PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק במונח בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו זהות (פירושונים).

זהות היא מונח בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה המתאר את תפיסת האדם את עצמו. הזהות מורכבת מאוסף תפיסות ואמונות בנוגע ל"עצמי", המאורגנות כסכמה קוגניטיבית^[1].

התפתחות הזהות האישית

זהות אישית היא תפיסה סובייקטיבית של המשכיות והתאמה בין המרכיבים השונים של אישיותו של האדם, חוויותיו וזיכרונותיו^[2].

הזהות מתחילה להתפתח כבר בימי הילדות כחלק מההתפתחות הרגשית. הזהות האישית אינה מפסיקה להתגבש כל עוד האדם חי והיא יכולה להשתנות, אך מקובל להניח שהשלבים הקריטיים של עיצוב הזהות הם בימי הנעורים.

ההיבט הפסיכולוגי

בגיל ההתבגרות המוקדם מושג העצמי הוא ראשוני ובלתי יציב, והמודעות לקיומו של "קהל צופה" גבוהה מאוד (עד כדי יצירה של קהל מדומה). בגילאים אלו בולטות תחושות של שבריריות העצמי, תחושת המתבגרים שהזהות החדשה שקנו לעצמם פגיעה. היא מלווה במעשייה אישית, דימוי עצמי ייחודי ומנופח. לפעמים יש צורך בקונפורמיות נוקשה (באופן פרדוקסלי, לעיתים "מרדנית") בסגנון לבוש והתנהגות, כדי לבסס את הדימוי העצמי הפגיע.

ביציאה מתקופת הילדות, הולכת הזהות ונעשית מובחנת יותר. החשש מהקהל המדומה פוחת. נער יודע לדבר על עצמו תוך שימוש במילות הסתייגות. לדוגמה: "אני ספורטאי טוב, אבל חלש בכדורגל", "אני אוהב לפטפט, אלא אם אני בדיכאון". מאפיין אחר הוא הטעמת מושגי עצמי חברתיים, לדוגמה: "אני ידידותי", "אני מתבודד", "אני בעל כישורי מנהיגות", תוך שימת דגש על המבדיל בין דמות הנער לדמות בני גילו ולא על הדומה.

היכולת ליצור תדמית עצמית אחת מגובשת משלל התכונות והמאפיינים נובעת מהשיפור הניכר במסוגלויות הקוגניטיבית וביכולת ההפשטה המלווה את ההתבגרות. מנגד, זו גם הסיבה לכך שהסיווג העצמי צפוי להיעשות בזהירות ומתוך תחושה של ספקנות וחוסר ביטחון ולהיות מלווה בשאלות ובהשערות: "מי אני? מה אני?".

תאוריית הבניה החברתית מבליטה את תפקיד היחסים הבין אישיים בהתפתחות הזהות. על ידי אינטראקציה שיוצרת משוב מתהווה התפיסה העצמית.

על פי המודל של הפסיכולוג רוברט סלמן, בגילאי 16–18 רואים עוד קפיצת מדרגה בתפיסה העצמית. הנער כבר מבין שהתנהגויות שלו עשויות לנבוע מסיבות בלתי מודעות. לא רק שהוא מודע לרכיבים סותרים בהתנהגותו, אלא שהוא אף מסוגל לנמק בבהירות את הסיבות להם.

ג'יימס מרסיה כתב על שתי התרחשויות הפוקדות מתבגרים: חקר זהות והתחייבות לזהות. התחייבות לזהות שתבוא בסופה של חקירה תביא לגיבוש זהות יציבה.

קבלת זהות מבלי לעסוק קודם בבדיקה עצמית, בדרך כלל עקב לחץ חברתי, היא גיבוש זהות בטרם עת והיא נפוצה בחברות מסורתיות ושמרניות, וכן אצל מיעוטים.

גיבוש זהות מעוכב פירושו חקירת זהות שעדיין לא תמה. זהו מצב אידיאלי במהלך ההתבגרות, אולם אין הוא אמור להתמשך יתר על המידה. בעשורים האחרונים, בקרב הצעירים במערב נפוצה יותר ויותר דחייה של גיבוש הזהות היציבה, והשתקעות בתקופה ארוכה של "גיבוש זהות מעוכב". זהו מצב שיש בו הרבה חרדה וספקות.

ערפול זהות זהו מצב שבו יש ויתור על כל ניסיון התעסקות בזהות, והוא נחשב לבלתי תקין אם אינו מקדים להסתיים. "ערפול זהות" מקושר להערכה עצמית נמוכה.

אריק אריקסון מציין שתקופת "משבר הזהות" מאפשרת התנסות וטעייה בצורה שלא תתאפשר בתקופות חיים מאוחרות יותר. לפי אריקסון, ביטחון, אמון בסיסי ואוטונומיה הם שלבים מקדימים שרק לאחריהם יתאפשר גיבוש זהות מוצלח.

יש קשר הדוק בין תפיסת הזהות לבין תפיסת האחר, ושני הדברים נמצאים לרוב באותה רמת הפשטה. היכולת לתפוס לכידות ורב גוניות בעצמי באה יחד עם ראיית אלו בזולת. עד גיל 15 צפוי הנער להבין כיצד תפיסתו שלו את האחר ותפיסת האחר אותו משפיעות האחת על השנייה ויוצרות יחסי גומלין.

ההיבט הסוציולוגי

זהותו של אדם מוגדרת ביחס לאחרים.

מכלול התפקידים של הפרט מבטא את זהויות המשנה השונות (למשל זהויות כאב, בעל, איש מחשבים). בכל אחד מהתפקידים האלה יהיו לאדם יחסים שייצרו זהות נבדלת. חלק מזהויות אלו מסתיימות במהלך החיים של הפרט (ביציאה לגמלאות מסתיימות זהויות התעסוקה).
בכל חברה קיימות זהויות מוכרות וידועות לכל, המופנמות על ידי הפרט בתהליך החיברות (סוציאליזציה).
לא כל הזהויות נגישות במידה שווה לכל הפרטים (לא כל אחד יכול ללמוד רפואה).
הנגישות לזהויות המשנה השונות תלויה בהזדמנויות החברתיות של הפרט ובזהויות משנה נוספות, כגון מוצא עדתי וסטאטוס כלכלי של המשפחה.

אפיוני הזהות יכולים להיות מולדים, (למשל צבע עור, מין, מוצא עדתי) או כאלו הניתנים לרכישה ושינוי (דת, מקצוע, אזרחות).

מתוך הזהות נגזרת אישיותו של האדם.

אישיות היא סך כל זהויות המשנה שהפרט מפתח בתפקידים השונים שהוא ממלא במסגרות החברתיות השונות. האישיות נבנית מיחסים בין-אישיים נלמדים.
אישיות היא גם האופן שבו תופס הפרט את עצמו, את התנהגותו ואת המבנה החברתי שהוא חי בו.

הזהות האישית נגזרת ממכלול יחסים:

התפקיד שהאדם הפנים.
הערכתם של אחרים (כיצד אחרים מעריכים את התנהגותו)
הערכתו את עצמו ואת התנהגותו שלו.

נארטיב וסיפור חיים כדרך לבטא זהות

בהקשר הסוציולוגי יש חשיבות רבה להבין את האופן בו אדם נותן משמעות להקשרי החיים החברתיים שלו ולמציאות חייו כחלק מתהליך בניית הזהות שלו. מזה כמה עשורים קיימת תנועה חזקה במחקר שנשענת על גישות נארטיביות שתכליתן ללמוד על אופייה החמקמק של המציאות דרך סיפורים. הבניית זהות באמצעות יצירת סיפור החיים מהווה מפגש בין ההיבט הפסיכולוגי לסוציולוגי. הנחת היסוד היא שאנחנו מפיקי סיפורים. למציאות גוונים רבים הנמצאים במפגש בין הסיפורים הניטוים סביב אותה מציאות. כל אחד מהם הוא אמיתי, גם בהיותם שונים, בשקפו זווית ראייה ונקודת מבט שנשקפת אך ורק מעיניו של בעל הסיפור הייחודי. יש סיפור אישי יש סיפור של משפחה ויש סיפור של ארגון. ניתן ללמוד מהם על האדם, על תוכנית חייו, על משמעות חייו. הסיפור הופך לקולקטיבי כאשר הוא מפגיש נקודות מבט רבות וגם אז תקפותו עבור כל אחד נוצרת על בסיס המשמעות האישית שהוא מעניק לו.

סיפור סיפורים הוא פעולה חברתית יומיומית של שיח שבמהלכה מספרים אנשים זה לזה על מאורעות חייהם. שיח זה יכול לשמש כמכניזם פוטנציאלי שבאמצעותו בונים אנשים זהויות חברתיות)^[3]^[4]^[5] משום שסיפורים משקפים את התודעות שלנו ואת התרבות הסמויה שלנו. נובע מכך ש"סיפור חיים" הוא פעולה חברתית ותצורה של זהות שאותה מייצג המספר בהקשר של תרבות)^[6]. זוהי אפשרות ליצירת מרחב להבנה של "האני הדיאלוגי")^[7],היחסים בין העצמי והתרבות שבה הוא נוצר. אפשר לראות סיפורי חיים כתהליך של הבניה פסיכולוגית של זהות, שהחקירה שלה על ידי האדם היא משתנה חשוב בהבניה זו^[8]. תהליך זה הוא מטבעו אינסופי ומתהווה כחלק מאינטרפרטציה מחודשת של העבר בהלימה למטרות העכשוויות של המספר)^[9]. אף שסיפור חיים הוא נארטיב הנוצר ומתעצב כל הזמן מחדש יש לו מבנה פנימי קוהרנטי, אלא שקוהרנטיות זו היא תלוית מצב לזמן שבו סופר הסיפור. האפשרות הגלומה בסיפורים לייצג את התופעות העשירות והמורכבות של ניסיון החיים באופן שבו אנו זוכרים אותן)^[10] מתבטאת בכך שהזהות כתופעה מורכבת ולעיתים סמויה עשויה להיות מיוצגת היטב דרכם. באמצעות סיפור חיים עשויים להתגלות, למשל, מידע ופרשנות של המספר לגבי זהויות חברתיות שלו, כאלו שאינן מתגלות בחייו היומיומיים, כמו שייכות לקבוצות מיעוט חברתיות, או שייכות, שאינה תמיד גלויה, למיעוט אתני או מגדרי (הומו-לסבי). סיפור חיים מבטא את התצריף של תת-הזהויות של הפרט ומאפשר להבין את ריבוי הדפוסים במעברי החיים של הפרט, דפוסים הממלאים תפקיד משמעותי בתהליך יצירת הזהות.

חומרי הגלם של סיפור החיים הן התנסויות החיים והאופן בו אנו זוכרים אותן. לכן סיפור חיים תלוי במקום ובהקשר שבהם הוא מתרחש^[11]. התנסויות החיים של אישה שחורה בשבט אפריקני, למשל, שונות מהתנסויות חייה של מהנדסת מחשבים לבנה מניו יורק, ולכן הפרשנות שלהן לסיפור חייהן והמשמעות שהן נותנות לו תחומה מראש על ידי התנסויות שונות אלו. עם זאת שתי נשים שחורות בשבט אפריקני עם התנסויות חיים דומות, עשויות ליצור סיפור זיכרון שונה להתנסויות דומות וכפועל יוצא ליצור משמעויות חיים שונות. בין המושגים השונים הבאים לידי ביטוי בסיפורי חיים חשוב להתעכב, על מושג הכוח המהווה פרספקטיבה חשובה ביצירת משמעות לחיים. יחסי הכוח של אנשים משתנים בהלימה לתהליכי ההתפתחות לאורך חייהם (במצב המשפחתי, בתפקידי החיים וכו'): אדם נתון במערכת יחסי כוח שונה מול הוריו בבגרותו לעומת ילדותו; מערכת יחסי הכוח של עובד מול הקולגות שלו תשתנה כאשר הוא יקודם ויהפוך למנהל שלהם; המיקום שבו נמצא אדם מבחינת יחסי הכוח שלו משנה את הפרספקטיבה שממנה הוא מפרש את חייו ומשפיע על סיפור החיים שלו ועל הזהות המתפתחת במהלכו^[12]. היכולת ליצור משמעות ותובנה עצמית באמצעות סיפור חיים קשורה אם כן להתנסויות של הפרט כבר בילדותו ( Pasupathy et al., 2007) ולאופן בו הוא שוזר התנסויות אלו מתוך סיפור הזיכרון שלו לכדי סיפור חייו. השיח המתנהל במשפחה והחשיפה של הילד לנארטיב המשפחתי הם תחילתו של הנארטיב האוטוביוגרפי שלו^[13]. כך, למשל, במשפחות שבהן יש הקפדה על הבעת רגשות באופן מילולי, מתפתחים ילדים בעלי יכולת גבוהה יותר להבין את רגשותיהם; הבנה זו עוזרת להם לפרש את האופן שבו קשורות התנסויות חייהם לתובנות עצמיו^[14].

ראו גם

קישורים חיצוניים

זהות (פסיכולוגיה), דף שער בספרייה הלאומית
דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "זהות", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
רוביק רוזנטל, התהוות המילה "זהות" ופירושיה בעברית, באתר הזירה הלשונית, 28 באוקטובר 2014
הומניזם עליית האדם ונפילתו עם פרופ' יובל נח הררי - חלק א, באתר גלי צה"ל, 22 במרץ 2015
עליית האדם ונפילתו עם פרופ' יובל נח הררי - חלק ב, באתר גלי צה"ל, 29 במרץ 2015

הערות שוליים

^ Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon
^ שלמה קניאל, (2006). חינוך לחשיבה: חינוך קוגניטיבי לשליטה על התודעה. רעננה: רמות
^ Pasupathi, M., Mansour, E. & Brubacker, J.R.., Developing a Life Story: Constructing Relations Between Self and Autobiographical Narratives., Human Development 50, 2007, עמ' 83-108
^ McLean, K. ., tories of The Young and the Old: Personal Continuity and Narrative Identity., Development Psychology 44(1), 2008, עמ' 254-264
^ Pasupathi, M, The Social Construction of the Personal Past and Its Implication for Adult Development, . Psychological Bulletin 127(5), 2001, עמ' 651-672
^ Brunner, J., Narrative Constriction of Reality., Critical Inquiry 18, 1991, עמ' 1-21
^ Bakhtin, M. ., The Dialogic Imagination, Austin Tex.:: University of Texas Press, 1981
^ Crocetti, E., Rubini, M. & Meeus ,W. ., Capturing the Dynamic of Identity Formation in Various Ethnic Groups: Development and Validation of a Three- Dimensional Model., Journal of Adolescence 31, 2008, עמ' 207-222
^ Polia, T., Lazalo, J. & Forgas, J.P. ., Making Sense of Life Stories: The Role of Narrative Perspective in Perceiving Hidden Information about Social Identity., European Journal of Social Psychology 35, 2005, עמ' 785-796
^ Nelson, A.J., Liss, M., Erehull, M.J., Hurt, M.M., Ramsy, L.R., Turner, D.L. & Hains, M.E., Identity in Action: Predictor of Feminist Self-Identification and Collective Action, Sex Roles 58, 2008, עמ' 721-728
^ Fivush, R. & Marin, K.A, Place and Power: A Feminist Perspective on Self Event Connections, Human Development, 50, 2007, עמ' 111-118
^ , Place and Power: A Feminist Perspective on Self Event Connections, Human Development, 50, 2007
^ Nelson, K. & Fivush, R, . The Emergence of Autobiographical Memory: A Social Cultural Developmental Model, Psychological Review 111, 2004, עמ' 486-511
^ Fivush, R. & Sales, J.M, Coping Attachment and Mother Child Reminiscing about Stressful Event., Merril-Plamer Quarterly, 52, 2006, עמ' 125-150