סוזן נולדה ב-1918 בפילדלפיה, פנסילבניה, בת יחידה להוריה רוברט סוזן ורוז לבית ג'אנס.
אביה היה צייר פורטרטים יהודי מצליח למדי ורודף נשים. מוצאה של משפחתו היה לטענתו משושן בירת פרס, ומכאן השם סוזן. המשפחה התגלגלה לספרד ולפי האב, המממן העיקרי של מסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס, de Suzanne, היה אחד מאבות אבותיה[4]. מרבית בני המשפחה נרצחו על ידי האינקוויזיציה הספרדית והיתר ברחו להולנד ומשם לווילנה, בה גרו כמה מאות שנים והתעשרו מעסקי סחר בעצים. רוברט סוזן נולד ב-1889 ובהיותו בן שנתיים גורשה המשפחה מליטא וכך הגיעה לפנסילבניה.
אימה של סוזן הייתה מורה יהודיה. גם משפחתה ברחה ממזרח אירופה (מקייב), בסוף המאה ה-19, מאימת הפוגרומים שערכו האוקראינים ביהודים. סבתה של סוזן, אידה לבית קחלופסקי (ובהמשך ג'אנס) הגיעה עם משפחתה לפילדלפיה ב-1882, בהיותה בת 14. מסבתא זו למדה סוזן לערוך יומן, ואת דוגמתה היא חיקתה ביומניה שלה.
סוזן הייתה חכמה במיוחד והשיגה במבחני ה-IQ שנעשו לה תוצאה של 140, אך כתלמידה הצליחה פחות, ונחשבה ל"נערת מסיבות". כבר בצעירותה סברה אימה שהיא תהיה בעתיד סופרת, אך סוזן העדיפה להיות שחקנית, מקצוע שאיננו מצריך עבודה קשה כל כך, לדעתה[5].
עם סיום בית ספר תיכון ב-1936 עזבה סוזן את פילדלפיה, עברה לניו יורק והחלה לעסוק במשחק כפי ששאפה, בעיקר בסרטוני פרסומת קצרים, בתפקידים קטנים. בין השאר היא גם שיחקה באותה תקופה בתיאטרון בברודוויי, בהצגה הידועה "הנשים", בתפקיד משני.
באפריל 1939, בהיותה בת 21 נישאה סוזן לסוכן עיתונות ואיש יחסי ציבוריהודי בשם אירווינג מנספילד (שמו המקורי היה מנדלבאום) (1908–1988). צעד זה עזר לקריירה שלה, משום שהבעל החל לקדם אותה במרץ רב, בהפעילו את השפעתו להכנסת ידיעות ותמונות שלה לעיתונים. תודות למאמצי בעלה היא קיבלה תפקידים שונים, הן בתיאטרון והן בסדרות טלוויזיה וזמן מה אחר כך אף הוצג על בימות התיאטרון המחזה הראשון והיחיד שכתבה - Lovely Me. המחזה נכשל וירד אחרי 37 הצגות בלבד.
על פי השמועות שהסתובבו סביבה, סוזן גמלה לבעלה ברומנים שקיימה מחוץ לנישואין, עם מאהבים ואף מאהבות שונים, ביניהם לפי השמועות: השחקן והקומיקאי היהודי אדי קנטור, שעזב אותה אחרי שאשתו גילתה את הרומן, וזמן מה אחר כך, הזמר והקומיקאי ג'ו לואיס (Joe E. Lewis). לדברי העיתונאי והסופר הבריטי ניקולס ואפשוט בספרו מ-1991 (הוצאת Chatto & Windus) על רקס הריסון, גם השחקנית קרול לנדיס, ששיחקה איתה ב-1945 במחזה A Lady Says Yes, הייתה אחת ממאהבותיה.
בדצמבר 1946 נולד לסוזן ומנספילד בנם היחיד, אשר אובחן בהיותו בן שלוש כאוטיסט, ואושפז בבית חולים מגיל ארבע, אף שבמשך שנים טענו ההורים שהוא מאושפז עקב היותו אסתמטי[6].
ב-1951 זכתה סוזן בתוכנית אירוח משלה ברשת הטלוויזיה של "דו מונט", אבל התוכנית הסתברה מהר מאוד ככישלון וירדה מהמסכים בתוך כחודשיים. לאחר מכן היא שימשה כפרשנית טלוויזיה בענייני אופנה במשך מספר שנים, וב-1956 הייתה אחת מצוות חברי הפאנל של הסדרה This Is Show Business ברשת הטלוויזיה NBC, שדנה בתעשיית הבידור.
ב-1957 נפטר אביה של סוזן והיא "נקמה" באלוהים, והפכה לקתולית לזמן קצר. מהר מאוד לאחר מכן, היא חזרה ליהדות.
הקריירה הספרותית בצל מחלת הסרטן
הקריירה הספרותית של סוזן החלה ב-1955, כשרכשה כלבת פודל שענתה לשם ג'וזפין. היא החלה אז לכתוב, במקביל ככל הנראה, מספר ספרים, ביניהם ספר על חייה עם אותה כלבת פודל שלה, רעיונות ראשונים לרומן המוצלח והמצליח ביותר שלה "עמק הבובות" (התחיל ככל הנראה במעין תחקיר שהיא כתבה באותה תקופה ושנקרא - The Pink Dolls), ואת ספר המדע הבדיוני "יארגו", שהתפרסם רק שנים רבות אחרי כן, לאחר מותה. בשלב זה מכל מקום, סוף שנות החמישים, עדיין לא יצאה לאור אף אחת מיצירותיה.
ב-1962 חלתה סוזן בסרטן ובידיעה כי נותרו לה עוד שנות חיים ספורות בלבד, היא החליטה שהיא חייבת להביא להוצאתם לאור של ספריה, שנדחו עד אז על ידי כמה וכמה הוצאות לאור. ביומנה היא כתבה: "אסור לי למות בלי להשאיר אחרי משהו, משהו גדול"[7]. היא הציעה לאלוהים "עסקה" - אם הוא ייתן לה עוד עשר שנות חיים, היא תהפוך לסופרת רבת מכר. סוזן אכן שרדה במשך כמעט 12 שנה אחרי כן והפכה אכן לסופרת רבת מכר כמובטח.
ב-1963, בת 45, הצליחו מאמציה המחודשים והוצאת Bernard Geis Associates הסכימה לפרסם את ספרה הראשון, אותו ספר על חייה עם ג'וזפין כלבת הפודל שלה. הספר נמכר בכ-35,000 עותקים בכריכה קשה והצלחה יחסית זו איפשרה לה להתמקד מעתה והלאה בכתיבה.
ב-1966 יצא לאור סיפרה השני, "עמק הבובות", שגם את כתיבתו היא החלה, לפחות רעיונית, עוד בסוף שנות החמישים, וגם הוא לא התקבל תחילה לפרסום במספר הוצאות לאור. מכל מקום, משפורסם, הוא הפך מיד לרב-מכר מספר אחד בארצות הברית, על פי הניו יורק טיימס, והחזיק בתואר זה במשך 28 שבועות, זמן שיא. על פי ספר השיאים של גינס, ספר זה (לצד "חלף עם הרוח" ו-"אל תיגע בזמיר") הוא אחד משלושת הרומנים שנכתבו על ידי סופרת אישה, הנמכרים ביותר בעולם (22.6 מיליון עותקים נכון ל-1976)[3] וכיום מעריכים שנמכר עד כה בכ-30 מיליון עותקים.
הצלחתו המסחררת של הספר לוותה עם זאת, בביקורות עוינות, ביניהן גם של גדולי המבקרים והסופרים של אותה תקופה, כמו גור וידאל ואחרים. שנה לאחר צאתו לאור, הוא הפך גם לסרט קולנוע מצליח ביותר, בבימויו של הבריטי מארק רובסון, כאשר גם הסרט זוכה לביקורות שליליות. בתפקיד הזמרת הצעירה והמוכשרת נילי או'הארה שיחקה בסרט פטי דיוק, ולצידה כיכבו גם שרון טייט ואחרים. סוזן עצמה הופיעה גם היא בסרט זה, בתפקיד קצרצר. ב-1970 הפיקה חברת פוקס המאה ה-20 פרודיה על הסרט, שנקראה - Beyond the Valley of the Dolls ושזכתה גם היא להצלחה.
לאחר הצלחתו של "עמק הבובות", זכו גם שני ספריה הבאים של סוזן, The Love Machine ו-Once Is Not Enough, לקבלת פנים אוהדת יותר וגם הם הגיעו מיד עם פרסומם למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. שני הספרים הפכו בהמשך גם לסרטי קולנוע:
הספר The Love Machine, שהיה במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס למשך 26 שבועות, הוסרט ב-1971. כיכבו בו, בין השאר: דיאן קנון, רוברט ריאן, ועוד. גם סוזן עצמה שיחקה בו בתפקיד קטן. הספר Once Is Not Enough הפך גם הוא לסרט ב-1975 וכיכבו בו בין השאר קירק דאגלס, מלינה מרקורי, ג'ורג' המילטון, דברה ראפין, ועוד. את המוזיקה לסרט זה חיבר הנרי מנציני.
סוזן תכננה לכתוב ספר המשך ל"עמק הבובות" ואף החלה בעצם הכתיבה, אולם מותה בטרם עת, קטע זאת.
לאחר מותה
סוזן נפטרה ממחלת הסרטן ב-1974, בהיותה בת 56 בלבד. ספרה "דולורס", המבוסס על חייה של ג'קלין קנדי, הושלם על ידי ידידה, מבקר הקולנוע רקס ריד, ויצא לאור כשנתיים לאחר מותה. שלוש שנים אחר כך יצא לאור גם ספר המדע הבדיוני שכתבה עוד בסוף שנות החמישים, "יארגו".
ב-1987 יצאה לאור ביוגרפיה שלה, שנכתבה על ידי העיתונאית והסופרת הפמיניסטית ברברה סימן. הביוגרפיה קרויה על שם המחזה היחיד של סוזן, Lovely Me: The Life of Jacqueline Susann. סרטי יוניברסל הפכו את הביוגרפיה הזו לסרט קולנוע ב-2000, בשם "גדולה מהחיים". בט מידלר שיחקה בתפקיד הראשי בסרט זה, כז'קלין סוזן. לצדה של מידלר שיחקו בסרט בין השאר גם סטוקרד צ'אנינג, ג'ון קליז, אמנדה פיט, ואחרים. את המוזיקה כתב ברט בכרך. הביוגרפיה הזו הפכה גם למחזה Paper Doll, בו שיחק בין השאר גם פ. מוריי אברהם, בתפקיד מנספילד, בעלה של סוזן וכן לסרט טלוויזיהScandalous Me: The Jacqueline Susann Story.
ב-2001 יצא לאור ספר ההמשך ל"עמק הבובות", Shadow of the Dolls. הספר נכתב על ידי ריי לורנס, בהתבסס על רשימותיה המקוריות של סוזן, כפי שנכתבו על ידה סמוך לפני מותה.
ריי לורנס, בחזרה לעמק הבובות של ז'קלין סוזן, תרגום: עליזה רענן, הוצאת "מטר" (ספר המשך ל"עמק הבובות" מ-1966). הספר נכתב כשלושים שנה לאחר שז'קלין סוזן כתבה ב-1974 את הטיוטה הראשונה שלו[8]. (הספר בקטלוג ULI)
