הזאב הערבי הוא תת-המין הקטן ביותר הידוע של הזאב האפור, והוא בעל התאמה גדולה למדבר בכך שהוא חי בקבוצות קטנות והוא אוכל-כול, כמו גם פגרים ופסולת וכן טרף קטן עד בינוני.
טקסונומיה
בעבר חשבו שהזאב הערבי שייך לתת-המין של הזאב ההודי, אך בשנת 1934 הזואולוג הבריטי רג'ינלד אינס פוקוק, ציין את הגולגולת הקטנה יותר וכך גם את גופו הקטן יותר של הזאב הערבי ביחס לזאב ההודי. במהדורה השלישית של "מיני יונקים בעולם" שפורסם בשנת 2005, הממלוג כריסטופר ווזנקראפט (Christopher Wozencraft) פירט וציין את הזאב הערבי כתת-מין ייחודי של הזאב האפור בשם המדעי Canis lupus arabs.
מחקר שנערך בשנת 2014 מראה כי מבחינה גנטית הזאב הערבי קרוב יותר לזאב אירואסייתי מאשר לזאב הודי. בנוסף, ישנם בני כלאיים של זאבים ערביים עם כלבי בית, אך לא ברור אם זו הסיבה שהזאב הערבי קרוב גנטית לזאב האירואסייתי. ההכלאות בין הזאבים לכלבים מעלות חשש ל"הכחדה שקטה" של תכונות המייחדות את הזאב.
בישראל, מעצם היות הזאב מין שחוצה את המדבריות הגדולים ומעצם העובדה שזאב בודד נע כ40–50 קילומטר בלילה, וזאת בנוסף להיותה גבול תפוצה של שני תת-המינים, ההודי והערבי – קיים גרדיאנט גנטי ולא ניתן להצביע על אף קבוצה כמשתייכת לתת-מין ספציפי. לראיה ניתן להבחין כי תכונות גנוטיפיות אשר מתקיימות בבירור במרכזי אזורי התפוצה של כל תת-מין אינן מתקיימות באופן קבוע בזאבי ארץ ישראל, לדוגמה איחוי אצבעות 2 ו-3 אשר אינו קיים בזאב ההודי אך מתקיים (בצורה לא עקבית) לכל אורכה ורוחבה של ישראל.
ככלל, החלוקה לתת-מינים בישראל נעשתה בטרם עידן המחקר הגנטי והתבססה ברובה על רשמיו של היינריך מנדלסון שהתאפיינו בחלוקה לפי מאפיינים פיזיולוגיים וללא הבחנה בין גנוטיפ ל פנוטיפ. עקב כך לא ניתן להתייחס אליהם מעבר לחלוקה שרירותית.
רגל קידמית של זאבה צפונית בת שלוש – ניתן לראות איחוד בין האצבעות 2 ו-3
רגל קידמית של זאב צפוני בן חצי שנה, ניתן לראות הפרדה מוחלטת של האצבעות 2 ו-3
תיאור
הזאב הערבי קטן בגודלו ביחס לשאר תת-המינים של הזאב האפור, ועומד על גובה ממוצע עד הכתף של 64–66 ס"מ, ובוגרים שוקלים בממוצע כ-20 ק"ג. אורך גולגולת ממוצע של זאב ערבי בוגר הוא כ-200 מ"מ, שהוא קטן יותר משל רוב הזאבים. יחד עם הזאב ההודי, תת-מינים אלה קטנים יותר מזאבים אחרים, כדי להסתגל טוב יותר לאקלים חם ויבש.
גודלו של הזאב הערבי הוא דוגמה לכלל ברגמן, שבו גודל היונקים משתנה על ידי אקלים הסביבה שלהם. האוזניים של הזאב הערבי גדולות יחסית לגופם בהשוואה לתת-מינים אחרים של הזאב האפור, הסתגלות שהתפתחה ככל הנראה כדי לסייע בפיזור חום הגוף (כלל אלן). זאבים אלה לרוב אינם חיים בלהקות גדולות, ובמקום זאת צדים בזוגות או בקבוצות של שלושה או ארבעה פרטים.
הזאבים הערביים בעלי פרווה דקה וקצרה שהיא בדרך כלל בצבע אפורבז', ולדברי הזואולוג רג'ינלד אינס פוקוק: "תערובת של שחור עם מעט אפור". בדומה לכלבים אחרים, אין לזאב הערבי בלוטות זיעה, ולכן הוא חייב לשלוט בטמפרטורת הגוף על ידי התנשמות מהירה, מה שגורם לאידוי מהריאות. לעיתים אצבעות 2 ו-3 של הזאב הערבי מאוחות זו עם זו, תכונה שמבדילה את עקבותיו מאלו של כלב הבית.
בעבר תפוצתו של הזאב הערבי כללה את חצי האי ערב, אך כיום הוא חי באזורים קטנים בדרום ישראל, דרום ומערב עיראק, עומאן, תימן, ירדן, סעודיה וחלקים מסיני במצרים. לכל אורך תפוצתו נדיר לראותו עקב הרדיפה האנושית, אך אוכלוסיות הזאבים בעומאן עשויות להגדיל את עצמן במקומות מסוימים בתוך טווח תפוצה קרוב יחסית לתפוצה המקורית עקב האיסור על ציד הזאבים שם.
בישראל
בישראל, הזאב הערבי הוא אחד משני תת-המינים של הזאב האפור שחיים בארץ (השני הוא הזאב ההודי שחי בצפון הארץ). בישראל נמצאים כ-150 זאבים בנגב ובערבה. ונוסף לכך, לאיחוד האמירויות הערביות ומצרים יש גם תוכנית ריבוי בשבי, וזאבים אלה מוגנים בעומאן ובישראל אבל במקומות אחרים עתיד האוכלוסיות אינו ברור. לעומת זאת, בסעודיה הזאבים מוגנים באזורים מסוימים שבהם האוכלוסיות דלילות.
_distribution.png)
.jpg)
