במיתולוגיה הסלאבית, וֶלֵס (בסלאבית כנסייתית עתיקה: Велесъ; בקירילית: Велес; בפולנית: Weles) או ווֹלוֹס (ברוסית: Волосъ) הוא אל האדמה, הים, הנהר וגופי המים השונים, ועולם המתים. בנוסף נקשר שמו בדרקונים, בבקר, בכישוף, במוזיקאים, בעושר ובהונאה. ולס הוא יריבו של אל הרעם פֶּרוּן, וסיפור הקרב ביניהם הוא אחד מן המיתוסים החשובים במיתולוגיה הסלאבית. לא שרדו דיווחים ישירים על אודותיו, אולם בעקבות ניסיונות לשחזור את דמותו, משערים כי הוא עשוי להיות המשך ישיר של אלוהות פרוטו-הודו-אירופית, וכי דימו אותו כדמות נחשית בעלת קרניים (של פר, של אייל או של אוכל עשב מבוית אחר), ובעל זקן ארוך.

ולס הוא אחד האלים הסלאביים הבודדים שנמצאה עבורם עדות לפולחן בקרב כל העמים הסלאביים. הכרוניקה הרוסית הראשונה – תיעוד היסטורי המגולל את קורותיה של רוס של קייב למן המאה ה-9 ועד ה-12 – היא העדות המוקדמת והחשובה ביותר לקיומו. בכרוניקה זו נזכר מספר פעמים אל בשם ווֹלוֹס; בפעם הראשונה בהסכם שלום שנחתם במאה ה-10 בין שליטי הסלאבים המזרחיים ובין קיסרי ביזנטיון, שבו נשבעים הסלאבים לשמור על השלום בשם אלוהיהם, ווֹלוֹס ופרון. שם נזכר ווֹלוֹס כאל הבקר והאיכרים, אשר יעניש את מפירי השבועה במחלות – ולעומתו פרון מתואר כאל השולט במלחמה ומעניש באמצעות מוות בקרב. במחצית השנייה של המאה ה-10, וֶלֶס או ווֹלוֹס היה אחד משבעת האלים שפסליהם הוצבו בידי שליט קייב ולדימיר הראשון בעירו. ככל הנראה פסלו של ולס לא עמד ליד פסליהם של האחרים, בגבעה שעליה ניצבה טירתו של הנסיך, אלא נמוך יותר, בכיכר השוק בעיר עצמה. מעובדה זו ניתן ללמוד לא רק שוולס היה קשור למסחר, אלא גם שהייתה הפרדה בין פולחן האל פרון ובין זה של ולס; את מקדשיו של פרון היה הולם למקם גבוה בראש הגבעה, ומקומו של ולס היה למטה, בשפלה.

ניתן להבחין בדפוס דומה בקרב הסלאבים הדרומיים, שאצלם מופיע שמו של ולס רק בשמות מקומות (טופונימים), שהידוע שבהם הוא העיר ולס (Veles) שבמקדוניה, שעליה משקיפה הגבעה של אליאס הקדוש (Elias), המושל ברעמים. דוגמה נוספת היא העיירה ווֹלוֹסְקוֹ (Volosko) שבקרואטיה, השוכנת על שפת הים מתחת לפסגת הר אוּצְ'קַה (Učka), המכונה "פֶּרוּן". בקרב הסלאבים המערביים נמצא השם "ולס" בעיקר ברשומות צ'כיות מן המאה ה-15 וה-16, שבהן פירוש השם הוא דרקון או שטן.

הבעיה המרכזית בהתחקות אחר האטימולוגיה של שמה של אלוהות סלאבית זו, היא שמן המקורות ההיסטוריים ומשמות המקומות עולות שתי צורות של שם – ווֹלוֹס ו-וֶלֶס – וקשה לבסס את היחס ביניהן. המילים הפרוטו-סלאביות Velsъ (וֶלְס) או Volsъ (ווֹלְס) היו מתגלגלות שתיהן ל-Volosъ (ווֹלוֹס), אך לא ל-Velesъ (וֶלֶס). הצורה הסלאבית-המזרחית העתיקה, Велесъ (וֶלֶס), ידועה רק מסיפור משא מלחמת איגור (מסביבות 1200). הזהות בין השמות הללו ובין שמות המקומות כדוגמת Veles (וֶלֶס) המקדונית, Veles (וֶלֶס) האלבנית או Βελεσσα (וֶלֶסַה) היוונית עודה מוטלת בספק. פאסמר טוען כנגד הזיהוי של Veles ו-Volos, ושוקל קשר בין הראשון ובין המילה הבולגרית העתיקה velьjь ("גדול", "אדיר"). מהקודקס הלורנטי נראה כי ווֹלוֹס (Volosъ) עצמו הוא קדוש נוצרי (המופיע ברשימה לצד קדושים נוספים), אשר נקשר בדמותו של בלזיוס הקדוש (Βλασιος) – קשר המתחזק לאור טבעו של וֶלֶס כאל הבקר, ולאור תפקידו של בלזיוס כמגן המִקנה.

האטימולוגיה ההודו-אירופית של השם אינה ידועה (אין יודעים אפילו מיהי הצורה המקורית, ווֹלוֹס או וֶלֶס), אך הוצע קשר לאלה וַלָה (Vala) – יריבתו של אל הרעם הוודי אינדרה, וכן לוֶולְס (Vels) או וֶלִינַס (Velinas), שטן במיתולוגיה הבלטית, אויבו של אל הרעם הבלטי פֶּרְקוּנַס (Perkūnas). אפשרות אחת היא שהשם נגזר מהשורש ההודו-אירופי wel, שפירושו "צמר" – מה שנראה הגיוני, שהרי ולס היה אל הבקר. אפשרות אחרת באשר למקור השם היא, כי הוא קשור למילים הסלאביות המתארות שור – вол או vol.

הפילולוגים הרוסים ויאצ'לב איבנוב (Ivanov) וולדימיר טופורוב (Toporov) הצליחו לשחזר את הקרב המיתי בין פרון וולס, באמצעות מחקר השוואתי של מיתולוגיות הודו-אירופיות שונות ושל מספר רב של שירי עם וסיפורי עם סלאביים. מאפיין משותף לכל המיתולוגיות ההודו-אירופיות הוא סיפור על קרב בין אל הרעם ובין נחש ענק או דרקון. בגרסה הסלאבית למיתוס אל הרעם הוא פרון, בעוד ולס הוא הדרקון המתנגד לו (מה שתומך בקשר לאלה וַלָה); כן זהה ולס למפלצת השאול האטרוסקית וֶתָה (Vetha), וכן לדרקון אִילוּיַנְקַס (Illuyankas), אויבו של אל הסערה החיתי.

הסיבה לטינה שבין שני האלים היא שוולס גנב את בנו של פרון, את אשתו, או לעיתים קרובות, את הבקר שלו. בנוסף, זהו מעשה של קריאת תִּגָּר: ולס, בצורת נחש ענקי, זוחל ממערות השאול ונכרך במעלה עץ העולם הסלאבי, לעבר ממלכת השמיים של פרון. פרון משיב לוולס כגמולו, ותוקף אותו בחזיזי הברקים שלו. ולס נמלט, משנה את צורתו לעצים, לחיות או לאנשים, ולבסוף נקטל בידי פרון. במותו הטקסי, כל שגנב ולס משוחרר מגופו החבוט בצורת גשם הנופל מן השמיים. מיתוס סערה זה, כפי שהוא מכונה בידי חוקרים בימינו, הסביר לסלאבים הקדומים את חילופי העונות שלאורך השנה: העונה היבשה פורשה כתוצאותיה הכאוטיות של גנבתו של ולס; סופות וברקים נדמו כקרב שמיימי, והגשם שלאחריהם – ניצחונו של פרון על ולס, והשבתו של הסדר העולמי על כנו.

המיתוס היה מחזורי, חוזר על עצמו שוב מדי שנה בשנה. מותו של ולס לעולם לא היה קבוע; הוא ייצור את עצמו שוב, כנחש המשיל את עורו הישן ונולד מחדש בגוף חדש. אף על פי שבמיתוס זה הוא ממלא תפקיד שלילי כמבשר הכאוס, הרי שככלל לא נתפשׂ וולס על ידי הסלאבים כאל רשע. למעשה, ברבים מסיפורי העם הרוסיים, ולס, המופיע במסווה הנוצרי של ניקולאוס הקדוש, מציל את האיכר העני ואת הבקר שלו מאליאס הקדוש, מושל הרעמים, הסוער וההרסני, אשר מייצג כמובן את דמותו העתיקה של פרון. הדואליות והקונפליקט של פרון וולס אינו מייצג את העימות הדואלי שבין טוב ורע – אלא התנגדותם של העקרונות הטבעיים של אדמה, מים וחומר (ולס) לשמיים, לאש ולרוח (פרון).

הסלאבים הקדומים דימו את עולמם לעץ ענקי, שצמרתו וענפיו מייצגים את משכנם השמיימי של האלים ואת עולמם של בני-התמותה, בעוד ששורשיו מייצגים את העולם התחתון. ובעוד שפרון, הנראה כעיט או כנץ היושב על הענף הגבוה ביותר בעץ, נתפשׂ כשליט השמיים (גן העדן) ועולם החיים – הרי שוולס, שנראה כנחש ענקי הנכרך סביב השורשים, היה שליט עולם המתים. עולם זה היה למעשה מקום חביב למדי, המתואר בסיפורים עממיים כעולם ירוק ולח של ערבות עשב ואביב נצחי, שבו שוכנים יצורים אגדיים, ובו משגיחות נשמותיהם של הנפטרים על עדרי הבקר של ולס. במונחים גאוגרפיים יותר, לפי אמונתם של הסלאבים, שכן עולמו של ולס "מעבר לים", וזה היה המקום שאליו עפו הציפורים הנודדות בכל חורף. בסיפורים נקראת ארץ זו וִירֵי או אִירִיִי. מדי שנה היה אל הפריון והצמחייה, ירילו, שבחורף התגורר שם גם הוא, חוזר מעבר לים ומביא עמו אביב לעולם החיים.

ולס היה שולח באופן קבוע נשמות מתים אל עולם החיים, שישמשו ככרוזיו. פסטיבלים לכבודו נערכו לקראת סוף השנה, בחורף, כאשר הגיע הזמן לקץ הסדר העולמי, הכאוס הלך וצבר עוד ועוד כוח, הגבולות בין עולם החיים ועולם המתים דהו, ונשמותיהם של האבות היו חוזרות לשהות בין החיים. זו הייתה החגיגה הפגנית הקדומה של "וֶלְיַה נוֹץ" (Velja noc; "הלילה הגדול"), ששרידיה השתמרו במנהגים העממיים של חגיגת הקולדה (Koleda) בארצות סלאביות רבות – מעין שילוב בין קרנבל וליל כל הקדושים, הנחגג בכל עת שהיא בין חג המולד וסוף חודש פברואר. גברים צעירים, המכונים קוֹלֶדַרִי (koledari) או ווּקַרִי (vucari), היו עוטים על עצמם מעילים ארוכים עשויים צמר כבשים ומסכות גרוטסקיות, והיו משוטטים בקבוצות בין הכפרים ומחוללים רעש רב. הם היו נוהגים לשיר שירים שבהם נאמר כי הם עברו דרך ארוכה וכי הם רטובים ומכוסים בבוץ – אלוזיה לעולם התחתיות הרטוב של ולס, שממנו באו כרוחות הרפאים של המתים. אדוניו של כל בית שהם ביקרו בו היו מקדמים את פניהם בחמימות, ומציעים להם מתנות. זוהי דוגמה לשמאניזם סלאבי, המעיד גם הוא על ולס כעל אל הכישוף והעושר. סביר להניח שהאמינו כי המתנות שניתנו לקוֹלֶדַרִי היו מועברות אליו (ומכאן אולי דמות הדרקון האוגר אוצרות) – וכי בכך היו מעניקיהן מבטיחים לביתם ולמשפחתם מזל טוב ועושר למשך שנה תמימה. כפי שעולה מתיאורו ברשומות הסלאביות הראשוניות, אדם שהיה מכעיס את ולס היה מוכה במחלות.

חיבתו של ולס למעשי-קונדס ולגרימת נזקים ניכר הן מתפקידו במיתוס הסערה והן ממנהגי הפסטיבל של שמאני הקולדרי. בתפקידו כאל תכסיסן הוא דומה לאל היווני הרמס ולאל הנורדי לוקי, וכמותם, נקשרה דמותו בכישוף. המילה הסלאבית ווֹלהוֹב (volhov), הנגזרת באופן ברור משמו, עודה משמשת במספר שפות סלאביות מסמנת של "מכשף". בסיפור "משא מלחמת איגור" מכונה דמותו של המכשף בּוֹיַאן "נכדו של ולס". מאחר שכישוף מקושר בתרבויות פרימיטיביות רבות למוזיקה, האמינו כי ולס הוא גם מגינם של המוזיקאים הנודדים. גם למאפיין זה של ולס נותר רמז במנהגים עכשוויים: בכמה טקסי חתונה בצפון קרואטיה, אין מתחילים לנגן בטרם החתן, בהרימו כוסית, שפך מעט יין על האדמה, ומוטב על שורשיו של העץ הקרוב. סמליות המנהג, אף אם נשכחה מזה זמן על ידי אלה המבצעים אותו, ברורה: המוזיקאים לא ישירו עד אשר ירימו כוסית לכבוד האל הפטרון שלהם.

תפקידו המעשי העיקרי של ולס היה להגן על עדרי הבקר של השבטים הסלאביים. הוא כונה לעיתים קרובות "סְקוֹטְיִי בוג" (skotji bog; "אל הבקר"). אחד ממאפייניו כאמור היה קרני פר או אייל, וקרוב לוודאי כי גם צמר כבשים. הביטוי הסלאבי "לטוות צמר" (presti vunu), או ליתר דיוק "לטוות צמר שחור" (crnu vunu presti) משמש אלוזיה למעשי כשף; לא מפתיע, אם נזכור כי ולס נחשב גם לאל הכישוף. בנוסף, בכמה משירי הקולדרי שהשתמרו, מושר כי הם מתקדמים ו"טווים צמר שחור".

וכך נחשב ולס, האל ה"צמרירי", למגינם של הרועים, מה שמצביע על מאפיין נוסף של יריבותו עם פרון; האחרון, בהיותו מוריד הגשם, היה אלם של האיכרים. עם זאת, הייתה לוולס מידה של השפעה על החקלאות, ולכל הפחות על הקציר. בקרב עמים סלאבים רבים, ובייחוד אצל הרוסים, היה נהוג בעת הקציר לכרוך את גבעול החיטה הראשון שנקצר כמעין קמע אשר יגן על הקציר מרוחות רעות. מנהג זה כונה "קשירת זקנו של ולס", מה שגם מעיד על כך שדימו את ולס לאדם מזוקן. בכמה שפות סלאביות דרומיות קיימים עוד ביטויים כגון "לתפוס אל בזקנו" (primiti boga za bradu), הרומזים למזל טוב באופן יוצא מן הרגיל ולהשגת עושר.

לאחר התנצרותם של העמים הסלאביים, התפצל ולס למספר דמויות שונות. כאל השאול וכדרקון הוא כמובן זוהה עם השטן. צדדיו הנדיבים יותר התגלמו במספר קדושים נוצריים. כמגן הבקר הוא קושר עם דמותו של בלזיוס הקדוש, אשר נודע בקרב העמים הסלאביים בשם וְלַהוֹ (Vlaho), בְּלַז (Blaz) או וְלַסִיִי (Vlasiy). בעיר ירוסלבל, לדוגמה, הכנסייה הראשונה שנבנתה במקום המקדש הפגני לאל ולס הוקדשה לבלזיוס הקדוש, הואיל ושמו של האחרון היה דומה לשמו של ולס, וכמוהו הוא נחשב לפטרונם של הרועים.^[1] כפי שהוזכר לעיל, בסיפורי עם סלאבים מזרחיים רבים הוחלף ולס בניקולס הקדוש, כנראה בשל הסיפורים הפופולריים על הקדוש, אשר תיארו אותו כמעניק עושר וכסוג של תכסיסן.

העובדה שדמותו של ולס במיתולוגיה הסלאבית הקדומה הצליחה להחזיק עד לבוא הנצרות בכל כך הרבה תכונות רב-גוניות מבלי להתפצל למספר דמויות, היא יוצאת דופן. בניגוד לו, ליריבו פרון מעולם לא סגדו כלדמות שהיא פחות או יותר מאל רעם וסערה – תחום השפעה צר מאוד ביחס לצדדיו המרובים של ולס. במיתולוגיות הודו-אירופיות אחרות, חולקו האלים הדומים לו למספר אלוהויות שונות; לדוגמה, במיתולוגיה היוונית יש לפחות ארבע דמויות שונות הדומות לוולס: הרמס (מגן העדרים והרועים, אל הסוחרים ובעלי-המלאכה, שליט הרוחות, מלוום של בני האדם אל השאול), פאן (אל הרועים והמוזיקה), האדס (אל השאול ושליט המתים) וטיפון (אויבו הנחשי של אל הרעם היווני, זאוס). רק במיתולוגיה הקלטית קיימת אלוהות דומה לוולס בתכונותיה ובמורכבותה: קרנונוס, אל הדרואידים, הטבע, בעלי החיים המקורננים והשמאנים, שסמלו היה נחש בעל ראש של אייל.

מדיה וקבצים בנושא ולס בוויקישיתוף