זיהום ולדי

סיווגים
ICD-10	P35-P39

זיהום ולדי (באנגלית: Neonatal infection) הוא זיהום של הילוד שנרכש במהלך ההתפתחות הטרום לידתית (הדבקה ברחם) או בארבעת השבועות הראשונים של החיים (התקופה הניאונטלית). לעיתים זיהומים ביילודים ניכרים מיד לאחר הלידה, בעוד שאחרים עשויים להתפתח בתקופה שלאחר מכן. זיהומים מהווים סיבה נפוצה לתמותה ולתחלואה ביילוד, ומתקיימים בשכיחות של בין 1–8 על כל 1,000 לידות חי. קיים סיכון גבוה יותר לזיהום אצל פגים וילודים במשקל נמוך. שיעור התמותה מזיהומים אלו עומד על 20% עד 50%.^[1] במדינות מתועשות, הטיפול בזיהומים ביילודים מתרחש ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים.

מקור הזיהום הוא לעיתים קרובות וגינלי או במערכת העיכול של האם, ופעמים רבות הזיהומים הם אסימפטומטיים אצל האם. מאחר שיכולתה של מערכת החיסון הלא מפותחת של הילוד מוגבלת, היא אף עשויה ליצור בעיות המסבכות את הטיפול, כגון שחרור כימיקלים דלקתיים.^[2]

סטרפטוקוקוס מסוג B הוא הגורם של רוב זיהומים מוקדמים ביילוד. גורם נוסף הוא חיידקי מערכת העיכול (enteric bacilli) של האם. עם ההתקדמות במניעת דלקות סטרפטוקוקוס של קבוצת B, נפוצו זיהומים של Escherichia coli (אשרישיה קולי) וסטפילוקוק זהוב (Staphylococcus aureus). גורם נוסף הוא ליסטריה מונוציטוגנים שנגרם מאכילת מזון נגוע על ידי האם, כגון נקניקיות, חלב לא מפוסטר, בשר, מעדנים וגבינה. במקרים שהאם לא חוסנה נגד חיידק הטטנוס (Clostridium tetani) והעובר לא חוסן פסיבית, הוא עלול לפתח תסמינים. פתוגנים חיידקיים נוספים כוללים סטרפטוקוקוס מסוג סטרפטוקוקלמיניו (Streptococcus agalactiae, Streptococcus pyogenes, Viridans streptococci, Streptococcus pneumoniae) ,המופליס אינפלואנזה (Haemophilus influenzae) וכן Pseudomonas aeruginosa.

נגיף ה-HIV יכול לעבור לעובר דרך רחם האם או לאחר לידה על ידי הנקה. לרוב ההדבקה מתרחשת במהלך הלידה. ניתן להפחית את סיכון ההעברה על ידי:

• מתן טיפול תוך ורידי במהלך ההריון ומיד לאחר הלידה
• לידה בניתוח קיסרי
• הימנעות מהנקה
• מניעת הריון אנטי-טרוי-ויראלי בתינוקות שנולדו לאמהות עם HIV.

שישים אחוז מאמהות של פגים נגועות בנגיף CMV. הזיהום הוא אסימפטומטי ברוב המקרים, אך ב-9% עד 12% מהמקרים הולד נדבק בנגיף. זיהום CMV בתינוקות מובילה לתגובה חיסונית מופחתת שמתבטאת בין היתר בדלקת ריאות פיברוטית.

ולד יכול להידבק בנגיף הרפס סימפלקס (HSV) בזמן הלידה. אימהות שמטופלות בתרופות אנטי-ויראליות מניעתיות נמצאו בעלות סיכוי נמוך יותר לדרוש ניתוח קיסרי ולשילוק ויראלי בזמן הלידה.

נגיף זיקה (Zika) הגורם לקדחת הזיקה יכול לעבור מאם לתינוק ברחם. ההידבקות עלולה לגרום למיקרוצפליה-היקף ראש קטן.^[3]

רובלה נפוץ בעיקר בקרב נשים מהגרות ממדינות ללא תוכניות חיסון נאותות.

זיהומים נגיפיים אחרים כגון נגיף סינציאלי נשימתי, מטא-פנאומוניה, רינו-וירוס (אנ'), נגיפי פרא-אינפלואנזה כחצבת, חזרת ונגיפי קורונה.

בתינוקות במשקל לידה נמוך מאוד (VLBWI), נפוץ זיהום פטרייתי שנרכש בבית החולים עם השלכות חמורות. בין הגורמים הנפוצים קנדידה אלביקן (Candida albicans). אחוז קטן של זיהומים פטרייתיים נגרמים על ידי Aspergirls, Zygomycota, Malassezia, ו-Trichosporon. עד 9% מהוולדים במשקל נמוך אלו עלולים לפתח אלח דם או דלקת קרום המוח וכשליש מהם עלולים למות. הסיכון להידבקות עולה במקרים של טרומבוציטופניה, נוכחות של דרמטיטיס כרוני, שימוש בסטרואידים מערכתיים, משקל לידה הנמוך מקילוגרם, נוכחות של קטטר מרכזי, דחייה בהזנה אנטרלית, אספקה נרתיקית.^[4]

הידבקות ולד במלריה לרוב נפוצה במדינות עולם שלישי בהן המלריה שכיחה. במהלך ההיריון נוגדנים שמייצרת האם מספקים הגנה לעובר, והסימפטומים באים לידי ביטוי לאחר הלידה.

מלריה היא הסיבה השכיחה ביותר לזיהומים בחלק האחורי של העין ועלולה לגרום לאובדן ראייה בעין אחת, הסתיידות תוך-גולגולתית (hydrocephalus) או הפרעות במערכת העצבים המרכזית.^[5]

גורמי סיכון הם תנאים המגבירים את הסבירות לכך שעובר ייוולד עם זיהום או יפתח זיהום.

גורמי סיכון עבור זיהום ולדי בשבוע הראשון

• פגות: לידה לפני 40 שבועות של הריון^[6]
• תסמונת שאיפת מקוניום: שאיפה של צואה ברחם.^[7]
• דלקת רירית הרחם אחרי הלידה^[7]
• משקל לידה נמוך: בהריון של עד 40 שבועות.^[6][8]
• קריעה מוקדמת של שק השפיר: במשך פחות מ-12 שעות.^{[6][9][8][10]}
• קריעה מוקדמת ממושכת של שק השפיר: במשך יותר מ-12 שעות.^[9][10]
• תחילה מוקדמת של הלידה: הלידה מתחילה לפני 40 שבועות של הריון.^[6][8]
• זיהום מי שפיר^[6]
• הפרשות מהנרתיק: הפרשות חריגות עלולות להיווצר כתוצאה מזיהום.^[6]
• רחם רגיש: תחושת אי נוחות בעת בדיקת הרחם.^[11]
• קריעה של שק השפיר: במשך פחות מ-12 שעות.^[9]
• קריעה ממושכת של שק השפיר: במשך יותר מ-12 שעות^[11][6]
• זיהום רחמי עם פתוגנים: בתקופה בה קיים הזיהום ברחם מתאפשרת גדילה לוגריתמית של הפתוגנים.^[12]
• דלקת בדרכי השתן של האם: זיהום של שלפוחית השתן או הכליה.^[6]
• לידה ממושכת^[11]
• בדיקות וגינליות בזמן הלידה: הסיכון מתגבר עם מספר הבדיקות המתבצעות תוך כדי הלידה.^[11][6]
• האם נשאית של GBS - סטרפטוקוקוס B: נוכחות החיידק היא לרוב אסימפטומטית.^[9][6]
• לידה קודמת של תינוק עם הופעה מוקדמת של זיהום GBS ^[11][6]
• מין העובר: זכרים בעלי סיכוי גבוה יותר לחלות. הסיכון פוחת אחרי שתסמונת המצוקה הנשימתית מטופלת.^[8]
• הריון רב-עוברים: הסיכון מתגבר עבור הילוד הראשון.^[8]
• נטילת תוספי ברזל: ברזל מעודד גידול של חיידקים מסוימים.^[8]
• חום בזמן הלידה: מעל 38°C.^[10][6]
• הכנסת צינור עירוי: עלולה לגרום לכניסת פתוגנים למערכת הדם.^[8]
• מערכת חיסון לא מפותחת דיה^[8]
• הליכים רפואיים פולשניים: עלולים לגרום לכניסת פתוגנים למערכת הדם.^[8]
• היפוקסיה: מצב בו טמפרטורת הדם נמוכה יחסית.^[8][11]
• היפותרמיה: טמפרטורה נמוכה יחסית של הדם.^[8]
• חמצת מטבולית: חוסר איזון של רמת ה-pH בדם.^[8]
• סיבוכי הריון^[8]
• המצאות חיידקים ביחידה לטיפול נמרץ ביילוד:סכנה לזיהום נוזוקומי (זיהום הנרכש כתוצאה מהאשפוז).^[8]
• חשיפה של האם לטוקסופלזמוזיס: טפיל הנמצא בצואה של חתולים ובעלי חיים אחרים.^[13]

גורמי סיכון עבור הופעת זיהום ולדי מאוחר - אחרי השבוע הראשון שלאחר הלידה

תופעות המופיעות לאחר הכנסת צינור עירוי: היפותרמיה, תשישות, תזונה לקויה, סבירות גבוהה יותר לפתח אוסטוארטיטיס, זיהום של רקמות רכות, דלקת קרום המוח,^[8] שהותה של האם באזור נגוע במלריה.^[14]

הסיכון לפתח זיהומים הקשורים להכנסת צינור העירוי מקוזז על ידי הסיכוי ההשרדותי המוגבר אצל ילודים פגים הלוקים באלח דם בשלב מוקדם. החדרה של נוגדן תוך ורידי מגבירה את החסינות של הפג ומשמשת לטיפול.^[8]

דלקת מלווה זיהומים וסביר שתסבך את הטיפול ואת ההחלמה. דלקת מקושרת לצמיחה פחותה של הריאות של הפג.^[15]

הזיהוי האחרון של נוכחות מיקרואורגניזמים בנוזלי גוף של אם-עובר, שנחשבו בעבר סטריליים, מספק הסבר להופעת התגובה הדלקתית גם באם וגם בעובר. שישים ואחת אחוזים מהנשים ההרות שלקו בזיהום מי שפיר או בדלקת של מי השפיר, נמצאו נגועות במיקרואורגניזמים. בדרך כלל, נמצא יותר מפתוגן אחד. בחמישה עשר אחוזים מהנשים ההרות הדלקת עדיין הייתה קיימת, אף על פי שלא נראתה המצאות של פתוגנים. מכך ניתן לשער שישנם גורמים אחרים. אחוז גבוה של נשים הרות שלקו בזיהום מי שפיר, בין 51%–62%, לקו גם בדלקת של השליה.^[15]

אבחנת הזיהום מתבססת על התאוששות הפתוגן או הפתוגנים מהאזורים שלרוב סטריליים באם או בתינוק. כמחצית מהנשים ההרות הן אסימפטומטיות בהקשר של זיבה (באנגלית: Gonorrhea) ומחלות מין אחרות. דגימות נלקחות משתן, דם או מנוזל המוח (באנגלית: CSF). לצורך אבחנת הזיהום ניתן להסתייע גם בבדיקות פחות ספציפיות כמו ספירת תאי דם לבנים, רמת חלבון ציטוקין (באנגלית: Cytokines) בדם ובדיקות דם נוספות.^[8]

סימנים העלולים להעיד על הזיהום:

• חריגות בספירת דם כללית: ספירת תאי דם לבנים גבוהה, נוכחות של ניוטרופילים חדשים ולא מפותחים.^[11][9]
• רמה גבוהה של חלבון C מגיב (באנגלית: C-reactive protein ) - כימיקל בדם המעיד על כך שמערכת החיסון של התינוק מגיבה באופן פעיל לזיהום.^[16][11][9]
• שימוש שרירים עודף: שימוש בשרירים הבין-צלעיים לצורך סיוע בנשימה.^[11]
• טכיקרדיה (באנגלית: Tachycardia): קצב לב העולה על קצב הלב המוגדר כנורמלי.^[9]
• ברדיקרדיה (באנגלית: Bradycardia): קצב לב נמוך מקצב הלב המוגדר כנורמלי.^[9]
• אזור החזה והבטן נסוג לאחור בעת הנשימה באופן משמעותי^[11]
• מצוקה נשימתית: התינוק מתקשה לנשום.^[11][9]
• נחיריים מתרחבים בזמן שאיפת אוויר^[11]
• נהימה בזמן נשיפה: קול מאמץ בזמן שהתינוק נושף אוויר.^[11][17]
• אפניאה (באנגלית: Apnea): התינוק מפסיק לנשום.^[11][9]
• פריחה^[11]
• תרבית שתן חיובית^[9]
• דגימה חיובית של נוזל המוח^[9]
• תרביות חיוביות אחרות: מהעיניים, מתעלת האוזן, מהטבור, מבית השחי, מפי הטבעת.^[9]
• תשישות: התינוק נראה עייף ונע באיטיות או לא נע בכלל.^[11][9]
• היפוטוניה (באנגלית: Hypotonia): השרירים נראים רפוסים וחלשים.^[11][9]
• היפותרמיה^[9]
• רגזנות: נראה שהתינוק חש חוסר נוחות וקשה להרגיעו.^[11][9]
• בכי חלוש^[11]
• דלקת ריאות (באנגלית: Pneumonia)^[9]
• זילוח לא מספק (באנגלית: Perfusion): מעבר לא מספק של דם דרך רקמת הריאה לקליטת חמצן מן האוויר שבנאדיות ולשחרור פחמן דו-חמצני.^[11][9]
• תת לחץ דם (באנגלית: Hypotension): לחץ דם נמוך.^[11]
• חמצת: רמת ה-pH בדם לא מאוזנת.^[11][9]
• שלשול^[11]
• תזונה לקויה^[9]
• צורך בחמצן^[9]
• מרפס (בלועזית: פונטנלה) נפוח: נפיחות באזור הרך בראש התינוק.^[11]
• פרכוס אפליפטי^[11][9]
• חום^[9]
• קרישה תוך-כלית מפושטת (באנגלית: Disseminated intravascular coagulation): קרישה נרחבת של דם.^[11]
• אי-ספיקת כליות (באנגלית : Renal failure): הכליות לא מתפקדות.^[11]
• נוכחות חיידקים בדם התינוק^[9]

זיהום ויראלי

זיהוי של נוכחות סימפטומים ובידוד הנגיף מהחלק העליון של מערכת הנשימה (מעל הסטרנום) מהווים אבחנה. זיהוי נגיף מתבצע בשיטות אימונולוגיות ספציפיות ושימוש במכשיר ה-PCR. ניתן לאשש את נוכחות הנגיף במהירות בעזרת זיהוי של האנטיגן של הנגיף. לשיטות ולחומרים בהן משתמשים לצורך זיהוי הנגיף הנשימתי הסינציאלי (באנגלית: RSV) יש אחוזי ספציפיות ורגישות גבוהים של 85%–95%. לא כל המחקרים תומכים באחוז זה של רגישות. לזיהוי של האנטיגן של הנגיף יש אחוז נמוך יותר של רגישות שמשוער כ־65%–75%.^[18]

זיהום פרוטוזואה (באנגלית: Protozoa)

סימנים מעידים:

• טחול מוגדל
• חום
• אנמיה
• צהבת (באנגלית: Jaundice)
• אכילה לא מספקת
• כבד מוגדל
• אי התפתחות של הפעוט
• צואה רכה
• רגזנות
• רמת בילירובין גבוהה בדם
• זיהום במערכת העצבים המרכזית
• קרע בטחול
• אי-ספיקת כליות
• קדחת שחור השתן (באנגלית: Blackwater Fever): רק הסוג של טפיל הפלסמודיום פלציפרום (באנגלית: P. falciparum)^[14]

אלח דם ולדי (באנגלית: Neonatal sepsis)

אלח דם ביילוד הוא זיהום שמתפשט בכל הגוף. התגובה הדלקתית לזיהום יכולה להיות חמורה כמו הזיהום עצמו.^[19] בפעוטות השוקלים פחות מ-1,500 גרם, אלח דם הוא הגורם השכיח ביותר למוות. בין שלושה לארבעה אחוזים של פעוטות מתוך 1000 לידות^{[דרושה הבהרה]} לוקים באלח דם. שיעור התמותה מאלח דם קרוב ל-25%.^[20] ניתן לזהות את הזיהום על ידי לקיחת דגימות מהדם ומהנוזל השדרתי. אם יש חשד, ניתנת אנטיביוטיקה בעירוי ורידי. ניקור מותני לצורך דגימת הנוזל השדרתי הוא פרוצדורה השנויה במחלוקת, משום שבמקרים מסוימים הוא נמצא לא הכרחי, אך במקביל ההערכות הן שללא ניקור מותני היו הרופאים מחמיצים את אבחונם של כשליש מהפעוטות הלוקים בדלקת קרום המוח.^[8]

בבריטניה זמינות בדיקות לזיהוי של איידס (באנגלית:HIV), צהבת (באנגלית: Hepatitis B) ועגבת כדי להפחית את הסיכוי לזיהום ולדי.^[21]

טיפול על ידי שטיפה ואגינלית אנטיביוטית טרם הלידה אינו מונע זיהום על ידי סטרפטקוקוס B.^[22][9] טיפול ואגינלי עם כלורוהקסידין (chlorhexidine) לפני הלידה, גם הוא אינו מונע זיהומים ולדיים.^[23]

מכיוון שסטרפטקוקוס B עשוי להתיישב בחלק התחתון של מערכת הרבייה של 30% מהנשים, לרוב נבדקת נוכחות הפתוגן בנשים הרות בין השבוע ה-35 לשבוע ה-37 להריון. טיפול אנטיביוטי לאם לפני הלידה מפחית את הסיכוי לזיהום ולדי.^[9] מניעת הופעת הזיהום בתינוק נעשה על ידי מתן פניצילין לאם. מאז אימוצו של טיפול מניעתי זה, שיעור המוות של פעוטות מסטרפטוקוקוס B ירד ב-80%.^[20]

אמהות עם הרפס ואגינלי הסובלות מסימפטומים של הנגיף, ומטופלות עם תרופות אנטי-ויראליות מניעתיות, הן בעלות סיכוי נמוך יותר להופעתם של הסימפטומים במהלך הלידה. כך, ייתכן שהסיכוי להעברת הנגיף לתינוק במהלך הלידה יפחת. גם ניתוח קיסרי מפחית את הסיכוי להדבקת התינוק.^[24]

הנקה הוכחה כמגנה על התינוק מפני זיהומים מסוימים.^{[25][26][27][28][29]} חלב אם מגן מפני דלקת מעי נמקית (באנגלית: necrotizing enterocolitis).^[6]

בדרך כלל, הטיפול בזיהום ולדי מתחיל לפני שהסיבה לזיהום מאובחנת. ניתן לטפל בזיהום ולדי אמצעות אנטיביוטיקה,^[12] מה שמתאים בראש ובראשונה לטיפול בסטרפטקוקוס מסוג B.^[30]

בנשים עם היסטוריה של הרפס וגינלי, ניתן לטפל באמצעות תרופות אנטי-ויראליות סיסטמיות על מנת למנוע נגעים סימפטומטיים ושפיכה ויראלית (Viral Shedding) שעלולה לפגוע בולד במהלך הלידה. התרופות השכיחות לטיפול מסוג זה, הן: אנציקלוביר (אנגלית: Acyclovir), פנליפס (אנגלית: Penciclovir), ולטרקס: (אנגלית: Valacyclovir), ופאמציקלוביר (אנגלית: Famciclovir). על פי המידע הקיים, כמויות מזעריות בלבד מהתרופות מגיעות לעובר עצמו. הטיפול באנציקלובר לא מעלה את אחוז המומים המיידיים בוולדים. עם זאת, לא בוצעה בדיקה על השפעת התרופות אנטי -ויראליות על התפתחות הילד בטווח הארוך. אחד מהסיבוכים לטיפול בהרפס באמצעות אנציקלובר הוא לנויטרופניה בולדים, אך לרוב הוא חולף לאחר זמן מה.^[31] באשר לטיפול בנויטרופניה, לא הוכח כי החדרת נוגדן תוך ורידי יעילה.^[32]

עד 3.3 מיליון ולדים נפטרים כל שנה, כאשר 23.4% מתוכם מתים מזיהום ולדי. בערך מחצית מהמיתות הנגרמות מאלח דם או מדלקת ריאות מתרחשות בשבוע הראשון שלאחר הלידה. במדינות המתועשות, אחוז זה נמוך יותר, בזכות טיפול אנטיביוטי באמהות שזוהו כחולות בסטרפטקוקוס מסוג B, זיהוי מוקדם של הרפס בוולד, ומתן אנטיביוטיקה לוולד.^[33] בצפון אמריקה, הרפס ולדי מוערך להימצא ב-5–80 מתוך 100,000 לידות חיות. במדינות שאינן ארצות הברית, יש שכיחות נמוכה יותר של הרפס באמהות. בבריטניה לדוגמה, האחוז נמוך משמעות ועומד על 1.6 לכל 100,000 לידות חיות. בערך 70%–80% מהתינוקות החולים נולדים לאמהות ללא היסטוריה מדווחת של הרפס.^[24]

אחוזי תמותת ולדים נמוכים נמצאים בעיקר באירופה, באזור המדינות המערב-פסיפיות, וביבשת אמריקה, אשר בהן, אחוזי התמותה מהרפס ולדי עומדים על 9.1%–15.3% מסך מיתות הוולדים העולמיות. זאת, בניגוד לאחוזי מיתה הגבוהים משמעותית במדינות דלות משאבים כמו ניגריה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הודו, פקיסטן וסין, שם אחוזי התמותה בלידה מהרפס עומדים על 22.5%-27.2% מכלל המיתות הוולדיות.

בבריטניה, אחוזי הנשים ההרות שמתגלות כחולות בצהבת מסוג B, עגבת, או איידס נשארו קבועים מאז שנת 2010 (באחוזים של כ־0.4%, 0.14%, ו-0.15% בהתאמה). אחוזי השכיחות המוערכות למחלות צהבת B ואיידס בנשים הרות, כולל הנשים שאובחנו כחולות טרם ההריון, גבוהים יותר, ועומדים על 0.67% ו-0.27% בהתאמה. אחוז הנשים ההרות שקיים חשד שהן חולות באדמת עקב רמות נוגדנים נמוכות בגוף, עלה ב-60%, כך שכרגע עומד על 7.2%. אף על פי כן, העלייה יכולה להיות מוסברת בעקבות שינוי בשיטת הדגימה וההערכה של כמות הנוגדנים.^[34]

באמריקה הצפונית של לפני שנות ה-50, תחלואה בסטרפטוקוקוס β-היילוד (אנגלית: β-hemolytic streptococcus) הייתה הגורם הכי נפוץ לאלח דם בוולדים. לעומת זאת, בשני העשורים האחרונים, הפטוגן הכי נפוץ שגורם אלח דם בוולדים הוא חיידק הסטפילוקוקוס מסוג קואגולאז-שלילי (אנגלית: coagulase-negative staphylococci) אשר מתקיים כביופילם בצנתרים עורקיים מזוהמים או בוורידים מזוהמים.^[12] זיהומים יכולים להיות קטלניים ולתרום לתחלואה לטווח ארוך ונכות בקרב תינוקות ששרדו לתוך הילדות. אלח דם מתקיים בכל 128 מקרים מתוך 1,000 לידות חי. אלח הדם עלול לגרום לדלקת קרום המוח אצל הולד החולה.^[35] לאמהות לעתיד אשר חולות בהרפס יש סיכוי של 75% להתפרצות מחלה אחת לפחות במהלך ההיריון.^[24] במחקרים מוגבלים נמצא כי תינוקות באפריקה שנולדו לאמהות עם מלריה יש סיכוי של 7% לרכישת מלריה מולדת.^[14]

אלח דם בשלבי ההתפתחות המוקדמים

אלח דם בשלבי ההתפתחות המוקדמים הוא אלח דם שקורה בשבוע הראשון לחיים. ניתן להבחין בו ביום הראשון לאחר הלידה. סוג זה של זיהום נרכש בדרך כלל לפני לידתו של התינוק, והסיכוי שיתרחש עשוי לגדול בעקבות פקיעת מי שפיר או סיבוכי לידה אחרים, כדוגמת: לידה מוקדמת, משקל לידה נמוך, זיהום מי שפיר, דלקת בדרכי השתן האימהית ו / או קדחת האם. אם קרום הבטן נקרע יותר מ 18 שעות לפני זמן הלידה, התינוק עלול להיות בסיכון גבוה יותר לסיבוך זה. ניתן לאבחן אלח דם בשלבי ההתפתחות המוקדמים באמצעות תסמינים נשימתיים חמורים, כדוגמת: מדלקת ריאות, היפותרמיה, או הלם. שיעור התמותה הוא 30% עד 50%.^[35]

אלח דם בשלבי ההתפתחות המאוחרים

אלחי דם המתרחשים לאחר השבוע הראשון של החיים אבל לפני הגעת התינוק לגיל 30 ימים נחשבים לאלחי דם של התקופה המאוחרת. סיבוכים של הלידה לרוב לא משפיעים על זיהומים מסוג זה. הזיהומים נרכשים בדרך כלל על ידי התינוק ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים, שעשויה להוות קרקע פורייה לחיידקים עמידי אנטיביוטיקה עקב השימוש הרב של אנטיביוטיקה שנעשה בה.^[35] אחת הדוגמאות הבולטות לזיהום בשלבי ההתפתחות המאוחרים היא תסמונת שאיפת מקוניום, והלוקים בה הם בעלי שיעור תמותה של כ־4%. שיעור זה מהווה 2% מכלל מקרי המוות ביילודים.^[35]

בעוד הסיכון בחשיפה לזיהומים ומחלות אוטואימוניות מהווים תחומי מחקר פעילים, קיימים מעט מחקרים על השפעתם של נגיפים ביילוד. המחקר ממשיך גם לתפקיד ולהשפעה המגנה של מעיים, עור ומיקרוביומים אנושיים אחרים במהלך התקופה הניאונטלית. הפערים בין מדינות עשירות במשאבים לבין מדינות עניות במשאבים מקשה על בחינת השפעת האבחנה, שכן באזורים מתועשים ניתן לאשר את האבחנה ואת נוכחותם של פתוגנים במעבדה הקלינית. מאחר שבדיקות קליניות לא תמיד זמינות, על רופאים לזהות תסמינים אצל הילוד. נתוני המחקר מאפריקה ומדרום מזרח אסיה הם נדירים.

אחת מתוצאות המחקרים הייתה זיהוי של כלי אבחון ונהלים קלים וזולים שיאפשרו זיהוי אמהות עם זיהום סטרפטוקוקוס קבוצה B באזורי עניים משאבים, ולקבל טיפול מונע בטרם לידת התינוק.^[33]

חיסון נגד חיידק ה-GBS נחקר כרגע אך אינו זמין כעת. מוערך כי החיסון יוכל למנוע 4% מהזיהומים בלידה מוקדמת ו-60%–70% מהזיהומים מ-GBS בארצות הברית. היתרונות הצפויים של החיסון האימהי הוא מניעת 899 מקרים ו-35 מקרי תמותה בקרב תינוקות. החיסכון בעלויות במניעת GBS עשוי להיות מעל 43 מיליון דולר. החיסון עשוי להיות מועיל במיוחד במדינות בעלות הכנסה נמוכה עד בינונית, שבה לא ניתן לבצע בדיקות סקר וטיפול מונע.

• מחלות ומוות ביילודים (2016) (באנגלית)
• כתבה באתר בית החולים הדסה(הקישור אינו פעיל)
• [1](הקישור אינו פעיל)מאמר על אנטיביוטיקה כטיפול מונע (2016) (באנגלית)