רבים נוהגים לאמר לאחר תפילת שחרית את פסוקי התורה בהם מופיע סיפור מעשה מרים, בהרבה מסידורי התפילה הנפוצים אף נדפסו פסוקים אלו כחלק משש זכירות, הנאמרים לאחר תפילת שחרית.[2]
מקור המצווה הוא מהנאמר בתורה דברים, כ"ד, ט'”זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם”. וכפי שכתב הרמב"ן בפירושו על התורה:
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים -לפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז), כולם מצווה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל
כדבריו של הרמב"ן, משמע אף בספרא ריש פרשת בחוקתי. וכן כתבו בספר הרשב"ץ[3] והחרדים[4]. וכן פסק החפץ חיים[5].
עניין המצווה הוא להתבונן במעשה מרים וללמוד ממנו את החומרה הגדולה שיש בלשון הרע וכדבריו של הרמב"ם:
הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות
מלבד הרמב"ן שמנה מצווה זו במניין תרי"ג מצוות, שאר הראשונים כדוגמת הרמב"ם והסמ"ג לא הזכירו מצווה זו במניין המצוות שלהם. אמנם בספרו ההלכתי הזכיר הרמב"ם את עניין לשון הרע וההתבוננות הנצרכת ממעשיה של מרים.
לדעת ה"חפץ חיים", גם לרמב"ם זכירת מעשה מרים היא מצווה מהתורה, על אף שלא מנאה בספר המצוות שלו.[7] יש שהסבירו שהטעם שלא מנאה הרמב"ם בספר המצוות, הוא מפני שאין חובה לקיים את המצוה על ידי קריאת הפרשה בפה, ודי לזכור את הדבר במחשבה.[8] ולכן היא פרט מתוך הלאו שלא תלך רכיל שנמנה במניין המצוות.[9]
בערוך השולחן[10] כתב שהיום שדיני צרעת אינם נוהגים, אף מצוות זכירת מעשה מרים אינו נוהג, מכיוון שהתורה הסמיכה את מעשה מרים לדיני צרעת.
חיוב בפה או במחשבה
דעת החינוך[11] והשאגת אריה[12] שדי לזכור במחשבתו את מעשה המרים על מנת לקיים מצווה זו, ואין חיוב לזכור דווקא בפה.
לעומת זאת החפץ חיים[13] כתב שחובה לזכור בפה כמו ששנינו בספרי ”זכור את אשר עשה וגו' יכול בלבבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת הרי שמירת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך”.
לאותן דעות שיש מצווה לזכור בפה, יש שכתבו שחיוב המצווה חל כל יום מחדש,[14][דרושה הבהרה]
ויש הסוברים שמספיק להזכיר פעם אחת בשנה כדין מצוות זכירת מעשה עמלק[15].
המגן אברהם (ס, ב) מביא בשם האר"י לכוון בברכת אהבת עולם במילים "להודות לך" זכירת מעשה מרים שהפה נברא להודות לה' וליחדו ולא לספר בו לשון הרע ח"ו,
