בשונה משאר הערים המתוכננות בישראל, שמרכזן נבנה בבת אחת עם שאר העיר.[30]
פיליפ קלוצניק ועובד בן עמי זכו להוקרה ולהנצחה בעיר אשדוד על חלקם בהקמתה. שני היוזמים זכו בתואר ההערכה "אזרחות כבוד" באמצע שנות ה-60.[34][35]
חניכת שדרות בני ברית ורחוב רוגוזין, מתוך יומני כרמל
בנובמבר 1958 נחנכו בעיר שדרות בני ברית, שיועדו במקור להיקרא על שמו של קלוצניק, אך זה סירב[36], וביקש שתיקרא על שם הארגון שעמד בראשו במקום.[37]1992 נקראה על שם בן עמי שדרה בדרום העיר.[38]
.jpg)
,_%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%A2_%D7%93%27_%D7%91%D7%90%D7%A9%D7%93%D7%95%D7%93,_2024_01.jpg)
.jpg)
.jpg)
