זכויות הנשים באיראן הם בין הנושאים החברתיים שנמצאים במחלוקת בשיח האיראני^[1]. החוק האיראני מבחין בין זכויותיהם של הגברים וזכויותיהן של הנשים, באופן אשר מעניק לגבר זכויות רבות שאינן מוענקות לנשים בתחומים רבים דוגמת תעסוקה, משפחה, מעמד חברתי או קוד לבוש^[2]. החוק האיראני מגדיר את מעמדן של הנשים במקרים רבים באופן כזה, בו הנשים תלויות בגבר למימוש חלק מזכויותיהן^[3][4][2].

על אף שבמהלך המאה ה־20 החלה התעוררות למען חיזוק זכויות הנשים באיראן, שהיו מוגבלות מזה שנים רבות^[1], לאחר המהפכה האיראנית ועלייתו של ח'ומייני לשלטון נפגעו משמעותית זכויות הנשים^[4]. לאחר מותו של ח'ומייני החל בהדרגה להשתפר מצב זכויות הנשים^[3], אם כי זכויותיהן עדיין מוגבלות מאוד בהשוואה לזכויות הנשים במדינות מערביות, וכן בהשוואה לזכויותיהם של הגברים האיראנים^[3][4][2].

הופעתן של הרשתות החברתיות הגבירה את ההתייחסות לזכויות הנשים האיראניות בשיח האיראני והעולמי, והגבירה את הופעתם של ארגונים הפועלים למען זכויות הנשים באיראן^[2].

במאות הראשונות לספירה נשים באזור איראן המודרנית מילאו תפקיד מרכזי בחברה. בתקופה הטרום־איסלאמית, בימי האימפריה הסאסאנית הגיעו נשים לדרגות פיקוד גבוהות, ובתקופה קצרה אף הונהגה האימפריה על ידי נשים. בתקופה זו נשות אצולה קיבלו מעמד עם זכויות דומות, בדרך כלל, לאלו של האצילים הגברים^[1].

עם כיבושה של איראן בידי האימפריה המוסלמית, החלה באיראן תקופה בה שלטו באיראן חוקי האסלאם, ששמו יתר דגש על חברה פטריארכלית. בתקופה זו עוגנו חלק מזכויות הנשים באופן ספציפי בחוק. הגישה המסורתית המקובלת בחקר האסלאם הייתה שעיגון החוקים האלו היטיב עם הנשים, ושיפר חלק מזכויותיהם בהשוואה למסורות קדומות יותר, אולם בד בבד זכויות הנשים גם נפגעו והתקבעו בעמדת נחיתות מול זכויות הגברים. מצב זה השתמר, באופן כללי, עד למאה ה־20, בה החלו באיראן תהליכי מודרניזציה, והתעורר קונפליקט בין תנועות חברתיות ששאפו לקדם זכויות נשים, לבין הממסד השמרני. תהליכים אלו באו לידי ביטוי בחוקה שכוננה באיראן בשנת 1906, בה נוצרה מסגרת משפטית חילונית המתחשבת במידה מסוימת בחירויות אזרח, אולם מסגרת זו הוגבלה היטב על ידי ריכוז הכוח בידי השלטון. בשלב זה עדיין תפקידן של הנשים בחברה היה שולי, אולם החלו התארגנויות של תנועות חברתיות ממוסדות לקידום נושאים ספציפיים כמו חינוך לנשים או זכות בחירה לנשים^[1].

החל משנת 1925 שלטה באיראן שושלת פהלווי, בה המלך השולט על איראן כונה "שאה".

בתקופתו של רזא שאה פהלווי חוותה איראן תהליכי מודרניזציה שונים, שהובילו בשלב מסוים גם לצמיחה כלכלית שיצרה תמריצים למעורבות עמוקה יותר של הנשים בכלכלה ובחברה. בתקופה זו, בשנים 1936–1941 קמה באיראן תנועת התעוררות הנשים שקראה להחליש את אחיזתו של האסלאם באיראן, ולאפשר ליותר נשים להיות חלק מהחברה והכלכלה במדינה. התנועה נתקלה בהתנגדות מטעם הממסד הדתי, שמנע התארגנות פוליטית פמיניסטית. עם זאת, הממשל כן שיתף פעולה עם ארגוני נשים במאבקים ספציפיים ופעל להפחתת נישואי ילדים, פוליגמיה, הדרה מהחברה הציבורית והפרדה בחינוך^[1].

תקופת השגשוג הכלכלי, שהכינה חלק מהקרקע לקידום זכויות נשים, לא החזיקה מעמד זמן רב. השגשוג הגיע רק לחלקים קטנים של האוכלוסייה, וככל שהחמיר המצב הכלכלי החלו רבים להתנגד לשלטון, שפעל פעמים רבות בדיכוי. התדרדרות כלכלית בשנות ה־70 הגבירה את ההתנגדות לשלטון לשפל חדש^[1].

בשנת 1979 התאחדו להפלת ממשל השאה קבוצות שונות, שכל אחת הייתה בעלת אג'נדה שונה. באותה שנה היו באיראן גם קבוצות בעלות אג'נדה פמיניסטית וליברלית שחברו לאנשי ח'ומייני התאוקרטים מתוך הנחה ש"יותר גרוע מהשאה לא יכול להיות". על אף שיתוף הפעולה בהדחת השאה, כאשר הושלמה המהפכה האיראנית והחל השלטון החדש של ח'ומייני, התבררו הפערים בגישות לניהול המדינה בין הקבוצות השונות שסייעו למהפכה: אם הקבוצות הפמיניסטיות טענו שאין מספיק זכויות נשים באיראן, הרי שהקבוצות השמרניות שהגיעו לשלטון טענו בנושא זה בדיוק להפך – שממשל השאה הרחיק לכת במעריבזציה, ויש לבטל את המהלכים שכבר בוצעו לטובת זכויות הנשים^[4].

ערך מורחב – המהפכה האיראנית

רוחאללה ח'ומייני עלה לשלטון לאחר ההפיכה מול השאה בשנת 1979, ושלט שלטון יחיד באיראן עד פטירתו בשנת 1989. תקופת שלטונו השפיעה משמעותית על זכויות הנשים במדינה^[4].

בתקופה שלפני 1979 כללו זכויות הנשים באיראן את הזכויות המגיעות לנשים על פי הקוראן, על פי פרשנות שהייתה מקובלת. לאחר המהפכה, השתנתה הפרשנות השולטת וחלק מהזכויות שניתנו קודם לכן לנשים על פי הקוראן, לא הוכרו בפרשנות העדכנית, ונפגעו למעשה זכויות הנשים במדינה. אנשי חוק שהחזיקו בפרשנויות שונות באופן משמעותי מזו של ח'ומייני, לא יכלו להמשיך בתפקידם. ח'ומייני אף פיטר את כל הנשים שעבדו במערכת המשפט האיראנית^[4].

לאחר שעלה לשלטון, פרסם ח'ומייני את פרשנותו העדכנית לגבי נשים בספר בשם "תוזיהול מסאיל", על פיו השתנו בהדרגה פסיקות בבתי המשפט, והחליפו את החוקים האזרחיים הישנים שנתנו הגנה מסוימת לנשים. על פי תפיסתו, שהפכה לשלטת לאחר המהפכה, המשפחה היא "היחידה הבסיסית של החברה האסלאמית", בה תפקידן של הנשים הוא "גידול גברים אמיצים ונאורים ונשים חלושות ומאוחדות". בספרו מתאר ח'ומייני את האישה כנחותה מהגבר פיזית, פסיכולוגית, מוסרית ואינטלקטואלית^[4].

עת עלייתו של ח'ומייני לשלטון, בוטלו כמה מהזכויות שהיו קבועות בחוק קודם לכן. על פי כלליו החדשים של ח'ומייני, לאישה אסור לסרב לקיים מגע מיני עם בעלה, אלא אם כי היא בתקופת וסת^[4]. אישה צריכה להיות מכוסה בכל גופה פרט לעיניה^[1][4], ולא להביט בעיניו של אף גבר שאינו בעלה. ח'ומייני גם ביטל את הצורך בהסכמת האישה, כאשר הבעל רוצה לשאת נשים נוספות, ואף קבע כי אסור לאישה לעזוב את ביתה בלי אישור מבעלה^[4].

ח'ומייני הגביל את יכולתן של נשים לעבוד ולצבור הון. נשים הועסקו בחצי משרה בלבד, ונאסר להעסיק נשים הרות או מניקות. נקבע כי אישה לא יכולה לרשת אדמות ולהיות בעלים של אדמות^[4].

לגבי גירושים, בוטלו כמה מהזכויות המסורתיות של נשים. על פי הכללים החדשים יכול הגבר לגרש את אשתו כרצונו ולחזור בו בכל שלב, אפילו מיידית, ולשאתה שוב, בתנאי שטרם החזירה לו האישה את מלא סכום המוהר. אם זוג מתגרש, על האישה לחכות בבית בעלה שלושה חודשים בטרם תוכל לעזוב, כדי לוודא שאין היא הרה. בנוסף, בוטלה גם זכותה של האם לאפוטרופסות על ילדיה אחרי הגירושים. על פי החוקים החדשים מותר להרוג אישה שבגדה בבעלה, זאת כאשר הריגת בעל שבגד נחשבת לרצח^[4].

ח'ומייני השיב נוהג ישן המוזכר בקוראן בשם "נישואין זמניים", בו יכול גבר לתבוע מאישה לקיים איתו מגע מיני, מבלי שיש לו חובות כלשהן כלפיה, ומבלי שמצב זה מקנה לה זכויות כלשהן. החלת סטטוס "נישואין זמניים" נפוץ בעיקר בקרב אסירות^[4].

לפני ההפיכה, גיל הנישואין המינימלי לנשים היה 16. לאחר עלייתו לשלטון ביטל ח'ומייני את הגבלת הגיל, והתיר לאב המשפחה להשיא את בנותיו בכל גיל שיחפוץ^[4].

אף על פי שח'ומייני צמצם מאוד את זכויות הנשים גם בהשוואה לראשית שלטון שושלת פהלווי, הליברליזציה היחסית באמצע המאה ה־20 השאירה את חותמה על הנשים באיראן, וכמות גבוהה יחסית של נשים, בהשוואה לדורות קודמים יותר, המשיכה לדרוש יותר זכויות ומעמד. כבר כחודש לאחר עלייתו של ח'ומייני לשלטון, עצרת נשים הייתה אירוע המחאה ההמוני הראשון מול ח'ומייני. במהלך העשור הראשון לשלטונו של ח'ומייני, השלטונות כלאו והוציאו להורג אלפים שהתנגדו לשלטון, אולם התנגדותן של תנועות לקידום זכויות הנשים המשיכה חרף זאת. התנגדותן הפעילה לחץ במקרים שונים, סביב רצונם של המושלים במדינה לבטל חוקים נוספים שהנוגעים לזכויות נשים – דוגמת זכות הבחירה, שלא בוטלה – ויש חוקרים התולים בהתנגדות של תנועות הנשים את הסיבה למניעת התדרדרות נוספת בפגיעה בזכויות נשים^[1].

בעשורים שלאחר תקופת ח'ומייני, בעקבות שינויים דמוגרפיים וחברתיים, השתנתה בהדרגה דעת הקהל והתפתחה התנועה לקידום זכויות הנשים באיראן. הלחצים שמופעלים לשיפור מעמד האישה האיראנית, עומדים מנגד ללחצים המופעלים מצד גורמים שמרניים, ואף על פי שחל שיפור בזכויותיהן של הנשים באיראן, עדיין ישנם פערים משמעותיים בהשוואה לזכויותיהם של הגברים במדינה^[3].

מעמדן החברתי של הנשים נמוך באופן בולט מול זה של הגברים, כאשר לגברים זכויות רבות שאין לנשים^[3][4][2], ועל פי המקובל בחוק האיראני אישה נשואה אמורה לשמוע בקול בעלה. לצד המגבלות הוטלות על הנשים בחיי משפחה, אין מגבלות על הבעל, כך שאלימות מצד הגבר כלפי אשתו אינה מנוגדת לחוק. נוסף על כך, ההחלטה האם להתגרש מצויה בידי הבעל, וכן ישנה העדפה לטובת הגברים מבחינת משמורת על הילדים^[3][4].

בחוק האיראני העדכני לשנת 2023 על האישה האיראנית מוטלות מגוון מגבלות תנועה, בהשוואה לגברים. נשים אינן חופשיות לנוע במרחב הציבורי בדומה לגברים, נתקלות בבירוקרטיה והגבלות רבות יותר במעמד הוצאת דרכון^[5], וכן אסור לאישה נשואה לנסוע לחו"ל בלי אישור של בעלה^[6][2]. חוק איסור הנסיעה לחו"ל קיבל תשומת לב בינלאומית ועורר מחאה מקומית, כאשר ספורטאית איראנית בינלאומית נעדרה ממשחקי אליפות אסיה בקטרגל מכיוון שלא קיבלה אישור מבעלה לעלות על המטוס^[2].

על פי הקוראן עדותן של שתי נשים שווה לעדותו של גבר אחד^[4]. נוסף על כך, חוקי השריעה מצדיקים אלימות מצד השלטון נגד נשים. סיירת ההדרכה של איראן מסיירת ברחובות כדי לוודא שנשים לא מפרות את הקודים החברתיים, ולעיתים נוקטת באלימות נגדן^[1].

על פי הנתונים העדכניים לשנת 2017, שיעור האבטלה בקרב נשים איראניות בגילאי 15–29 יותר מכפול מזה של הגברים: 42% לעומת 20.3%. מבחינת השתלבות בשוק התעסוקה הפערים גבוהים עוד יותר: 15.2% מהנשים האיראניות משתלבות בשוק העבודה, לעומת 64% מהגברים^[3]. אפליה בקבלה למשרה מסוימת אינה אסורה בחוק באיראן. נוסף על כך, החוק לא מתייחס לסיטואציות של ניצול יחסי מרות והטרדות מיניות במקום העבודה^[5].

עם זאת, יותר נשים בדור הצעיר פונות להשיג השכלה, כאשר נכון לשנת 2017 כ־60% מכלל הסטודנטים באיראן הם נשים^[3][1].

בהקשר של פתיחת עסק עצמאי, החוק אינו מבחין בין גבר לאישה במרבית הנושאים, כך שמרבית הזכויות לגבר אפשריות גם לאישה, זאת למעט מספר סוגיות, למשל, אפליה בקבלת הלוואה בהשוואה לגברים^[5].

בין זכויות התעסוקה שכן יוחדו לנשים ישנה חופשת לידה מותרת בחוק של 180 ימים, אך לצד זאת החוק אינו אוסר פיטורים של נשים בהריון^[5].

חוקי הירושה האיראנים מפלים נשים לעומת גברים^[3][4].

נכון לשנת 2017 נשים לא מחזיקות בתפקידים בכירים בממשלה, אולם כן נמצאות בפרלמנט ומחזיקות בשלטון בכמה רשויות מקומיות. שינויים חברתיים ודמוגרפיים הפכו בהדרגה את ייצוג הנשים ברשויות המקומיים לנושא מקובל יחסית בציבור הרחב, גם בקרב גברים, אולם נכון לשנת 2017 שיעור ייצוג הנשים בכל סוגי התפקידים עדיין נמוך ביותר, בהשוואה לחלקן באוכלוסייה^[3].

לאחר שבימי ח'ומייני הפעיל השלטון מדיניות מוצהרת של צמצום יכולתן של נשים לעבוד במגזר הציבורי, מעורבותן של נשים בפוליטיקה הארצית עדיין מעוררת התנגדות מצד גורמים רבים בשלטון, אולם שבשנת 2017 הצהיר הנשיא חסן רוחאני שיש לפעול להגברת הייצוג של נשים בממשלה. בתקופה זו היה נושא ייצוג הנשים בפוליטיקה על סדר היום, וזרמים רפורמיסטים ופעילי זכויות נשים הפעילו לחץ על השלטון למנות שרות, ובסופו של דבר הוחלט למנות שתי סגניות שר. בתקופה זו החל השלטון להפעיל ברשויות מקומיות ברמות סוציואקונומיות חלשות מדיניות מוצהרת לשילוב נשים בשלטון המקומי^[3].

נכון לשנת 2017 שמונה נשים באיראן מכהנות בראשות עיר או רשות מקומית. אף אישה לא מכהנת בראש הערים הגדולות ביותר, אולם ברשויות רבות, כולל אלו של הערים הגדולות, מכהנות נשים במועצת העיר^[3].

פעמיים לאחר מהפכת 1979 ניסתה חברת הפרלמנט עזאם טלגהאני להציע עצמה כמועמדת לנשיאות איראן, אולם מועמדותה נפסלה על ידי מועצת שומרי החוקה^[1].

אחד התחומים בהם נשים החלו להגיע לייצוג גבוה יחסית, הוא בתפקידים באוניברסיטאות^[1].

ערכים מורחבים – תנועת זכויות האישה באיראן, מחאת החיג'אב באיראן

בהדרגה לאחר תקופתו של ח'ומייני, וביתר שאת בעשור השני של המאה, החלו התארגנויות ממוסדות יותר לטובת זכויות הנשים האיראניות. ההתארגנויות צברו תאוצה ברשתות חברתיות בסיוע איראניות החיות מחוץ למדינה, והתמקדו בעיקר במעמדן החוקי של הנשים, זכויותיהן בתחום הנישואין והגירושין, תעסוקתן ואכיפת קוד הלבוש האסלאמי. ההתארגנות שהחלה בעיקר על ידי נשים, עודדה בשלב מסוים השתתפות של גברים במחאה, במטרה להראות שהנושא נמצא במיינסטרים של החברה ומשותף גם לנשים וגם לגברים^[2].

אחד הנושאים שנמצאים במחלוקת עקבית בשיח הציבורי באיראן הוא החוק לפיו נשים איראניות חייבות ללבוש חג'אב במרחב הציבורי. נושא זה עורר מספר גלים של מחאות נשים, שהחלו כבר עם כינון החוק לאחר ההפיכה של 1979^[1], והתחזקו בשנת 2017.

בשנת 2018 ועדת האו"ם לזכויות אדם אישרה רשמית קריאה לאיראן לחדול בין היתר מהשימוש הנרחב בפרקטיקה של מעצר שרירותי של פעילי זכויות נשים, וכן מהשימוש התדיר בעונש מוות^[7].

• תנועת זכויות האישה באיראן

מדיה וקבצים בנושא זכויות נשים באיראן בוויקישיתוף